אוגי סוף לסיפור?

19 1/2008		סוף לסיפור?
		תגיות: טכניון

האמת, כבר לא חשבתי שהיום הזה יגיע. זה גם נשמע הזוי להגיד את זה, אבל ביום ראשון ייפתח סמסטר חורף תשנ"ח. נכון, לא בצורה מלאה. חלקו כבר נפתח במועד המקורי שלו באוקטובר ואמור להסתיים עוד שבוע וחצי (התאריך הרשמי של הטכניון), אבל כל השאר אמורים להתחיל כבר מיום ראשון. זה נשמע מוזר, אבל זה הולך להיות עוד יותר מוזר מיום ראשון, כשהכל יתחיל. בעצם, המילה שהכי טוב לתאר איתה את מה שהולך להיות היא אנדרלמוסיה.

בחודשיים האחרונים התכוננו טוב טוב ליום הזה, היום שאחרי. אחרי אינספור דיונים נוסחה חבילה של פתרונות שאמורה לענות על כל הצרכים של כמה שיותר סטודנטים. המחשבה הייתה לתת למי שרוצה לבטל לעצמו את הסמסטר, לעשות כן, ואותו הדבר לגבי מי שלא רוצה לקחת את הקורסים שהוא לא למד. חשוב לציין שעל אף שעלו דרישות שונות לבטל את הסמסטר באופן גורף, זה לא משהו שבאמת באחריות של האגודה ובכלל, למה שאני, באופן אישי, ארצה לבטל לעצמי את הסמסטר? אני לא רוצה להישאר כאן יותר ממה שאני צריך, רק בגלל שאחרים לא מסוגלים או לא רוצים ללמוד ולא מוכנים לקחת על עצמם אחריות לכך.
היה צריך לפתור את בעיית המבחנים, כי מצד אחד זה כמעט בלתי אפשרי להיבחן כשברקע לומדים (מועד מקורי) ומצד שני זה ממש לא הגיוני להיבחן 3 חודשים אחרי סיום הסמסטר. היה צריך סוג של פתרון ביניים והפתרון היה לאפשר לגשת לשלושה מועדים (א’; ישן, א’; חדש וב’; חדש), כדי שכל אחד יוכל לבחור מה הזמן האופטימלי בשבילו לגשת. היו ניסיונות לדרוש דברים נוספים, חלקם מוצדקים מאין כמוהם (דחיית התקנה החדשה על חזרה על קורסים) ואחרים כטקטיקה של מו"מ (הטוב מבין השניים).

כשברקע האיומים לביטול הסמסטר (מישהו צריך להסביר לוועד ראשי האוניברסיטאות את משמעות הביטוי אולטימאטום), התפוצץ לו ברביעי בבוקר המו"מ בין האגודה והנהלת הטכניון. אחרי שבועיים (אם לא יותר) שהדיונים התנהלו בצורה של טנגו, כלומר צעד קדימה, צעד אחורה, מישהו שם למעלה החליט לשבור את הכלים ופשוט לסרב לכל הצעה של האגודה, תוך כדי דריסת החופש היחידי שעוד נותר, אי שם בספטמבר, הכל בשביל הלימודים. בשלב הזה, היה ברור שחייבים לעשות משהו. כשברקע סטודנטים מתבצרים בבן גוריון, הוחלט על חסימת השערים ויצירת בלגן. אחרי שכבר התחילו ההכנות, נודע שהסגל הבכיר אמור להתכנס למחרת (כלומר שלשום, יום חמישי) באחד הבניינים, ואותו בניין הפך למטרה. בשלב השני, תוכנן לעלות על בניין הסנאט ולהישאר בו כמה שרק אפשר, כמו שעשו במקומות אחרים.

ההפגנה התחילה כבר ב-9 בבוקר. במקום להיסחב עם שלט, כמו שעשיתי בתל אביב לפני שבוע, תפסתי הפעם ג’;ריקן ריק וחצי מקל של מטאטא. ככה לא צריך להרוס לעצמי את מיתרי הקול (שלוש שנים בבלומפילד לימדו אותי טוב) ואפשר לעשות רעש בדרכים אחרות. יצאנו בצעדה לכיוון השער המרכזי, תוך כדי חסימת הכביש שמוביל אליו. אחר כך התחלנו בצעדה חזרה לכיוון אותו בניין, שכבר כוסה בשלטים לכבוד האירוע (בלט במיוחד שלט עם אינטגרל...). השתלטנו די מהר על כל רחבת הכניסה והתחלנו במופע שלנו. קריאות קצובות, שירים שלא היו מביישים את היציע המזרחי בטדי (כל עוד גאידמק לא עומד שם לבד), נאומים חוצבי להבות, קריאות קצובות בערבית מהסטודנטים של אזרחית ומופע מיומנה קצר של חבורת המתופפים (ואני בתוכם). המרצים ניסו בלי הצלחה לפלס דרך פנימה (יו"ר הסגל הבכיר, שהקפיד להצטלם לכל עיתון ואתר אינטרנט בשבועות האחרונים, נכנס כשהוא מניף את ידיו כלפי מעלה וזוכה לבוז רב), בין אם זה דרך הסטודנטים או מסביב, מה שגרם לכל הגוש להקיף מספר פעמים את הבניין בשביל לעשות להם רעש.

רגע לפני שנגמר הכוח לאנשים וכדי למנוע מהאנשים להתפזר, התחלנו בצעדה לכיוון הסנאט, והוא נכבש בלי בעיות. נכנסנו פנימה והתחלנו להרעיש ולהרעיד את הבניין. בשלב הזה, אחרי יותר משעתיים של הפגנה, הרגשתי שמיציתי את עניין התיפוף. היד כבר מספיק כאבה והופיעו עליה שלפוחיות לא נחמדות במיוחד. עליתי לקומה למעלה כדי לצפות בהם ממשיכים ברעש ומתחילים להתארגן לשהייה ממושכת במקום. קצת לפני 12 פרשתי, כי הייתי צריך ללכת ולשכנע מרצה חבר סנאט בצדקת חבילת הפתרונות שלנו. בסוף בכלל התברר שהוא פרש מהחברות בסנאט לפני שבועיים, ואני בזבזתי את זמני לשווא (או שלא). כשיצאתי ממנו, קיבלתי טלפון שסוף סוף המחשב שלי מוכן. בדיוק שבוע לפני זה הוא החליט להחזיר את נשמתו לבורא עולם המחשבים ולהפסיק להגיב. החששות בדבר ההארדיסק התבררו כנכונות, ואני נאלצתי להיפרד מסכום די מכובד ולקבל שוב את כאב הראש שתלוי בבנייה מחדש של כל מה שהיה בו בפנים לפני כן. לפחות עכשיו הוא תקין.

חזרתי לשם אחרי שלקחתי את המחשב, כדי לראות אותם מתכוננים לשהייה ממושכת. הם כבר הביאו מערכת מוזיקה והתחילו לרקוד שם כמו מטורפים. בשלב הזה החלטתי שעדיף לי כבר לנסוע הביתה, גם בגלל התור שהיה לי למחרת. אם לא היה לי תור או צורך לטפל במחשב, אין לי ספק שהייתי נשאר ומבלה איתם את הלילה הקר בסנאט (הם אשכרה ישנו שם בלילה). בסופו של דבר, כל המהלך הזה הצליח והטכניון הסכים ללכת לקראתנו. אומנם חלק מהסעיפים טעונים אישור סנאט, אבל זה לא משהו שאי אפשר להשיג, במיוחד אחרי שהוכח שדברים בטכניון הולכים רק בכוח, בלי טיפה של מחשבה. וזה, כמובן, מוסר ההשכל של כל השביתה המגוחכת הזאת, שחיכו לדקה ה-90 בשביל לפתור את המשבר ושרפו להם, שוב, את הקיץ.

0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא