אוגי לא שוכחים

16 4/2007		לא שוכחים
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

ושוב היום הזה, ושוב הטקסים והתוכניות בטלוויזיה, ושוב הצפירה בבוקר והשירים העבריים השקטים ברדיו. ושוב אנחנו נדרשים לעצור ולחשוב, ולהיזכר במה שהיה, אבל נדמה שבשנים האחרונות הרבה מתוך זה מתפספס לו. אני לא מדבר על המצוקה שבה חיים רבים מניצולי השואה והצורה שבה המדינה מתייחסת אליהם ולרצון שלהם להזדקן בכבוד (שזה רק לכשעצמו), אלא על מכלול הדברים שנוגעים לזכר השואה וליחס שלנו אליה היום.

יש אצלי הרגשה כזו שפתאום הרבה יותר קל לזלזל בזיכרון הזה, ושפתאום אפשר לייחס לו הרבה דברים שלא ממש קשורים אליו. בדיחות על השואה תמיד היו, ולמרות שלפעמים זה לא ממש במקום, הומור זו עדיין אחת הדרכים להתמודד עם הטראומה והפצע שנוצרו בעקבות השואה. מצד שני, יותר ויותר שומעים אנשים שמשתמשים יותר ויותר את התיאור "שואה" לדברים קשים שעברו עליהם, ועל קללות "נאצי" שמוטחות באנשים בכל מיני אירועים (הפגנות, משחקי ספורט). כל פעם אני שומע קריאות כאלו ומזדעזע מחדש איך אנשים מסוגלים להגיד דברים כאלו. לא ברור לי אם מדובר בבורות, אבל כנראה מדובר באנשים שלא ממש מבינים מה הם עושים. בעזרת האמירות האלו הם כנראה מנסים להביע כמה הם שונאים את הצד השני מתוך השנאה שאנחנו אמורים להרגיש כלפי אותם נאצים, אבל ההשוואה הזאת גרועה וגורמת לעוול נוראי. אי אפשר להשוות את מעשי הזוועה שנעשו בשואה עם דברים כאלו ובעצם השימוש היומיומי בביטויים האלו, נוצר זלזול בזכר הקורבנות ובכבוד אלו ששרדו.

ביום הזה אנחנו לא רק מצווים לזכור, אלא גם להבין וללמוד איך לא לגרום לזוועות האלו לחזור. אני מסתכל על החברה שלנו ולא נראה שהדברים אכן מחלחלים פנימה. זה מתחיל מאותן קללות, וממשיך באנשים מתוך החברה שלנו שהרעיונות האידיאולוגיים שלהם לא שונים בהרבה מהרעיונות הנאציים. שנאה כלפי האחר קיימת בחברה שלנו ומתבטאת בהרבה תחומים, לאו דווקא במישור הדתי או הפוליטי. כל זה מראה שאנחנו אפילו לא מסוגלים ללמוד מהזוועה שעברה עלינו ושאנחנו לא ממש מראים לעולם שאנחנו לא נהיה כאלו.

שני ימי הזיכרון, היום ובשבוע הבא, אמורים להזכיר לכל ישראלי את הסיבות האמיתיות למה הוא כאן, ולמעשה למה הוא כאן. אלמלא השואה, אני לא יודע אם המדינה היהודית היתה קמה ומקבלת את האופי שיש בה. כל אדם ואדם שחי בארץ צריך לזכור שהוא למעשה צאצא של מישהו ששרד את השואה, גם אם היא לא הגיע למקום מגוריו שבו גרה משפחתו באותה תקופה. אם הנאצים היו מוציאים את תוכניתם לפועל, לא היה אף יהודי היום בעולם. אנחנו חיים היום בזכות ולמרות מה שקרה, ולהביע זלזול בדברים האלו למעשה יביע זלזול בחיים שלנו כעת. אנחנו לא מושלמים, אבל מגיע לעניין השואה את הכבוד שמגיע לו. הוא לא יכול להיות יומיומי ופשוט, אי אפשר להתייחס אליו כמובן מאליו.

היום הזה אמור להזכיר לנו מה היה ולגרום לנו לחשוב טוב טוב על הכל. יותר מהכל הוא אמור לגרום לנו להבין שמה שקרה, לא קרה במקרה. הוא תוכנן לפרטי פרטים ואף אחד מסביב לא נקף אצבע בשביל למנוע את זה. אנחנו, כעם שעבר את השואה, צריך לקום על רגליו ולזעוק לעולם בכל פעם שמתרחש דבר כזה, והיו מקרים מאז השואה. יש לנו חובה מוסרית של "לעולם לא עוד", ולא רק כלפינו אלא גם כלפי כל העולם כולו. העם שלנו יצא מהמלחמה כשהוא כפוף, מורעב וגוסס, ולמרות הכל, הוא התאחד והקים מדינה ועדיין נלחם על עצמאותה ומקומה בין עמי העולם. המדינה הזו, שבשבוע הבא נחגוג את 59 שנות קיומה, צריכה יותר מהכל לסמל את הניצחון של העם היהודי על מכונת המוות, ולמנוע ממכונות מוות כאלו להשתולל. מכונות כאלו משתוללות בסודן בלי שאף אחד עושה שום דבר, וגם באירן יש קולות דומים. למדנו שאין לנו על מי לסמוך, והיום, כשיש לנו מדינה, יש לנו כוח מגן ומרתיע ככל שיהיה, עלינו להראות שהראש שלנו מורם ושלא נלך שוב כצאן לטבח.

היום הזה צריך לגרום לנו לחשוב מי אנחנו ומה אנחנו רוצים מהחיים שלנו. היום הזה הוא לא עוד יום בשנה. אנחנו צריכים לעצור בו ולחשוב על איך אנחנו מתנהגים לאחר, למי ששונה מאיתנו, ולדעת להתייחס אליו כמו בן אדם. אנחנו לא נהיה כמו אותם חיות אדם, אנחנו השורדים צריכים לזכור ולא לשכוח, לכבד ולא לזלזל, ובעיקר, להיות בני אדם בני חורין.

5 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-17/4/2007 21:45
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא