אוגי הישרדות

26 3/2008		הישרדות - טאוב
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

הפוסט הזה, או לפחות חלקים ממנו, היו אמורים להיכתב מתישהו במהלך השבועות האחרונים. הבעיה היא שמאז תחילת החודש נוצר מצב של לחץ מטורף עם מספר אינסופי של הגשות וניצול עד הסוף של חוק שימור תרגילי הבית, שטוען שברגע שתסיים תרגיל בית אחד יצוץ אחד חדש. בשבועיים האחרונים אני מרגיש שאני רודף אחרי הגשות, מנסה להבין את החומר, מאבד את הריכוז בכל מה שקורה ולא מספיק שום דבר ממה שרציתי לעשות מעבר ללימודים. קשה לשמור על רמת פעילות זהה לאורך זמן, וזה קשה שבעתיים כשנושאים בתפקיד די משמעותי בוועד הפקולטי שמחייב לשים לב לדברים ולטפל בבעיות, בין אם הן כאלו שצצות לפתע ובין אם מדובר במלחמות הרגילות שלנו.

השבוע האחרון היה מטורף לגמרי. תרגיל בית אחד הצליח להדיר שינה מעיניי ומעיניי שני השותפים שלי, עד לרמה כזו שאני בקושי מצליח להקים את עצמי בבוקר בשביל ללכת להרצאות, מאבד מהר יותר את הריכוז בהרצאות וצורך כמויות מוגברות של קפאין ממה שהגוף שלי רגיל (בדרך כלל זה לא כל כך משפיע עליי). מאוד קשה ללכת לישון כמה ימים רצוף בסביבות 3-4 ולקום למחרת בשעה מוקדמת (7 מספיק מוקדם?) בשביל הרצאה. באחד המקרים הרגשתי שזה פשוט מיותר בשבילי ופרשתי אחרי שעה אחת (מתוך 3) וחזרתי לחדר לישון עוד שעה. אחרי ששני השותפים שלי עברו לילה לבן שלם (כלומר לא עצמו עין למעלה מ-24 שעות), החלטנו לתת לתרגיל ניסיון אחרון, אבל העייפות והתשישות של כולנו הכריעו אותנו בסוף ולא היינו מסוגלים להבין איפה אנחנו טועים ואיך אנחנו יכולים לגרום לקוד שכתבנו לעבוד. נשברנו, והגשנו את התרגיל כמו שהוא. יש רגעים בחיים שצריך להבין מתי צריך להרים ידיים, לדעת מתי אי אפשר להילחם יותר בטחנות הרוח ולוותר, ובמקום זה להקדיש את הזמן לדברים האחרים שמזניחים כתוצאה מאותו מאמץ. אומנם עבדנו בלילות, אבל לצערנו החיים האקדמיים שלנו לא נעצרו ומטלות אחרות החלו להיערם, יחד עם שלל הבעיות הרגילות שפקולטת הרשע נוהגת להמציא מדי פעם.

בעיה שכזו צצה לי ממש השבוע במהלך ניסיונות פיצוח הקוד. באחד הקורסים בפקולטה נקבע מבחן ממש כשחזרנו ללימודים, למרות שבדרך כלל אין בו מבחן (הצוות טען ש"זה לטובת הסטודנטים"). הבעיה היא שעשו את זה בלי לתאם שום דבר ויצא ככה שהמבחן מתנגש לרוב מוחלט של סטודנטים בקורס. אחרי מאמצי שכנוע לא קטנים בכלל, הצלחתי להגיע להסכם עם צוות הקורס ועם הסטודנטים בקורס על הזזת המבחן לשבועיים לפני סוף הסמסטר (כלומר, השבוע) על חשבון השיעור. שמחתי על אותו ניצחון קטן, כי זה היה אחד מהדברים הראשונים שבאמת הצלחתי להזיז כשנכנסתי לתפקיד. באופן מאוד מפתיע, צוות הקורס הודיע ביום ראשון כי בגלל שסטודנטים פנו למרצים אחרים עם בקשות של דחייה לשיעורי הבית שלהם בגלל המבחן, הם מבטלים את הבחינה שאמורה להתקיים השבוע ומחזירים אותה למועדה המקורי והנורא. עדיין מהדהדות לי באוזניים צעקות הכעס והאכזבה ששמעתי מסטודנטים ברגע שהם גילו את זה (גם המייל שלי סבל מזה), וברור שזה הרגיז אותי אחרי כל המאמצים שלי. מיד נכתב מייל תקיף וזועם במיוחד לצוות הקורס, יחד עם העתק לאנשים בפקולטה שאמורים לטפל בעניין, וקיבלתי לא מעט מוטיבציה לשלוף החוצה את כל ארסנל הנשק שיש לי ולהילחם על העניין. חצי שעה אחר כך הגיע מייל לסטודנטים בקורס שמבטל את ההודעה הקודמת ומחזיר את המבחן לשבוע הזה. Mission accomplished. בטלפון חיכתה לי אחר כך הודעה מהבוסית שלי ששיבחה אותי מאוד על העניין ("אתה הכי מוצלח", היא כתבה לי שם...).

דברים קטנים כאלו נותנים את הסיפוק והתחושה הטובה שאני מקבל בתפקיד, ומוסיפים חלק מהפלפל שחסר מחוסר ההצלחה (היחסי, יש לציין) בלימודים. מצד שני, אני עדיין מרגיש שאני יכול לעשות יותר, שאני יכול להשתפר במה שאני עושה. לפעמים אני פשוט מרגיש שאני לא עושה מספיק ויכול להוציא הרבה יותר מעצמי למען הסטודנטים בפקולטה ובכלל. לפעמים זה פשוט מנקר לי, מציק לי ומונע ממני לעשות הכל. לפעמים צריך להתגבר על הפחדים האלו כשצריך לעמוד מול אולם עם אנשים ולהסביר להם מה הם צריכים לעשות לקראת הסמסטר הבא (כמו בכנס אמצע לסטודנטים מסמסטר ראשון בתחילת השבוע) או להעלות בפני אותו אולם (רק עם אנשים שונים) כל מיני בעיות אקדמיות, יחס סגל ושיטות הוראה (כמו בכנס שהיה ממש שלשום). אני עוד לא רגיל למעמדים כאלו, לדיבורים כאלו וזה קשה לי. זה לוקח ממני לא מעט כוחות ומצד שני, גורם לי לגלות את אותם כוחות שלא ידעתי שבאמת קיימים אצלי. זה גורם לי לחשוב מדי פעם האם אני באמת יכול להתמודד עוד כמה חודשים על תפקיד היו"ר בוועד והאם יש לי מספיק ממה שדרוש לתפקיד הזה. הבוסית שלי חושבת שעדיין חסרה לי את האסרטיביות שנדרשת לכך (והיא גם לא רוצה לוותר עליי...), ואילו התל אביבית הקטנה חושבת שכל דבר כזה שאני אעשה רק יכול לעזור לי בהתפתחות שלי וביציאה שלי מתוך הגולם שאני עדיין תקוע בו, אם כי לא לגמרי. לא כמו לפני שנה.

וכל השבוע המטורף הזה, עם כל הריצות, הלילות מעוטי השינה והמרדפים, גרמו לי להחליק בשקט עוד דחייה ועוד סיפור שנגמר עוד לפני שהוא התחיל באמת. אולי זה בגלל שהיו לי מספיק דברים על הראש, אולי בגלל שלא האמנתי שזה באמת יצליח בין אם בגלל חוסר אמונה שלי או שפשוט לא הבנתי מה באמת חיפשתי שם. אולי בגלל שזה מנע ממני להיכנס למצב נוראי שבו אני נמצא בין שני צדדים, וזה כבר טוב, כי אני לא מסוגל להיכנס שוב למצב כזה (וזה כל כך קשה לא לגרום למישהו אחר להיכנס לאותו מצב בגללי, ולצערי גם זה קורה).

והיה גם סוף שבוע בבית, לראשונה מזה שלושה שבועות. סופי השבוע האלו הפכו ליותר ויותר נדירים בסמסטר הזה עם כל העומס המטורף שלו, אבל אני חייב את ההתנתקות הזו מדי פעם מהמקום הזה, לשנות אווירה ולהרגיש הרבה יותר שייך למשהו ולקבל דברים שכאן אני לא מקבל. שבתות בצפון די מנציחות את הבדידות שלי (אפילו כשחלק מהשותפים נשאר כאן), בעוד בבית אני מקבל את תחושת הביתיות הנדרשת ואז אני לוקח את האוטו ונוסע לעיר הגדולה בשביל להעביר כמה שעות של פיקניק קטן בים עם התל אביבית שלי, רק בשביל לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב, רק בשביל לקבל מנה מספיק גדולה של חיבה ממישהו יקר, דבר שיש לי כאן במנות מאוד מאוד קטנות (ולפעמים צריך לגרד חזק בשביל לקבל קצת).

השבוע הזה, שכבר חצי ממנו נגמר, הוא די שבוע בשביל לנוח. רק הגשה אחת, פחות שעות במערכת החל מהשבוע (קורס אחד נגמר) ומספיק זמן בשביל להשלים פערים בלימודים ובמשימות והאתגרים שהתפקיד מציב בפניי. בשבוע הבא חוזרים למתכונת הלחץ וההיסטריה, כשלכל זה מצטרף לחץ סוף הסמסטר הקרוב והמבחן הראשון שכבר אורב לו מעבר לפינה (אימא'לה! רק עוד שבועיים וחצי!). כששואלים אותי מה מצבי בימים אלו, אני עונה ש"שורדים", והאמת, אין ברירה אחרת. לאף אחד אין רצון להגיע לאי המתים.

4 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-27/3/2008 07:43
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא