אוגי נובמבר 07: לא שרע לי

10 11/2007		נובמבר 07: לא שרע לי
		תגיות: לב, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

"יום בהיר נתקפתי געגועים
לפעם, כשהכל היה פשוט...
לא שפעם זה היה פשוט
הנה אני שוב משקר לי"

לא ברור המצב עכשיו. בהחלט לא ברור. החיים נכנסו לאיזה מסלול שאני יודע שהכיוון שלהם עכשיו הוא לא טוב ואין לי מושג איך לעצור את זה. כל החודשיים האחרונים אני מרגיש בזה, בלחץ שגובר, בתסכול שמצטבר לו ובשקיעה הכללית, אבל רק בשבוע וחצי האחרונים זה התפרץ החוצה.
אני לא זוכר את עצמי כל כך בלחץ בתקופות המבחנים הקודמות. הגעתי עכשיו למצבים שאני לא ממש יודע מה אני עושה ואיך אני לומד ומרגיש שאני לא מסוגל להביא את עצמי למצב שהייתי רוצה להיות בו, לצורה שבה אני יכול להראות שאני מבין את החומר. אם חשבתי שאני במומנטום חיובי מסמסטר חורף (שיפור של 5 נקודות לממוצע), הפעם די נתקעתי ולא הצלחתי ממש להתרומם. זה כמעט הביא אותי לגשת למועדי ב' עם ציונים גבוהים, רק בשביל להוכיח את עצמי שאני יכול יותר, ובסוף עצרתי את עצמי כי הרגשתי שכל הכוחות שלי אוזלים. מועדי ב' התישו אותי עוד יותר והוציאו את כל הכוחות ממני. כבר אין כוח ללמוד את הכל שוב, לנסות להבין איפה טעיתי במועדי ה-א' שלא הוצאתי בהם ציונים סבירים, ולהראות שיפור, אבל הכוח נגמר, ואיתו הריכוז, ולעזאזל כל המסיחי דעת האלו שצריך להילחם בהם.
ואז הגיע הנכשל. באחד ממועדי ה-ב' שלי (למעשה, היחידי מבין השלושה שאני יודע מה הציון שלו) התרסקתי, ודווקא במבחן שיצאתי ממנו עם תחושה הרבה יותר טובה ממועד א'. מכל הקורסים, זה היה חייב להיות דווקא בקורס הכי קשה והכי כבד שהיה לי בסמסטר האחרון, ולמרות שהוא לא קדם לשום דבר, החלטתי שאני חייב לעשות אותו עכשיו שוב בשביל להיפטר ממנו, גם אם זה אומר לוותר על קורס שמאוד רציתי לקחת הסמסטר, כדי לא ליפול לעומס מטורף מדי של בחינות.
תחושת הכישלון הזאת, ההתנפצות של הציפיות שניסיתי לגרום לעצמי (איפה אני ואיפה הממוצע שרציתי להשיג), פוררה אותי מאז. אני מוצא את עצמי דוחה דברים, אפילו כאלו קטנים שייקחו לי בדיוק 2 דקות (כמו לשאוב סוף סוף את השטיח בחדר) או להשקיע קצת במה שעוד יש מהסמסטר הזה ולנסות להגיע בצורה טובה יותר לפתיחה האמיתית של הסמסטר, שתהיה מתישהו, אם בכלל תהיה. אני לומד בסך הכל 3 שעות בשבוע עכשיו, אחרי ש-6 מהקורסים שלי עצרו לגמרי ורק אחד ממשיך כמו שצריך ובשאר הזמן אני פשוט לא עושה כלום. מדי פעם נגרר להליכות או עושה כמה דברים קטנים במסגרת התפקיד (ישיבות וכאלו) אבל כלום מעבר לזה. לא לומד חומר מהווידאו שיש לי באחד הקורסים, לא קורא שקפים של הרצאות, לא מסדר את הדפים, לא מנסה לעשות כלום חוץ מלהיתקע מול המחשב ולבזבז את הזמן שלי. אני יכול להאשים את השביתה כמה שאני רוצה, אבל אני בספק אם המצב היה שונה אם היו לימודים רגילים והמון שיעורי בית אמיתיים על הראש. פתאום החדר הקטן והשקט שלי הפך למקום שאני לא מסוגל ללמוד בו בכלל, ואני חייב לחפש לעצמי פינות אחרות בשביל לא ליפול לשטויות.

"כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה לראות את הקצה
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה מאד כבר לצאת"
כל התחושה הזאת מפנה זרקור אל כל שאר הדברים בחיים שלי וגורמת לי לראות בעיקר את חצי הכוס הריקה. הריקנות הפנימית משתלטת, מונעת ממני להרים את עצמי מהמיטה בבוקר להתחיל את היום, לא נותנת לי מנוחה וגורמת לי לרחף קצת למעלה. רק השבוע שכחתי את המטען של הסלולרי בבית ונאלצתי ללכת יותר מחצי שעה לכל כיוון רק בשביל להטעין אותו במרכז שירות שהכי קרוב לי לדירה, ואחר כך כמעט לשכוח את המכשיר בדירה רגע לפני הנסיעה הביתה.
זה אוכל אותי מבפנים, נאגר מבפנים ולא נותן לי מנוחה. כל הזמן אני רוצה שיהיה לי קצת שקט ואני לא מצליח להשיג אותו. יש רגעים קטנים של אושר, של הרגשה טובה, אם זה שיחות טלפון קטנות עם אנשים יקרים, ללכת להופעה טובה או לקחת את האח הקטן למשחק כדורגל, אבל בסוף העננים יורדים בחזרה והסופה הפנימית מתחדשת.
אני עדיין צריך למצוא דרך לגייס את כל הכוחות שיש בי ושמתחבאים בשביל להילחם בזה, בשביל להרגיש טוב יותר. דווקא עכשיו יש לי מספיק זמן לעבוד על זה, למצוא את הדרך להחזיר לעצמי את האמונה בדברים שלגביה היא התערערה ולנסות להוציא את המיטב מהשביתה הזאת, שלא ממש רוצה להיגמר. נכון שהמצב קשה, ושקשה לי להאמין שדברים מסוימים כבר יקרו לי (ואני לא מדבר על ציונים טובים, אלה יגיעו), אבל בסופו של דבר, זה מה שאני באמת צריך בשביל לצאת מזה, בשביל באמת להרגיש טוב. אולי אני אצליח גם לקבל ולא רק לתת כל הזמן, אני אצליח להבין מה אני בעצם רוצה ולאן אני מנסה לכוון את עצמי ואולי אני אצליח גם לקבל את עצמי בשביל שכל זה יקרה. אולי.

"כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה זרועות לחבק
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה ללמוד לקבל"
[לא שרע לי – אפרת גוש המצוינת, למילים של אריק ברמן]

וכן, זה האוגי החדש. כשנמצאים למטה תמיד רוצים להגיע הכי גבוה, למרות הכל.

1 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מישהי ב-13/11/2007 16:35
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא