אוגי הדו קרב: פוסט פתיחת החודש [ספטמבר 2007]

6 9/2007		הדו קרב: פוסט פתיחת החודש [ספטמבר 2007]
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, אופטימי

ברוכים הבאים לזירה. מצד ימין תוכלו למצוא את השכל, שמתמרק ומתארגן לו, משלים חוסרים ואוסף את כל הפרטים, החשובים והלא חושבים, כמו שהוא רגיל תמיד לעשות. בפינה השמאלית, מתכונן לו הלב. הוא לא נראה כל כך טוב, עם סדקים, עם כמה חלקים ממנו מפוזרים סביבו כאילו נשברו ממש ממנו, ועם לא מעט צלקות שמכסות חלקים לא קטנים ממנו. הוא משתדל להתארגן ולהתייצב כמה שיותר, למרות שהוא לא מבין למה השכל קרא לו דווקא עכשיו לדו קרב ולא מבין את מה שהתרחש לו רק לפני מספר ימים, כשפתאום הוא כבר לא אחז במושכות.

הלב קם ממקומו ראשון וקרה לכיוונו של השכל: שכל יקר, מדוע אנחנו כאן, מבזבזים את זמננו לריק במלחמה פנימית מיותרת במקום לדאוג לענייני החוץ שלנו? בוא ונשוב למעשינו ונדאג להשיג את מה ששנינו חולמים מזה זמן רב להשיג. הנה, תסתכל על האורות שחזרו פתאום לנצנץ. אתה בטח לא תרצה להרגיש שוב אכזבה מאיבוד הזדמנות, נכון? תן לי לחזור ולנהל את העסק, לתקן את הטעויות שעשית בשבוע האחרון כשפתאום קבעת שאתה זה שמחליט כאן החלטות, ובמקום לגרום לתחושה טובה, רק יצרת בלבול פנימי.

השכל לא נשאר חייב לדברים האלו והזדרז לקום ממקומו. הוא פשוט לא האמין למה שהוא שמע וכבר נערך לקרב. אורות מנצנצים? הוא שאל. איפה בדיוק אתה חי? ממתי נהיית כזה פתי, שמוכן להקריב את השלמות הפנימית שלו בשביל סיכוי להגשים חלום. כן, אני מאוד רוצה גם כן את החלום הזה, אבל לא בכל מחיר. תסתכל עליך, תסתכל איך אתה נראה ומה עבר עליך בשנה האחרונה. התחלת עם אופטימיות שהתרסקה לה ודעכה, ומתוך זה ראית משהו אחר, והחלטת ללכת תוך כדי זה שאתה משכנע אותי שבאמת יש שם סיכוי ואפילו לרגע זה באמת נראה אמיתי, עד שהגיע הפיצוץ וההתרסקות. העיוורון הזה שבר אותך בסופו של דבר, ובקושי רב הצלחת לנסות ולאחד חלק מכל החלקים שעפו להם לכל עבר. ואז שוב נכנסת למערבולת וניסית לגרור את הכל ושוב ניסית להסביר בכל כוחך שדווקא הסיפור השלישי הוא זה שיצליח, שיהיה אמיתי, ולא ראית את כל הסימנים שאומרים שגם הפעם נשאר באותו המקום. אבל אתה לא הקשבת, התעלמת מהסימנים וניסית ללכת בכל הכוח, וכאן כבר לא הייתה לי ברירה אלא להתערב, לקחת ממך את המושכות ולסיים את הסיפור הזה מהצד שלנו לשם שינוי, לפני שמשהו רציני קורה.

מבחינתך, המטרה היא הכי חשובה ולא משנה מה קורה בדרך. מרגע שאתה ננעל, לא יעזרו נפנופי הידיים שלי והניסיונות להסביר לך שזה לא יילך, שזה לא באמת מה שאנחנו מחפשים, אבל אתה לא תקשיב ותיגרר אחרי מילים יפות ומחמיאות או תחושה נעימה ותתעוור לך (זה לא קשה, כי העיניים אצלי גם ככה). אתה תהיה כל כך עיוור, שתפגע בסופו של דבר גם בי ובדברים שחשובים לי. איך יצא שדווקא בתקופות המבחנים הייתי צריך לטפל במזעור נזקים, בניסיונות להזרים מעט אופטימיות למערכת שהתמלאה בלא מעט רעל, והכל בשביל להצליח לעמוד במשימה החשובה, להצליח בלימודים ולהוציא בהם את המקסימום. אתה מנעת ממני להוציא את המקסימום, ועכשיו, רגע לפני שתקופת מבחנים נוספת מתחילה (הרביעית כבר, מי היה מאמין), אני לא מוכן לחזור על הטעות הזו שוב. אני צריך את השקט הזה בכל הגוף בשביל להתרכז, בשביל ללמוד ולהבין את הדברים כמו שצריך, ולא נתת לי את זה במידה הראויה. בגלל זה לקחתי את המושכות, בגלל זה קראתי לך לדו קרב הזה.

תסתכל על עצמך, כולך שבור ומרופט. נכון, ידעת מצבים גרועים מזה, אבל דווקא במצבים האלו אתה הכי מסוכן, כי אז יש לך נטייה להיתלות על כל דבר וליצור ממנו תקווה, גם אם היא (ולמען האמת, היא בעיקר) תקוות שווא. בשביל מה לנו להתאכזב כל כך, לכעוס ולאטום את הראש לכל דבר פרט לכעס או לרצון הפשוט אך הבלתי מושג הזה. חיוכים קטנים, פלרטוטים שאני יודע בוודאות שלא יובילו לשום מקום, משפטים שגורמים לך לתהות על פשרם בינך לבין עצמך ועוד רק גורמים לך להיתלות יותר ויותר גבוה ולא לרצות לעזוב אפילו לרגע, גם אם ברור כשמש שאין שום סיכוי שבעולם שזה יקרה.

לב קטן ויקר, אני מבקש ממך, קח קצת חופש, לך ותירגע, תתאחה ותחזור לכאן שלם. תן לי לנהל את העסק, במיוחד עכשיו שהמבחנים בפתח וצריך את מלוא הריכוז בשביל להשיג את הממוצע שנבחר בשביל לשאוף אליו, בשביל לעשות הכל כדי להשיג אותו. סע מכאן רחוק, הרחק מכל ההמולה שמציקה לך בזמן האחרון, הרחק מכל אלו שמבלבלים אותך. תפסיק לקרוא למצפון ולגרום לי להתחרט על מה שעשיתי, תן לי להאמין ולשכנע אותך גם כן, שכל מה שאני עושה זה באמת לטובת הכלל, לטובתו.

והלב, נבוך למשמע הנאום של השכל, לא יכול היה להגיד דבר. השכל צדק בכל דבריו והוא באמת צריך את הזמן להתאחות מחדש ולא לקפוץ מחדש למים העמוקים, שלפעמים נראים עכורים. אתה צודק, הוא מלמל, מגיע לך עכשיו את המושכות. לך, תנווט את הספינה להצלחה שזקוקים לה, תגרום לו להרגיש טוב ובטוח, ובעיקר שהוא מסוגל להתעלות על עצמו ועל הכל. זה לא אומר שמדי פעם אני אקפוץ לבקר, כי בסופו של דבר, לא תוכל בלעדי.

אי אפשר בלעדיך, לב, אבל עכשיו זה שלב השיקום, וגם שלב המבחנים, שבשבילם צריך שקט פנימי. סע, תפסיק לאכול את עצמך על מה שהיה ושכבר לא יכול להשתנות. יהיה טוב, חייב להיות טוב. ברגע שאני אצליח, גם אתה תצליח, אבל עד אז, יש עוד זמן. אפשר לוותר עכשיו על הכמיהה למישהי, על הרצון למצוא את מה שכולם מדברים עליו, ולהחליף בדברים חשובים יותר. מספיק ניסינו לקחת את עצמנו בידיים, עכשיו הגיע הזמן להמריא.

וכך הם נפרדו להם בשקט, מתוך ידיעה שזה באמת הדבר הכי טוב לעשות כרגע. הלב השאיר אצל השכל גם את מפתחות הכתיבה, כדי שגם צדדים חיצוניים יותר יצאו החוצה במקום חפירות פנימיות כל הזמן. בלי לוותר, בלי להביט אחורה. עכשיו יש רק מטרה אחת מול העיניים ומסתערים עליה בכל הכוח.

10 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של דונאלד מהסרטים ב-15/9/2007 10:53
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא