אוגי ניקיון

11 4/2007		ניקיון
		תגיות: טכניון, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים

אז ה"חופש" נגמר לו, ומישהו למעלה החליט להאריך אותו עוד קצת, אבל כמו שלא היה ממש חופש מרוב שיעורי בית (שלא נגמרו) ככה גם עכשיו זה לא ממש חופש, כשעדיין יש מועדי ב' שנבחנים בהם. היום היה אחד כזה (האחרון בשישי) של המבחן הזוועתי שהיה לי במועד א'. הפעם עדיין היה נורא, אבל פחות זוועתי ממקודם, ולשנייה אחת היתה לי הרגשה טובה שהתחלפה אחרי שאנשים התחילו לשאול שאלות. אז כרגע זה סימן שאלה מאוד גדול וכל מה שנשאר זה לחכות לציונים ולפקטור שאולי שוב יהיה. כל תוצאה, תהיה אשר תהיה, תספק, במיוחד אם יהיה מדובר בעובר, ויותר מכך, בשיפור כלשהו. עכשיו זה בצד ואפשר לנצל את החופשה הכפויה לצורך לימודים למבחן ביום שישי (חובה לשפר ובהרבה) ולשיעורי הבית שעדיין נותרו מהחופש.

כל החופש הזה היה מרדף אחד ארוך אחרי לעשות כמה שיותר דברים, לנסות ולספק כמה שיותר מהסביבה. בילוי קטן עם אבא, בילוי קטן עם אמא, סדר עם צד אחד של המשפחה, חגיגות יום הולדת לאחותי עם הצד השני וגם רצון, שלא כל כך התמשש, להיפגש עם חברים ולהרגיש באמת קצת חופש. בין לבין נדחפו להם שיעורי בית והתכוננות למבחן, מה שגרם להתרוצצות אינסופית ורדיפה אחרי השעון. בכלל, בבית מאוד קשה ללמוד גם ככה, ובגלל זה חזרתי למעונות בערב החג השני. בערב החג לא ממש הצלחתי למצוא את הריכוז המתאים, אבל בחג עצמו כבר ישבתי לי עם אנשים למרתון אחד ארוך לפתור מבחנים ולצאת עם הרגשה שאפשר לעשות את זה. את התוצאות, כאמור, אני מקווה לראות תוך שבוע.

אבל יותר מהכל, את ערב החג השני ניצלתי לעשות ניקיון של פסח, רק שהניקיון הזה היה פנימי. הצטברה לי בזמן האחרון זפת בתוך הלב ורציתי כל כך להוציא אותה כבר החוצה, לחזור לנשום ולהרגיש כמו שצריך. בשבועיים האחרונים התכתבה קצת עם הבחורה שגרמה לי לכל זה. עד היום לא ממש הבנתי מה הלך שם, ואיך קרה שמבחורה שהראתה שהיא מעוניינת למרות שאני לא הייתי בטוח בכך בעצמי (אם אני מעוניין), שבאה והתקרבה עד למרחק של נשיקה (וטיפה יותר מזה), הגעתי למצב שאני צריך להבין לאן היא נעלמה לי פתאום, איך קרה שהיא החליטה שהיא לא רוצה יותר וכמעט וניתקה מגע. תחשבו על ההרגשה הזו שיש לכם משהו טוב בידיים ולפתע הוא נעלם לכם, ותבינו איך הרגשתי. לא רק זה, היא גם זכתה להכיר אותי הרבה יותר לעומק והיתה אמורה להבין אותי הרבה יותר מאחרות, כי האמנתי בה ובהרבה דברים בה. למרות כל זה, היא בחרה לעשות לי את אחד הדברים שאני הכי מתעב וציפתה שאני אבין.

אבל אני לא הבנתי. בדרך כלל, כשאני מקבל את הדחייה, אני מתכנס בעצמי, מתייסר עם הכאב ולאט לאט ממשיך הלאה. כאן התחיל לפעפע משהו אחר. ביחד עם כל הכאב, הצטבר לו זעם עליה יחד עם רצון להבין מה קורה כאן. ניסיתי לדבר איתה אבל היא נשארה סגורה ומרוחקת ולא רצתה להתעמת איתי בכלל. למרות זאת, נשארתי אני והמשכתי לתת מעצמי בשבילה כשהיא היתה צריכה, רק כי חשבתי שזה הדבר הנכון. כשהעניינים התפתחו ביקשתי ממנה שלמרות הכל, נשמור על הידידות שהיתה קודם, ולמרות כל מה שנגרם, רציתי להיפגש איתה בחופש, ליהנות קצת, לתת לה הזדמנות אחת נוספת בתור בן אדם ולא בתור בחורה, אבל היא העדיפה לוותר מתוך חשש מעימות ולא ממש מצאה לי זמן. כשהבנתי שאין לי בעצם יותר מדי סיבות לנסות ולעשות משהו ושאני שוב מנסה להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא ממש רוצה (והיו כמה פעמים כאלו עוד לפני זה), החלטתי לחתוך. החלטתי שאני לא יכול להתמודד עם כל הדברים האלו בפנים ולהמשיך להרגיש ככה והפעם הגיע הזמן שגם היא תדע מה היא עשתה. הדברים שכתבתי לה היו חריפים ביחס לדברים אחרים שיוצאים מהלב, למרות שהשתדלתי להיות כרגיל אותו בחור טוב. כתבתי לה שאני רוצה לנתק מגע, לפחות מהצד שלי, ולתת לעצמי להירגע מהכל, להשתקם.

יכול להיות שאני מגזים, ושאני לוקח קשה מדי משהו שלא הייתי צריך להתייחס אליו בכלל, אבל הגיע הזמן לעמוד על העקרונות שלי ולהחזיר מלחמה לעולם. אני לא יכול כל הזמן לספוג מכות ולהגיד תודה. אני רוצה להרים את הראש ולהביט ישר בעיניים. צר לי שזה יצא עליה ככה, ואם היינו נפגשים ומדברים על זה פנים מול פנים הדברים היו יוצאים בצורה הרבה יותר עדינה. אין בה משהו עד כדי כך מרושע שגרם לה לכל זה, ובגלל זה יש איזה קול קטן בתוכי שמעלה לי כל הזמן מחשבות לנסות וליצור שוב קשר איתה, לראות שהכל בסדר, לתת איזה ליטוף קטן ומרגיע על המכה שהנחתתי עליה. הייתי באמת רוצה לדעת מה עובר לה עכשיו בראש, לשמוע את המחשבות שלה על מה שכתבתי לה ועל כל מה שקרה, ואולי סוף סוף לקבל ממנה כנות אמיתית ורצינית. אם כל מה שהיה עדיין חשוב בעיניה (ואני מקווה שעד סוף השבוע היא תקבל חיזוק לעניין, ולא כי אני רוצה "להראות" לה) היא זו שצריכה לבוא ולהראות את זה, להראות שלפחות זה היה אמיתי. התרחקות הפעם משמעותה ניתוק כללי של הקשר, ואני יודע שאת זה היא לא רוצה. במוקדם או במאוחר היא תצטרך להתייצב מולי, וזה יכול לקרות כבר מחר או ביום ראשון, בתל אביב או כאן בטכניון. אין לי רצון וכוחות נפשיים להיכנס לריב מיותר על דבר שלא קיים ושאני לא מעוניין בו.

אני כותב את הפוסט הזה לא מתוך כוונה לתפוס שוב את תשומת ליבה או לקבל חיזוקים לעניין. בניגוד למכתב ששלחתי לה, את הפוסט הזה כתבתי בשביל עצמי, בשביל לגרום לעצמי להבין שעשיתי את הדבר הנכון, עם כל הצער והכאב שבדבר. וכן, קשה לשנוא מישהו שהאמנתי שהוא קרוב אליי (וזה מזכיר מאוד שורה משיר עם משמעות מאוד אישית שפעם שלחתי לה, לבקשתה). לא כתבתי אותו בשביל שהוא יגרור כאן תגובות של עידוד שיכולות להתפרש כסוג של רחמים, או תגובות שטנה כלפיה. אני לא מתכוון לרדת לרמה הזו, ולכן אני חוסם את התגובות לפוסט הזה (מה שמצרף אותה למועדון שהיא כלל לא ראויה להיות בו). מי שרוצה להתייחס יכול לפנות בצורות פרטיות יותר, אבל לא בטוח שאני ארצה להתייחס. בסופו של דבר, עדיף להשאיר את העבר בעבר.

היא אמרה לי שיש לי לב מסוכר, שאני בחור מושלם עם סוס לבן וורד בין השיניים, ולמרות הכל היא מוותרת. אף פעם לא חשבתי שאני כזה ואני עדיין לא חושב, ולמרות הכל, למרות הכאב, אני מרגיש מאז שכתבתי הכל הרבה יותר טוב והרבה יותר משוחרר. הפנים כבר לא מכוונות לרצפה, אלא קדימה. אני לא מתכוון לתת לכל זה לגרום לי לאבד את האמונה שמתישהו גם לי יהיה טוב, אם כי אני לא רוצה לחפש משהו בזמן הקרוב. אני צריך לתת ללב לנוח, להשתקם וזמן לצלקות להגליד.

"זו את שנוגעת
את שבורחת
תדעי אין לי רגע
אפילו דקה לחכות
והשמש היום
מאירה לי לצאת
אל הים הגדול"

[לפי יש בי עוד כוח – הפרויקט של עידן רייכל]

0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא