אוגי סלחנות: פוסט פתיחת החודש [אפריל 2007]

2 4/2007		סלחנות: פוסט פתיחת החודש [אפריל 2007]
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

אם יש תכונה אחת שלי שאני יודע שאני לא יכול לשנות, תכונה שתמיד תציק לי לפעמים ותגרום לי להרהר שוב ושוב במעשים שלי ובהתנהגות שלי, זו הסלחנות שבי. הסלחנות הזו היא ההבדל המאוד גדול בין מה שהולך בפנים למה שיוצא החוצה, והם לרוב שונים לגמרי. מעטים מאוד יודעים מה הולך שם בפנים ורואים אותי כמו שאני רואה את עצמי, וכמו שאנשים צריכים לעבור מחסומים ופילטרים בשביל לראות מה הולך בפנים, ככה המחשבות צריכות לעבור פילטרים לפני שהן נשפכות החוצה בדיבורים, במעשים וגם בכתיבה. לעיתים יותר רחוקות אני גורם למסננות להיהפך לגסות יותר, לחורים שלהן לגדולים יותר ולתת למחשבות מבפנים לצאת החוצה. בדרך כלל זה כי צריך לתת לדברים לצאת החוצה, לא לתת להן להתערבל יותר מדי בפנים. לפעמים זה בשביל להשיג משהו, שבלי היפתחות כלשהי יישאר מרוחק ובלתי מושג.

אני לא באמת כזה נחמד כמו שחושבים, לא אותו בן אדם טוב שרואים בי (היו כאלו שאמרו אפילו מושלם, אמירה שדי מכעיסה אותי, כי מושלם אני ממש לא). הבעיה היא שבסופו של דבר שכל הדברים הפחות טובים נשמרים להם בפנים, מודחקים, נשארים הרחק מאחור בידי האישיות שעיצבתי ושאני מנסה לשדר כלפי חוץ. זו האישיות שפיתחתי עם השנים, שרכה מבחוץ אבל מבעבעת לפעמים מבפנים שגורמת לי לתהות כל הזמן למה אני בכלל מתנהג ככה. בשביל מה זה בכלל טוב כל ההתנהגות הזאת? לפעמים אני מרגיש שאנשים פשוט מנצלים את זה לטובתם ומשאירים אותי בלי כלום.

הבעיה העיקרית היא לא הרכות, אלא העובדה שאני נותן לאנשים לפגוע בי ולא ממש מחזיר בחזרה. קבעתי לעצמי כל מיני כללים על מידת ההתקרבות לאנשים בהתאם להתנהגות שלהם כלפי אבל לפעמים, בצורה שאני ממש לא מבין, אני פשוט לא מציית לכללים האלו. אני מסוגל לתת לאנשים להתקרב אליי, לתת להם לפגוע בי, לתת להם לאכזב אותי, ומסיבה לא ברורה להחליט לתת להם הזדמנות נוספת להוכיח את עצמם במקום לנתק מגע ולהמשיך בחיים שלי כמו כל בן אדם נורמלי. לפעמים אני תוהה אם זה בכלל שווה את זה, כי ברוב המקרים הכל חוזר על עצמו שוב ואני מוצא את עצמי שוב פעם נפגע או מתאכזב מחדש.

זה סוג של אמונה שאולי בכל זאת מה שראיתי קודם עדיין קיים, שבסופו של דבר להחזיר רע ברע פשוט לא שווה את זה ולא יגרום לי להרגיש טוב יותר. אני אדע שאני שלמרות מה שעשו לי, אני לא מתכוון להתנהג באותה הצורה, אלא רוצה להמשיך להתנהג כמו שאני רואה את העולם, ולהמשיך בקו שלי. ברוב הפעמים אני מצליח לטפל בתחושות וברגשות מסביב ובאמת להמשיך הלאה, אבל לאחרונה הרבה מהן הצטברו להן בפנים ומסרבות לצאת. אני מרגיש שממש זורם בתוכי רעל ששורף אותי מבפנים, והוא גורם ליותר מדי מחשבות רעות, על עצמי, על אחרים, גורם לתהיות, לטלטולים ולכעסים ולא נותן לי מנוח. אני מנסה לחזור לחיים נורמליים, להרגיש שוב כמו שצריך, להרים את הראש ולהסתכל הלאה, אבל הרעל הזה כובל אותי למקום ולא נותן לי. מצד שני, רובו נשאר בפנים ורק מעט מאוד ממנו מצליח לגלוש החוצה ולהתבטא, וגם אז מלווה בהתנצלות כלשהי. וככה הוא זורם לו בפנים, מציק ומרגיז, ומונע ממני להרגיש טוב כמו שאני רוצה להרגיש, כמו שמגיע לי. אני רוצה להוציא אותו מתוכי, להקיא אותו החוצה אבל הוא נשאר לו תקוע בפנים, כאילו חוגג על חשבוני ולא ממש מוכן להתפנות. עוד לא ממש מצאתי את הדרך הטובה ביותר להוציא אותו החוצה, וזה נראה שאם אני אשאיר את כל העניין לזמן, אני לא אצליח בחיים להגיע לזה.

הסלחנות הזו גורמת לרעל הזה להישאר לו בפנים ולהמשיך לחגוג. המחשבות הרעות שהוא גורם לי נשארות להן בפנים ולא יוצאות החוצה, ביחד עם כל סימני השאלה שהוא יוצר לי. בסוף, כלפי חוץ, אני נשאר אותו הדבר, אותו בן אדם טוב שעוזר לאנשים גם אם הם פגעו בו. למרות הכל, אם רק יתנו לי הזדמנות, אני לא אפחד לבוא ולהוציא את הכל החוצה. אולי, בסופו של דבר, אני פשוט טוב. טוב מדי. וחבל.

ולמרות הכל, היה היום אחד באפריל, ואני דאגתי למתוח מישהו. היום חופש שסידרו במיוחד עזר לזה ועל הבוקר שיגרתי לשותף למסלול הודעה ששואלת למה הוא לא הופיע להרצאה הבוקר. כשהוא ניסה להסביר שיש חופש ושאין לימודים, עניתי לו שהאולם מלא לגמרי ושאלתי אותו אם הוא מתכוון להגיע בשביל שאני אשמור לו מקום. בשלב הזה הוא כבר נשבר והיה מתוסכל מהעובדה שהוא כבר נסע הרחק הרחק הביתה וממש לא יכול להגיע להרצאה. בשלב הזה החלטתי שאין סיבה להכניס אותו יותר מדי לסרטים וגיליתי לו שגם אני בבית מאותה הסיבה. קצת חיוך (שטני...) אף פעם לא הזיק לאף אחד...

והנה כבר ליל הסדר, ואחרי כמה שנים אני ושני האחים שלי שוב עושים את הסדר ביחד, הפעם עם אמא. כנראה שהסיבה הפעם היא העובדה שזה גם יום ההולדת של אחותי. כבר בת 20 הקטנה, ולמרות הריבים, הכעסים והדברים הרעים שיש מדי פעם בינינו, היא תמיד תהיה אחותי. אני חושב שהיא הבן אדם שאני הכי רוצה להתקרב אליו, שאני הכי רוצה לתת לה להכיר אותי ואני אותה. בסופו של דבר, היא אחותי הקטנה.

23 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-23/4/2007 00:28
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא