אוגי האמיתי: 4 שנים לבלוג

1 3/2007		האמיתי: 4 שנים לבלוג
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, אופטימי, שחרור קיטור

קשה לי להאמין שעבר כל כך הרבה זמן. בכל זאת, 4 שנים לא הולכות ברגל. מצד שני, היום זה נראה לי כל כך טבעי לשבת ככה מדי פעם, להקליד את הגיגיי ולפרסם אותם במקום הקטן הזה. המקום הזה הפך לסוג של מפלט בשבילי, שבו אני יכול לכתוב החוצה לא מעט ממה שהולך בפנים ולפעמים אפילו להתנקות מכל מה שמסתובב בפנים. דווקא במקום הזה נוצרה לי סוג של אינטימיות שבה אני יכול לתת לעצמי קצת לחפור בפנים ולהוציא דברים פנימיים החוצה. אומנם לא עד כדי כך, עדיין יש קליפות שמכסות אזורים רגישים יותר אבל השינוי בכתיבה מורגש, בעיקר בשנה האחרונה.

מדי פעם אני עוקב ורואה את התנועה שעוברת על הבלוג. אני כבר לא סופר בדיוק כמה כניסות ולא סופר תגובות, אבל יודע שכל פוסט גורר אחריו בין 30 ל-40 כניסות, מה שמראה על סוג של קהל קבוע. 17 מנויים נרשמו לעדכון במייל (למרות שלא כולם באמת משתמשים בזה) ועוד מספיק אחרים שמוצאים להם דרכים אחרות להיכנס ולהציץ. השנה האחרונה הייתה בעיקר שנה שיותר יצאתי מהמסך, בין אם זה דיבור באמצעות המחשב ובין אם זה ממש בעולם האמיתי. היו מפגשים שהיו חד פעמיים, וכמוהם גם הקשר שחשבתי שייווצר ומהר מאוד התמוסס לו ונעלם. אחרים החזיקו קצת יותר מעמד מזה ועם אחרים נוצרה קרבה של ממש. בכל זאת, זה לא קל לצאת מתוך הבועה הממוגנת הזאת של הכינוי באינטרנט, מהמקום שבו אני נותן לאנשים להציץ עמוק פנימה ולהראות להם את הקליפה החיצונית, את האדם האמיתי שמאחוריי המילים. מבחוץ לא רואים את כל מה שנמצא כאן. הקליפה מגינה מלמעלה, מסתירה ומכסה את מה שמתחולל לו בפנים, את הפצעים, הצלקות והגלדים.

יותר מהכל, השנה הזאת תהיה השנה של הפוסטים שלא נכתבו. פוסט בדרך כלל נולד לי בתוך הראש ולוקח לו זמן להבשיל, לקבל צורה של מילים ומשפטים מהמחשבות שמתרוצצות להן בראש. כל אותם פוסטים חיו על תקווה מסוימת שמשהו יתרחש ואז הם היו הופכים לאפקטיביים, לעובדה מוגמרת שרק היה צריך לתעד ולזכור, אבל המשהו הזה מעולם לא קרה ואותם פוסטים נקברו להם עמוק עמוק בתוך המוח שלי, בלי אפשרות להגיע אל קצות האצבעות שמתופפות על המקלדת. יותר מהכל, זה מראה כמה השנה האחרונה הייתה מאכזבת מבחינתי, וכמה האמונה שהייתה לי בדברים מסוימים התערערה לה. אמרו לי לא מזמן שהמקום הזה הוא לא מקום שמח במיוחד, והאמת, ככה זה נראה. יכול להיות שנתתי הצצה יותר מדי פנימה, שנתתי לעצמי יותר מדי להיפתח במקום להשאיר את כרטיס הביקור שלי לעולם מעבר לאחת הקליפות, ודרכו להראות שגם יש דברים אחרים (או בכלל להפסיק לכתוב, גם זה נשקל). במקרה הזה אני כנראה אתן לזמן לעשות את שלו ונראה מה יהיה.

אחת הבעיות היותר גדולות שלי, שהבלוג העצים אותה, היא העובדה שאני מנתח כמעט כל דבר שעובר עליי ומנסה להבין מה קורה פה. לפעמים אני מסוגל לקחת משהו לקיצוניות יתר, ועושה את זה מהר מדי בלי להבין מה קורה ובלי לדעת איך הדברים עובדים באמת, למרות כל הניתוח שלי. זה חוסר ביטחון שנובע מכל אותם מקומות פנימיים, מהפחד להיפגע וליפול וזה פחד שמסוגל לשתק אותי, לגרום לי לחשוב רק על הדבר הזה ולא על הדברים שבאמת חשובים לי, וזה גם מעוור אותי לגמרי. מכאן מגיע כל הרצון שלי לעזור לאחרים ולהושיט יד, מהצורך הזה לקבל הכרה ותודה ולהרגיש טוב עם מה שאני עושה. רק לאדם אחד אני לא יודע איך לעזור. האדם הזה הוא אני.

אז הנה החלטה לשנה החמישית לבלוג. הגיע הזמן לשנות לו את האופי, לעשות אותו יותר אופטימי, יותר סימפטי. לא להיסגר ולא לחסום את עצמי ועדיין להישאר עם הראש למעלה ולא להוריד אותו יותר בכלל. יש לי מספיק דוגמאות בחיים שבהם דווקא ברגעים שהשתחררתי מהפחד הזה, קרו לי דברים טובים. כמו למשל כל הקשר עם התל אביבית, שלא ידעתי מה לעשות ואיך להתקרב אליה, ויום אחד עשיתי צעד וכשהיא באה להגיד שלום לפני שהיא הולכת הביתה נישקתי אותה על הלחי נשיקה ידידותית, דבר שגרם לה להיראות מופתעת. כמה ימים אחר כך. היא שוב שוחררה הביתה הרבה לפני רק שהפעם היא הייתה בקצה אחד ואני הייתי בקצה אחר של הלובי ולא יכולתי להגיד לה שלום, ולמרות זאת אחרי כמה דקות היא הופיעה מאחוריי ונפרדה ממני באותה הצורה. אם לא הייתי מעיז אז, ספק אם היא הייתה חלק כל כך חשוב בחיים שלי היום. באותה הצורה לקחתי תעוזה לפני כמה שבועות והלכתי להתראיין לתפקיד של חונך ביום ההכוון שיש לפני פתיחת הסמסטר החדש. רציתי לעשות את זה בתחילת השנה והשתפנתי, אבל הפיילוט הקטן שהרצתי גרם לי לחשוב שאולי באמת כדאי. אז הלכתי, והתראיינתי, וכשיצאתי החוצה שמעתי את המראיינים מתלחשים שאני בדיוק מה שהם מחפשים. הודעת הקבלה במייל הגיעה כמה ימים אחר כך. זה לא התפקיד הכי גדול שיש, אבל עדיין מדובר בלקחת קבוצה של סטודנטים חדשים מהפקולטה ולהראות להם איפה הם הולכים לבלות ב-4 השנים הקרובות.

זה אחד הפוסטים שלקח לי הכי הרבה זמן לכתוב אותם. זה פוסט שבמהלך הכתיבה כל הנושא שלו השתנה, בגלל השפעה חיצונית (שנגרמה דווקא על ידי הנושא של הפסקה שנמחקה). הפוסט הזה מתחיל תהליך אמיתי שאני מתכוון לעמוד בו ולהצליח ולהראות לכל העולם שאני כאן ושאני מסוגל לגרום לעצמי טוב ולא מוכן לוותר לעצמי בעניין. ומי יודע, אולי ככה הרבה דברים בחיים שלי ישתפרו. חלקם כבר מתחילים להשתפר.

"תעשה כל יום דבר כן
שמאז ומתמיד מפחיד
היום אתה חי, מחר מת
ההווה זה העתיד
שכח את הפקולטות,
שכח את הפגיעות בך
תשתדל לחיות בסוטול
הודו רחוקה אבל תיסע.

שב תחת עץ זית
בטבע המושלם בלי כביש
אין כוח בעולם ש...
שיעצור אותך מלהרגיש
אתה תמיד המלך
אין אף אחד מעליך
תצטרף ללהקה קטנה בדרך
הם מחפשים זמר
לשיר את השמחה.

...

תלך יחף בלובי

אל תלחם כשיש ברירה
תן לה לשתות לך ת'שוקו
בתוך דירה שכורה

...

תהיה כבר אמיתי,
איתי, איתה,
ועם כל דבר בסביבה."

[האמיתי – שלמה ארצי]

11 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/3/2007 10:34
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא