אוגי פילוסופיה בגרוש

28 11/2007		פילוסופיה בגרוש
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

אולי זאת השביתה הזאת, שמייצרת שקט מוחלט ושעמום. אולי זו חרב ההדחה שמתנופפת מעל לראשו של השותף שלי לדירה (ודווקא הטוב מבין הארבעה) ומחייבת (לפחות זו תחושה פנימית שלי) סוג של התגייסות למענו בשביל להשאיר אותו כאן. אולי זה הדבר שהדהים אותי (לרעה) כשהייתי בסוף השבוע בבית. אולי זה פצע ישן, שכנראה כבר לא כואב יותר, אבל סוף סוף ההשפעה שלו עלתה מהלב למעלה.
לא משנה בגלל מה זה, שוב הגעתי למסקנה שאני באיזה שהוא מקום צריך לטלטל לי שוב את החיים, לשקול לשנות קצת השקפת עולם ואורח חיים, להגדיר מחדש כמה מושגים ודרכי פעולה. הכל למען השגת המטרות.

אז זהו, שאולי כאן מתחילות חלק מהבעיות. זה נראה קצת ערטילאי מדי (זה כנראה בהשפעת הפסיכומטרי של אחותי) ורחוק מדי בשבילי להגדיר לי מטרות על בחיים, נקודות רחוק שאני שואף להגיע אליהם ומתכוון לעשות הכל כדי להיות שם. כל סטודנט שמסיים (בדרך כלל בלי הרבה הצלחה) קורס בסיסי בחדו"א, יודע שגם אם נשאוף הכי רחוק שאפשר, לא תמיד נצליח להגיע למטרה. אפשר לשאוף ולשאוף, אבל זה לא תמיד אפשרי להשיג את היעד. בעצם, לא צריך ללכת כל כך רחוק ומסובך. אפילו ברחוב שומשום אמרו שמי שרוצה להיות שם, אף פעם לא מגיע לשם. הוא תמיד נשאר כאן. אז למה בעצם לקבוע מטרות כל כך רחוקות, לפעמים כאלו בלתי אפשריות? רק בשביל לנסות ולהתעקש להגיע לשם? העולם שאנחנו חיים בו משתנה מרגע לרגע ואף פעם לא עובד, ומה שנכון היום, לא חייב להיות נכון מחר. הדרך עוד יכולה להשתנות כל כך הרבה פעמים במהלך המסע, ויכולה לקחת אותנו הרחק מאותה מטרה רחוקה, וזה יכול עוד יותר לאכזב. ומה קורה כשמצליחים ומשיגים את אותה מטרה? לא נשארים עם כלום ביד, רק עם מטרה רחוקה רחוקה שפתאום כבר לא קיימת, ועכשיו צריך לגייס מספיק כוחות בשביל להתחיל להציב יעדים רחוקים חדשים, להתחיל לתכנן כמה שיותר רחוק ולשבור שוב את הראש על מהות החיים ועל מה שמתכוונים לעשות איתם.

אז זהו, שאני לא רוצה בזה יותר. הצבת מטרות רחוקות רק מכניסה ללחץ, מוציאה את החשק מהמסע ברגע שסוטים קצת מהדרך והאכזבה מנטרלת את כל שאר המטרות. אולי מה שבאמת צריך לעשות זה פשוט להציב מטרות בצורה יומיומית, רק לאותו היום בדיוק, ואותן לשאוף להשיג. בתחילת היום פותחים את היומן ומסתכלים על מה שמתוכנן לאותו יום, ואז ממלאים את הזמן הנותר ברשימת מטלות ומשימות שצריך לעשות ולהספיק באותו היום. לצרוב דיסק למישהו שביקש, לראות כך וכך הרצאות בוידאו, לסכם ולקרוא את החומר של הקורס ההוא, ללכת לשחות קצת, להתקשר לסבא וסבתא לשאול מה קורה איתם (לא עשיתי את זה מספיק זמן), לנסות ולתפוס ידידה טובה שלא דיברתי איתה הרבה זמן וגם לסיים את הערב בכתיבת פוסט, כי כל הדברים האלו מתבשלים בראש יותר מדי זמן. בסוף היום, רגע לפני השינה, פותחים שוב את היומן ובודקים מה נעשה ומה לא. כל משימה שבוצעה היא הצלחה קטנה, ניצחון קטן על כל אותם גורמים שמסיטים אותי מהדרך שאני מנסה ללכת עליה, והכל ביחד מתנקז לניצחון יומי והרגשה טובה, ובאמת, אין כמו ללכת לישון בהרגשה של סיפוק. מחר יהיה יום חדש, עם משימות חדשות, עם דברים אחרים שאני ארצה להספיק ולגרום לעצמי להגיע לסוף היום עם אותה הרגשה, ואולי רצון קטן להתפנקות מול סדרת טלוויזיה, כי מגיע לי בגלל הניצחון, ולא בשביל לבזבז עוד זמן. נכון, עדיין יש מטרות על בחיים, אבל הן נשארות רחוקות, והפוקוס צריך להיות על היומיום, על מה שכאן ועכשיו. מה שיהיה אחר כך עוד רחוק, תנו לי רק לעבור את היום הזה עם הרגשה שעשיתי את כל מה שרציתי ולא ישבתי כל היום ובהיתי בכלום.

זאת בעצם המלחמה הגדולה שלי, המלחמה בשעמום ובחוסר מעש. ברגע שאני מגדיר לעצמי את הדברים שאני רוצה להספיק באותו יום, אני למעשה חותם על חוזה עם עצמי ולא מוכן לוותר עד שהמטרה תושג. ברגע שאין מטרה, או שהיא פשוט רחוקה מדי, יש יותר נטייה לברוח אל מחוזות השעמום, אל השיטוט חסר המטרה בין דברים מיותרים, להתחיל לחשוב יותר מדי על דברים וזה יכול להביא עליי דברים שאני לא רוצה בהם. חשיבת יתר יכולה לגרום רק צרות ולאבד דברים חשובים, אפילו יותר מהזמן. היא מסוגלת להכניס לסרטים שאחר כך קשה מאוד לצאת מהם, וצריך סטירה הגונה בשביל להתחיל להבין שכל החיים צריכים תיקון. זה נכון לגבי כל אספקט בחיים, כי ברגע שהחיים הופכים למסודרים וממוקדים, קל יותר להגיע לנקודות שצריך להגיע אליהן, להבין את חומר הלימוד, להבין אנשים אחרים.

בסופו של דבר, כל מה שכתוב כאן שווה כמו כתיבת מילים על קרח. המבחן האמיתי הוא מבחן התוצאה ואם אני מסוגל לגרום למוטיבציית השיא שיש לי עכשיו לעניין להמשיך גם בעוד שבוע-שבועיים, חודש או חודשיים. מה שעכשיו הוא מוטיבציה צריך להפוך להרגל ולפעולה יומיומית ורק התמדה מסוגלת לגרום להכל להצליח. אחרת, אני באמת שלא רואה פתרון, אבל לאותן נקודות השפל שהייתי בהן אני לא מוכן לחזור.

שביתה
בטח חשבתם שאני אכתוב כאן על השביתה. אז זהו, שאין מה לכתוב כי יש פשוט כלום. כל הנושא הזה הוא ואקום אחד גדול שלא מתרחש בו כלום, כמות העניין הציבורי היא פשוט כלום ובסופו של דבר כל הסמסטר הזה יהיה כלום. אולי אפשר לבקש מג’;ורג’; בוש שיארגן איזה ועידת אנאפוליס גם בין המרצים והמורים לבין משרדי האוצר והחינוך? בעצם גם זה לא יעזור...

לב
קיבלת את ההוכחה שלך, עכשיו שב בשקט ותן לאחרים לפעול. מתי תבין שאם תשמור על הכאב אצלך שום דבר לא ישתנה?

12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-29/11/2007 19:32
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא