אוגי מכת שמש: פוסט פתיחת החודש [יולי 2007]

3 7/2007		מכת שמש: פוסט פתיחת החודש [יולי 2007]
		תגיות: פתיחת חודש

הרבה זמן לא כתבתי. אפשר לתרץ את זה בלימודים, בעומס הגדול שיש עכשיו באמצע הסמסטר (אז מה אם יש רק עוד חודש? עכשיו יש בחינות אמצע), העבודות הגדולות שיש להגיש והישיבות שאני צריך להשתתף בהן בגלל התפקיד. אבל בעצם לא כתבתי כי לא היה לי משהו חשוב לתרום, להוציא החוצה. בסופו של דבר, כל הדברים שמתערבלים להם בפנים לא השתנו ועדין יש את אותה תחושה מציקה בבטן שמסרבת לעזוב.

בשבוע שעבר השתתפתי בישיבת הוועידה הראשונה שלי. הוועידה היא הכינוס של כלל נציגי הסמסטר בקמפוס והיא בעצם הגוף המחוקק של האגודה. מחליטים שם החלטות, מאשרים דו"חות כספיים ושומעים מה קורה מהנהלת האגודה ומהנשיאות. אז שמענו עדכונים, קיבלנו הסברים שיש בעיה עם התקנון של האגודה וצריך לנסח תקנון חדש (מקימים ועדה בשביל זה), החלטנו על תאריך לבחירת ועדת הביקורת של האגודה (למרות שלפי התקנון היינו צריכים לעשות את זה באותה ישיבה), התווכחנו מתי צריך לעשות בחירות ובסוף אישרנו דו"חות כספיים של לפני שנתיים. אחרי 3 שעות כל אחד יצא משם מותש, אבל עם תיק קטן ונחמד.

הימים האלו, שאני מרגיש בהם כשאני מסתובב בין הדירה והפקולטה כאילו אני עכשיו בבריכה (רק בלי הכלור, יותר מדי כלור), וכל מה שאני רוצה זה טיפת מזגן או לקפוץ לבריכה, דווקא הם מחזירים אותי לרכבת ההרים שאני תקוע עליה כבר יותר מדי. ביום אחד אני יכול להרגיש מצוין וקצת אחר כך להרגיש חסר כוחות או רצון לעשות משהו ושקוע בדיכאון עמוק. לראות אנשים מתרחקים ממני או אחרים שמתעלמים ממני יכול לגרום לי להרגיש כל כך מיותר ולהרגיש כמו אוויר, ולכעוס על כל העולם ולכעוס על עצמי שאני ככה ולהרגיש שפשוט נמאס לי. ואז מגיעים הרגעים הטובים, כמו שמרוב רצון להוכיח לעצמי הלכתי לאחד המרצים וכשביקשתי ממנו דקה בתחילת השיעור בשביל לשאול את כל האנשים באולם מי צריך דחייה בהגשה של התרגיל בית, הוא פשוט אמר לי שהם מתכוונים לתת אותה בכל מקרה (וזה אחרי שביקשתי את זה מהמתרגל שאחראי על התרגיל לפני יותר משבוע) ואחרי שסיפרתי לכל מי שיכולתי לספר, ראיתי איך עליהם את ההקלה והשמחה, כי התרגיל הזה באמת כבד ולמי יש זמן באמצע הסמסטר, עם מלא תרגילים ובחני אמצע מסביב, לתרגיל בית כל כך כבד שאפילו 3 שבועות לא מספיקים בשבילו. אחר כך הלכתי לישיבת ועד והרגשתי כבר יותר טוב ואחר כך כבר התחלתי לארגן לי את האתר שיהיה רק שלי בשביל להעביר הודעות לסטודנטים ולשמור איתם על קשר (כן, כן, יש לי אתר משלי, רק בשביל זה).

ועדיין יש איזו תחושה מציקה ומרגיזה בתוך הבטן, וזה לא העייפות שמצטברת לה ומתישה אותי, וגורמת לי לשבת מול המחשב עד לשעות הקטנות ולנסות לעשות שיעורים. קשה להשתחרר מכל החרא שמקיף אותי, ולא משנה כמה אני אנסה לסבן, הוא עדיין נדבק אליי ולא מאפשר לי לנשום כמו שצריך. לא חסרות לי סיבות להרגיש רע עם עצמי ועם כל העולם אבל אני לא רוצה להסתכל על זה ככה. אני רוצה להסתכל על החיים בצורה אחרת, לשנות את נקודות המבט והחשיבה שלי על החיים ולהתחיל להרגיש טוב עם עצמי. כל אותם אלו שמתרחקים, שמתעלמים, שנעלמים וחוסמים, אני בכלל לא צריך להתייחס אליהם במחשבות שלי. אני רוצה לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה לחיות אותם, ליהנות מהם בלי לחשוב יותר על אחרים. להתחיל לדאוג לעצמי ולעזאזל עם כל השאר. מה שצריך לקרות פשוט יקרה, גם אם אני פחות ופחות מאמין שזה יקרה. במקום לחיות בשביל הדברים הגדולים והבלתי ממומשים, אלו שבסופו של דבר יישארו להם בפנטזיות שלי, צריך לחיות מהדברים הקטנים של החיים, הרגעים הקטנים שמסוגלים לעשות לי טוב במשך כמה שעות ולא נותנים לי ליפול בחזרה לבוץ ומצליחים להוציא אותי קצת ממנו בשביל לשאוף אוויר נקי.

כל מה שאני רוצה עכשיו בקיץ הזה שכבר שורף לו לאיטו את כל תאי המוח שעדיין נשארו לי זה פשוט להרגיש טוב ולדחוק הצידה את כל מה שלא. אני משלים עם המצב ומנסה להוציא ממנו את הטוב ביותר, אני אומר לעצמי שאין במה לתלות תקווה שיקרה ושפשוט צריך לתת לחיים לזרום ולהוליך אותי לדברים שיקרו. מי שירצה להצטרף לדרך שיצטרף, ומי שלא, שלא יעשה פרצופים או סתם יעלם. אני מסוגל להסתדר גם בעצמי וטוב מאוד ואין לי רצון להתחיל להתרפס, לרדוף או כל דבר אחר. אין לי בעיה בכלל עם מי שזה לא נראה לו. ולמרות שוויתרתי על האמונה בדברים מסוימים, עוד לא וויתרתי על שאר הדברים בחיים. עכשיו צריך להיות יותר ריאלי ופשוט לחיות. פשוט, לא?

[No rain – Blind Melon]

12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-3/7/2007 16:00
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא