אוגי תקופת מבחנים #4

27 9/2007		תקופת מבחנים #4
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, טכניון

מבחנים הם כמו בחורות. אי אפשר בלעדיהם, כי זה התנאי היחידי לעבור את הקורסים (ברוב המקרים, בסמסטר הבא מצפה לי קורס נטול מבחן) ואי אפשר איתם. מרגע שהתחילה תקופת המבחנים באופן רשמי (בשבילי) בשבוע שעבר, מפלס המתח עלה ואיתו גם הלחץ. אני מתחיל את המרתון שלי כל בוקר בסביבות 10:00 (במקרה הטוב) ומנסה למשוך עד כמה שרק אפשר. במקרים הקיצוניים במיוחד, אני מגיע עד 18:30, עם הפסקות קטנות לאוכל (סנדוויצ'ים מהדירה או פיתה מהחתוליה) ולפעמים קצת מתיחת אצבעות דרך אתרי אינטרנט שונים. השיטה שהתגלתה כיעילה במיוחד היא לשבת וללמוד עם עוד אנשים, ולאו דווקא שכולם לומדים לאותו מבחן. ככה אפשר למצוא בספריה המרכזית שולחן שעליו יושבים אנשים שלומדים ללוגיקה, לחדו"א, לשפות תכנות, לאלגברה ואיזה אחד הזוי שבוחר ללמוד דווקא לביוכימיה. אז נכון שזה ישמע מוזר, אבל דווקא כשיושבים כמה אנשים זה עוזר לשמור על יותר ריכוז (כל עוד לא מנסים להצחיק אחד את השני עם שטויות) ולעשות הכל בשביל להראות שאני לומד כמו שצריך ולא מתפזר לאלף ואחד כיוונים אחרים (ואם כן, תמיד אפשר לתת לאחד מהם את הכרטיס רשת אלחוטי ולמנוע ממני כל גישה שטותית לרשת).
תקופת מבחנים גם גורמת לך לצאת ולחפש מקומות אחרים ללמוד בהם ולנסות למצוא ריכוז. בחדר חם (עדיין, למרות שכבר ספטמבר) והפיתויים בו גדולים ולכן טבעי לנדוד ברחבי הקמפוס במטרה למצוא מקום נוח, ממוזג ושקט. הפקולטה כבר מזמן מחוץ לתחום כי נמאס כבר (ויש מישהו שמתנחל באופן קבוע בחדר ועד), אז עורקים למחוזות אחרים. בהתחלה מצאתי את עצמי בספריה האורקולית, נמרח על הספות הנוחות שיש שם שיוצרות אווירה של כוך מנותק מהסביבה. אחר כך ניסיתי גם את הספרייה המרכזית, ולמרות הרעש שיש שם (כן, כן, יש המון רעש בספרייה) היא מקום סביר ללמידה, בעיקר בגלל שיש שם ספרי עזר לתרגיל בית שקיבלתי לקיץ (מה שכמובן הזכיר לי שאחרי שחיפשתי שעות פתרון לשאלה בתוך 3 ספרים עבי כרס באנגלית, לקחתי ספר מצהיב בעברית ומצאתי בקלילות את התשובה). בשבוע שעבר נחשפתי לספריה של הפקולטה לפיזיקה והסכמתי שיגררו אותי לשם למרות הסיוטים החוזרים ונשנים מהקורס שעברתי (בקושי רב מאוד) שם, והסיוט היותר גדול בדמות הקורס שעדיין מחכה לי. המקום כמובן שהשתנה מאז שכף רגלי דרכה בו לאחרונה, ומשום מה, הם שיבצו על הרצפה שלהם בלובי דף נוסחאות שלם. זה מפחיד לדרוך על משוואת שרדינגר שלמה, במיוחד כשמוסיפים לה עוד סימנים מוזרים ולא מובנים. הספרייה עצמה חדישה יחסית לאחרות, עם פינות שקטות וחדרי למידה אישיים טובים, אבל זו עדיין הפקולטה לפיזיקה, וכל הניוטונים שמסתובבים שם עושים לי סחרחורת ורצון עז למתוח קפיץ ולברוח כמה שאפשר (או לפחות להתבצר באיזו פינה בשקט, עם המוזיקה שלי ולחשוב על חומצות אמינו).
בסוף כל יום תמיד מגיע הרגע הזה שאני מתייאש ולא מוכן יותר להישאר במקום שבו אני לומד, ואז צריך לחזור לחדר. וכשחוזרים לחדר כמובן צריך לאכול, ולהתקלח, ואולי לצאת קצת להליכה (נעים בערב) עם השותף או ללכת לשחות (ולהיזהר לא לחטוף שוב פטריות) וכמובן שהטלוויזיה והמחשב קורצים מאוד, והעייפות גורמת לי להישאר במקום ולא לעשות משהו אחר. ואם לא די בכך, אז השותף יכול פתאום להגיד לי להתארגן כי בעוד 10 דקות באים לאסוף אותנו בשביל לנסוע לאיפשהו בעיר בשביל סתם לשבת ולקשקש את כל מה שלא קשקשנו במהלך היום שלמדנו. לפעמים אני ממהר לחדר כמו ביום ראשון האחרון בשביל לראות משחק טניס הירואי ואחר כך להסתובב כל הערב בדירה עם הרגשה טובה, או להתעצבן על השותף (אחר) שמתגלח ומשאיר את כל הזיפים שלו מפוזרים בכיור וליד הראי ולא טורח לנקות (או להוציא את הזבל או לשטוף את המחבת שלו ששכבה יומיים בכיור עד שהתעצבנתי באמת עליו). לפעמים יש אירוע של הוועד, ואז צריך להתארגן ולצאת ולהיפגש עם כולם ולהעביר ערב מהנה במיוחד עם בשר, בירות וסיפורי מרצים.
תקופת מבחנים היא גם זמן מצוין למחשבות, אם אני באמת צריך לשים את הלימודים במקום הראשון. אני יכול להרגיש פתאום איך אני זונח את החברים הקרובים שלי ופחות שם לב לדברים שהם באמת קצת יותר חשובים מהלימודים, ואז לאכול את הלב על טעויות מטופשות שעשיתי.
המבחנים הם תירוץ טוב להתחמק מהעבר. הזמינו אותי לסוג של פגישת כיתה ואמרתי שפשוט יש לי מבחנים ואני לא יכול להגיע, למרות שבפועל אני לא ממש רוצה. עברו 6 שנים מאז שסיימתי את התיכון והכיתה שהייתי איתה במשך 10 שנים התפזרה לכל עבר. הפנייה שלהם הפתיעה אותי כי לא רק שיש שם אנשים ש-6 שנים לא היה לי איתם קשר בסיסי, עם רובם הקשר הזה לא היה קיים גם בזמן הלימודים עצמם. הניתוק הזה היה מבחירה, סביר להניח שהדדית, והאמת, זה עשה לי רק טוב. זה נתן לי להתפתח מחדש ולעצב את עצמי מחדש מול אנשים אחרים שהדעה שלהם לא הייתה מה שחשבו עליי בכיתה ד';. יש לי חיים אחרים עכשיו, אני נמצא רחוק מאוד מאותו ילד שהייתי כשסיימתי את התיכון, עם הפנים קדימה.
זו תקופה שוחקת, ואני כבר רוצה שהיא תיגמר, אם כי אז כבר יתחיל הסמסטר החדש (ואני שוב מדריך ביום הכוון). העייפות הזאת מכל הניסיונות להכניס פנימה כל כך הרבה חומר לימודי גורמת לי לשכוח דברים שרציתי לכתוב, למרות שאמרתי לעצמי שאני צריך לעשות את זה יותר. בסוף אני אמצא את עצמי כל ערב, יושב עם עיניים שעוד שנייה נסגרות, ומנסה לכתוב הכל החוצה, אבל מתעקש לעשות את זה, כי מחר אין זמן. מחר צריך להתקדם ואולי אפילו לסיים לסכם את החומר למבחן הקרוב, במיוחד שיש אנשים רעבים לסיכום הזה ואורבים לי מעבר לפינה עם עיניים מתחננות לסיכום, ואני לא ידעתי שאני עד כדי כך מסוגל לכתוב סיכומים כאלו (מצד שני, זה גם יכול להיות רווחי...).

חג שמח, ובהצלחה למי שעדיין נבחן.

11 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של mcclane ב-10/10/2007 09:57
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא