אוגי דצמבר 07: אמונה

8 12/2007		דצמבר 07: אמונה
		תגיות: לב, מסעותיי עם עצמי, אופטימי, פתיחת חודש

לכל אחד יש את הרגעים האלו, שבהם הכל נראה אבוד, ששום דבר לא הולך, שכל מה שמנסים פשוט לא עובד. רגעי המשבר האלו הם הרגעים שבהם האמונה הפנימית היא זו שצריכה לעבוד הכי חזק, למשוך החוצה מתוך הבור שאליו נופלים, אבל מה עושים כשגם האמונה מתערערת וכבר אין לה את הכוחות להעמיד על הרגליים?
כשלא מצליח כלום, תמיד תנסה להפיל את האשמה על המעשים הקטנים, על האמונות הטפלות הכי ביזאריות שרק אפשר למצוא, אפילו כשיודעים שזה הדבר הכי מופרך שרק יכול להיות. הכי קל להגיד שזה בגלל שלבשת בגד מסוים, דרכת על שפת המדרכה בצבע הלא נכון או אפילו בגלל זוג המשקפיים שלך, שבאופן פלאי כשאתה שם אותם עליך קורים הדברים הפחות נעימים בחיים שלך. במה כבר אפשר להיאחז כשמאמינים שמשהו לא בסדר בעולם, שמרגישים שתקועים כל הזמן באותו מקום, באותו מצב, בלי יותר מדי אפשרות לשנות?

כשהאמונה העצמית מתערערת, מתחילים להרגיש את השחיקה הכללית, תחושה של ייאוש מצד אחד ואדישות מהצד השני. כבר לא יודעים מאיפה לשאוב את הכוחות בשביל להסתער קדימה פעם נוספת ולנסות לנטרל את כל המוקשים ולהתחמק מכל הפצצות בדרך ליעד. קשה לגייס אותם ולגרום להם להאמין שהקרב לא אבוד מראש, שאפשר למצוא את הנקודה שתסדר את המעבר הבטוח הזה קדימה, שאליה צריך להגיע. ההתערערות הזאת פוגעת בכל סוגי האמונות הפנימיים, אפילו באהבה כבר קשה למצוא שביבי אמונה. רק תחושה שגם היא, כמו לא מעט דברים אחרים, לא קיימת, לפחות לא בשבילי.

קשה לקום בבוקר ולצאת מהמיטה עם התחושה הזאת. קשה ללכת לישון ולעצום את העיניים. דווקא ברגעים האלו מנסים לנבור כמה שיותר פנימה ולמצוא את השביב הקטן של אור שעוד לא כבה, שמסוגל לחמם ולהשפיע לטובה. דווקא במסע הפנימי הזה, העיניים יותר נפקחות, דברים סוף סוף נהיים בהירים ומובנים וטעויות העבר עולות אל פני השטח. אתה מבין לאיזו רמה הגעת וכמה אתה לא רוצה להיות כזה, כמה אתה רוצה להיות מי שאתה חושב שאתה. זה דבר שמנסה להתוות דרך חדשה מתוך הרצון התמידי להשתפר, להיות בן אדם טוב יותר. הרצון הזה, הוא לא מגיע מתוך כוונה להראות לסביבה שאני מסוגל להיות מישהו אחר ממה שחושבים עליי, מישהו שיראה לאחרים שהוא לא באמת מה שהם חשבו עליו, שהוא מסוגל להתקדם, ללמוד מהטעויות שלו. הדרך הזאת מגיעה מבפנים, והיא מכוונת כלפיי פנים. כל עוד אני לא מסוגל להבין מה קורה אצלי בפנים, אני לא יכול לתת מעצמי שום דבר, בטח שלא לאהוב. אני לא יכול לבקש מאף אחד שיעזור לי, אני צריך לעשות את זה קודם כל לבד. מבין כל הדברים האלו, חשוב לא רק להבין ולהתפתח, אלא גם ליהנות מהדרך, לא לוותר ולא להרגיש רע מכל פיפס קטן. לשמור על הראש למעלה ולעשות הכל בשביל הניצחונות היומיים הקטנים, בשביל להבין את החיים, בשביל להמריא.

"וקול תחינה בבקשה, רק תחזרי אלי...
אמונה,
אחת קטנה שנשארה לי,
והיא צועקת ומכה בי,
שהחורף יזכור שזמנו לעבור."

מצד שני...
תמיד יש את הדברים הקטנים האלו, הטובים. הם עדיין לא נעלמו. הופעה מעולה של שלומי שבן, סיום מהיר של שיעורי הבית (היחידים) שיש לי, קבלת מלגה עם סכום די מכובד, לשבת ולשמוע מוזיקה חורפית שעושה חם בפנים בזמן נסיעה ברכבת כשבחוץ סוער, לשחות 190 בריכות בשבועיים האחרונים ולהרגיש כל שריר, לקבל טפיחות קטנות על השכם, לשמוע ברדיו רגע לפני שהולכים לישון את "לילה טוב" של הכבש השישה-עשר ולמצוא זמן גם לרגעים קטנים של כיף, אפילו אם הם טיפה השקעה. לא הכל רע, בסופו של דבר. זה רק מוכיח שעוד לא איבדתי אותה. עדיין.

"אמונה,
שהשמיים לא ייפלו לי,
שהאמת שבי תלחש לי,
שהחושך ילך,
שהאור ימלא את הכל."
[אמונה - כפיר אפשטיין]

3 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/12/2007 11:19
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא