מישהו כנראה החליט לעשות לי את החודשים האחרונים בצבא קשים ומתוסבכים. יכול להיות שזו תחושה שכל אחד מרגיש, שהימים האחרונים ממש חונקים אותו, אבל כנראה אצלי זה מוגזם. השבוע הזה, שארך בסך הכל 3 ימים בגלל הש.ג., הספיק בשביל.

יכול להיות שרק בגלל איזה טוב לב שלי, המפקדים שלי מחליטים לנצל את הידע המאוד בסיסי שיש לי במחשבים (אופיס זה מאוד בסיסי, אבל מעל לממוצע ששואף לאפס) ולדחוף לי כמה שיותר דברים לעשות ואחר כך להתפלא שאני לא מסוגל לעשות 20 דברים בו זמנית. הם יכולים להטיל עליי עבודה מסוימת ואז להפיל עבודה אחרת, אישית שלהם, שאני גם צריך לעשות. אז מה יותר חשוב כאן? מרוב התרוצצויות סביב היחידה, אני מוצא את עצמי מותש כל ערב, מחכה לשינה טובה שתמיד תיקטע בגלל איזה מסדר בוקר מעצבן (עוד חודשיים גם מזה ניגמל). אחר כך תנסו לשכנע אנשים שאני צריך לצאת הביתה, אחרת אני אגיע בשעות שצריך לישון כבר (אבל מה אכפת להם, בזמן שלוקח לי להגיע הם עושים את הקו בסיס-בית לפחות 3 פעמים).

השבוע גם יצא לי להכיר מאוד מקרוב כמה אפשר לטחון מים בצבא מכלום. אחד מהכלים שאנחנו מטפלים הוא כלי רכב עם זחל (כמו של טנק) שהתפקיד שלו להעביר טילים (וזה כל מה שאני יכול לספר כאן, לכו למוזיאון ח"א). אנחנו משתמשים בו כדי לגרור דברים וכאלה. יש לי רשיון לדבר הזה (בשבילו הייתי צריך לנסוע לדרום לכמה ימים) וביום רביעי הייתי צריך להזיז אחד כזה. בזמן ההזזה השתפשף הזחל של הכלי באיזה רכב באזור. לא מדובר כמובן באיזה אוטו או משאית, אלא ברכב צהוב קטן (מכונה בימבה ובצדק) שאופניים יותר מהירות ממנו ומשמש לנסיעה בתוך בסיסי החיל. שפשוף קליל זה היה בסך הכל, בקושי ראו סימן. שעה וחצי נמשך התחקיר ל"תאונה" הזאת שבמזל הצלחנו להסיט את האשמה ממני (אני באמת אשם, עשיתי סיבוב לא נכון) לעובדה שכלי רכב חונים באזור מפריעים לנו לתמרן בשקט. טוב? ממש לא. עכשיו אני צריך להכין מצגת עם מה שקרה והמלצות לעתיד. כאילו לא חסרה לי עבודה.

ואם חשבתי שנגמר, מתחיל חודש עמוס עוד יותר. ביום ראשון מתחלף לנו מפקד האגד (אל"מ, שקול למב"ס בשאר החיל) בתוך היחידה, אחר כך מתכננים לנו איזה בלגן נוסף (שששש, אסור לגלות) ובסוף עוד מתכננים איזה ביקור של ראש ענף מהמטה ביחידה (כמו שאמרתי, עבודה לא ממש חסר לי). לפחות ביולי עוד מתוכננים לנו 2 ימי ספורט (יחידתי וכלל האגד), סדרת ספורט בדרום (איזה כיף) וטיול מפקדה. בקיצור, לא משעמם. או שכן.

ולפני סיום, רציתי רק לספר על איזה מכתב שרשרת שהגיע אליי במייל הצבאי השבוע. עיון במכתב הזה מגלה דבר מדהים: המכתב הזה התחיל ב-26 לאוגוסט ועבר כמעט בכל הצבא! מחטיבות בשטחים, דרך יועצי הרמטכ"ל, פיקוד העורף על כל מחוזותיו, בקו"ם, יחידות עם הרבה מספרים ועד לחיל האוויר. בזמן שניסיתי לחשוב על 29 אנשים שאני מפיץ אליהם את המכתב (מזל, אתם יודעים...), מתקשר אליי מפקד הגף שלי ומודיע למחוק במיידי את המכתב ולא להפיץ אותו עוד (זה אסור). עיון קל ברשימת התפוצה של זאת ששלחה את המכתב מגלה שם שאני יודע בוודאות שאין לו (במקרה הזה, לה) מייל, ולחיצה על הפרטים מגלה שאותה חיילת שלחה את המכתב למש"קית ביטחון שדה ביחידת המחשבים של החיל. בקיצור, היא לא תשתחרר בעוד חודש וחצי...

אז זהו בינתיים. אני אנסה מחר לנוח כמה שאפשר (לא יקרה), אתאבל על לכתה של אתי וקנין (הייתה הכי טובה הערב, לא יעזור לכם כלום!) ויספור את הרגעים עד לגזירת הרשתות המתוקה השבוע בהיכל.

שבוע טוב.

עוד 129 ימים...