אוגי ינואר 08: רגע לרבע

4 1/2008		ינואר 08: רגע לרבע
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, אופטימי

איכשהו, זה תמיד מגיע, הזמן הזה בשנה שבו צריך להסתכל אחורה ולבחון הכל, 20 יום שבהם מהרהרים על השנה שחלפה ועל הציפיות מהשנה שתבוא, ולהחליט לאיזה כיוון אני רוצה לקחת את עצמי. דווקא כשמסתכלים אחורה פתאום רואים שעבר המון זמן, והמון נדחס אל תוך שנה כל כך קטנה. אולי זה בגלל שהחיים שלי הפכו להיות הרבה יותר אינטנסיביים, הרבה יותר מעניינים ומאתגרים, והם משאירים רמז עבה לבאות.

אני מסתכל על הפוסט המקביל מלפני שנה ורואה איך בחלק מהדברים לא חל שינוי. בחלק מהצדדים בחיים שלי אני עדיין ניצב באותו מקום בלי יכולת לזוז ולשנות אותו. יש מקומות שזה לגיטימי וזה מרצון, אבל יש כאלו שממשיכים להציק מדי פעם. ההבדל העיקרי הוא שאני הרבה יותר מודע לכל אלו, ומנסה לראות מה אפשר לעשות בשביל לשנות את זה. עוד לא הצלחתי לארגן לעצמי לו"ז יומי מסודר כמו שבאמת רציתי, עוד לא הצלחתי למצוא את הדרך לא להימשך אל דברים שישרפו לי את הזמן שנהפך ליקר מיום ליום ועוד לא מצאתי את הדרך להבין באמת את עצמי עד הסוף. אני עדיין במאבק יומיומי עם עצמי, כדי לא ליפול, והדרך שלי רצופה בבורות שרק מחכים שאני אפול לתוכם ולא אצליח להתאושש. לא כל פעם שאני נופל אני מצליח להרים את עצמי ולעמוד על הרגליים על פני הקרקע. לפעמים זה נראה בלתי אפשרי וצריך לרתום לזה את מירב הכוחות, אבל כבר הגעתי למסקנה שאסור לי להישאר תקוע בתוך בור ולהתחפר בו, כי אז אני אאבד כל טעם למשהו.

השנה הזו הייתה שנה של למידה. לא רק במובן הפיזי, למרות שהצלחתי להעלות את הממוצע ולהיות תקין אקדמית, אלא גם במובן הפנימי. התחלתי ללמוד את עצמי ואת הסביבה, להפסיק להיות עיוור ולתת לתחושות לא אמיתיות להוליך אותי. זה תהליך שאני רק נמצא באמצע שלו, ועדיין לא הצלחתי ללמוד אותו עד הסוף. למדתי השנה להכיר במגבלות שלי, ואז לנסות ולאתגר את עצמי בשביל לשבור אותן. אין ספק שהרגע הכי משמעותי מבחינתי השנה היה אי שם במאי, כשהגעתי למשרדי האגודה והגשתי טפסי מועמדות. היו לי המון התלבטויות בימים שלפני, אם זה באמת משהו שאני יכול לעמוד בו, אם אני בכלל מסוגל להתמודד עם כל זה, ואז פשוט הגיע הרגע ובלי יותר מדי לחשוב פשוט עשיתי את זה. מאז אני נאמן לעקרונות שבשבילם התחלתי בכל זה, וזה רצון אמיתי להשפיע, לרצות לשפר את מה שקורה מסביבי ולהיות גורם משמעותי בחיים שסובבים אותי. לא עניינו אותי הטבות שונות שמגיעות כחלק מהתפקיד, רק המטרות האלו. מעולם לא הייתי חיה פוליטית או אחד שמעורב ומקושר, אבל לאט לאט זה התחיל להיווצר אצלי. מרגע שלקחתי על עצמי את האחריות הזו, השתדלתי לתת מעצמי כמה שאני רק יכול למען המטרה הזו. זה לא קל, וגם לי יש מספיק רגעי משבר שפשוט בא לי לזרוק הכל מהחיים, אבל כשמסתכלים מנקודת מבט היום, אני רואה לאן הגעתי ומה צברתי ומבין שאני בכיוון הנכון. יותר מהכל, השבוע האחרון הראה לי כמה באמת הגעתי רחוק, כשביקשתי להצטרף לפורום שמטפל בשביתה והבעתי בו את הדעות שלי לגבי חבילת הפתרונות אותה האגודה מנסה להעביר. אני חושב שהשבוע ישבתי במשרדי האגודה (כולל בלשכת היו"ר) יותר ממה שישבתי בכל החודשים שאני נציג, ובכלל בתואר. דווקא השבוע האחרון חידד אצלי את כל אותן מטרות העל שהגדרתי לעצמי כשהחלטתי להתמודד, וזה מה שכבר עכשיו מוביל אותי לתפקיד הבא באגודה, עליו אני הולך להסתער בשבועות הקרובים. כאן כבר מדובר באתגר אמיתי, כזה שיצריך ממני כוחות גדולים בהרבה ממה שעכשיו יש לי, ויחייב אותי לייצר לעצמי ביצים מברזל בשביל כל המאבקים, במיוחד בחודשים הקרובים שממש קריטיים. זה גם יצריך אותי להכין לעצמי תוכנית עבודה מסודרת עם אג'נדה מסוימת אותה אני רוצה להעביר. אני חייב את זה אם אני באמת רוצה להשאיר אחריי חותם, אם אני רוצה להוציא מעצמי את המקסימום.

למדתי השנה להסתכל על עצמי קצת מבחוץ, וזה הפחיד אותי לעיתים קרובות מדי. זה היה אחד הטריגרים שגרמו לכל מה שכתבתי בפסקה הקודמת לקרות, מתוך רצון להשתנות, להוכיח לעצמי שאני מסוגל להכל. למדתי לשנות את סדר העדיפויות שלי ולא לקדש מטרות על רחוקות ובלתי מושגות, אלא רק קטנות יותר ומוחשיות יותר. הבנתי עם עצמי שאין סיבה לרדוף אחרי אנשים או אחרי אהבה אם אין בהם גרעין של משהו אמיתי והדדי. אני עדיין צריך ללמוד איך להחזיר לעצמי את השריון שהיה לי פעם ואיבדתי אותו, רק שהפעם הוא יהיה שקוף יותר, כלומר יוכלו לראות אותי מבפנים (עד גבול מסוים) אבל לא להגיע ולפגוע בי. פגעו בי מספיק השנה, פצעו מספיק עמוק ומספיק כואב. כל הכאבים והפצעים רק לימדו אותי טוב יותר מי ידיד או חבר, ומי סתם מנסה לתפוס טרמפ. נכון, אני עדיין מתאכזב מאנשים, במיוחד כאלו שחשבתי שבאמת אפשר לסמוך עליהם שלא ייעלמו כשלפעמים צריך אותם, אפילו בשביל עצה קטנה או מילה טובה, ושלא יתרחקו בלי סיבה. אלה משפטים שקשה לי לכתוב (ובראש רצו לי גרסאות הרבה יותר חריפות), כי יכול להיות שאני עדיין נאיבי בתוכי ועדיין מאמין באנשים.

והשנה שמתחילה, היא רק ההמשך להכל. אין טעם להגדיר לה מטרות על גדולות ורחוקות, כי אין סיבה אמיתית לרדוף אחרי משהו שלא ממש קיים. כרגע חשוב לי להמשיך ולבנות את עצמי, ליצור הערכה עצמית וחיצונית טובה יותר, להבין את חוקי המשחק החדשים ולשחק כמו שלא שיחקתי אף פעם. מה שצריך לקרות פשוט יקרה, ויהיה טוב. לא יכול להיות אחרת.

"היום נגמר לי
ואין לי חשק
לשמוע מה אומרים
אומרים לי כל הזמן.
הכל עובר ומסתדר
ובסוף יגיע
יגיע גם תורך.
לנשום בשקט
למרות החושך
למרות כל מה
שמכביד אותך לשם.

בתוך אגם קפוא
אני רואה תמונה
שלי לפני שנים
אני לא מזהה
תיבת צעצועים
שאין בה אף סודות
הכל יכול להיות
הכל יכול להיות"
[בתוך אגם קפוא - רונה קינן]

2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/1/2008 16:50
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא