אוגי אפריל 08: איש על הירח

4 4/2008		אפריל 08: איש על הירח
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור, פתיחת חודש

הוא נמצא לו אי שם למעלה, מסתכל על כולם מהצד, מנסה להתקרב אבל תמיד יש מרחק, מתייאש וחוזר לפינה שלו רק בשביל לצבור עוד קצת כוח ולנסות שוב אבל עם פחות אמונה.
עומד לו שם בצד ומנסה להבין כל פעם מחדש איפה הוא לא בסדר (כי לא יכול להיות שהעולם תמיד עקום), איפה הטעויות ואיפה אפשר לתקן, אבל כנראה חוזר שוב ושוב על אותו דבר ולא מצליח לצאת מאותה נקודה.
רוצה קצת קרבה, קצת חום, קצת ליטוף, חיוך או חיבוק, משהו שיגרום לו להאמין יותר בעצמו וביכולות שלו. במיוחד עכשיו שקשה, שכל יום הוא שדה קרב של ממש, של רצון להוכחה עצמית, של מאבק אימתני בתחושה החריפה של הכישלון.
כי מה בסך הכל צריך? מה בסך הכל הוא צריך לבקש? לרדת קצת למטה, לא להרגיש שונה, לדעת שהוא יכול להתקרב בלי לחשוש, בלי שזה יפריע למישהו, בלי שהוא יירתע ויברח. הוא אפילו לא רוצה את מה שכולם מסביב מדברים עליו, הוא יסתפק במועט, רק בתחושה, בהרגשה, בלי יותר מדי בלגן מסביב.
זה כבר נהיה יותר מדי מסובך, במקום להיות הדבר הכי פשוט. מה שנראה טריוויאלי, הופך לבלתי אפשרי, עד שנתקעים במעגל שאין ממנו יציאה. זה הופך פעולות פשוטות, נטולות אינטרסים, למשהו שהרבה יותר קשה להתמודד איתו.

אז הוא נשאר שם למעלה, נלחם מלחמות לא לו, ואפילו מצליח בהן וקוצר שבחים. אבל התחושות האלו, תחושת ההוכחה ותחושת הכישלון, הן רודפות אחריו לכל מקום, מונעות ממנו להתבשם ולהרגיש טוב עם עצמו. תמיד יהיו עוד מאבקים, תמיד יהיה משהו שצריך לפתור, תמיד יש סיכוי לפשל ולהתאכזב. הוא לא ממש חושב שהוא מוצלח כמו שמכנים אותו שם למעלה. הוא פשוט חושב שיש כאלו שעושים יותר ממנו, שעושים עבודה הרבה יותר טובה, שבשבילם זה פשוט מה שבשבילו זו משימה לא פשוטה (כמו שיחה קטנה או לעמוד מול אנשים ולהביע דעה).
ודווקא ברגעים האלו, כשצריך גב, מגלים שאין ממנו יותר מדי. בגלל שהוא נמצא שם למעלה, החיים למטה ממשיכים כרגיל ורק אם גורמים למישהו שם להעיף מבט למעלה, הוא יסתכל וישאל מה קורה. לרוב הם פשוט יקראו לו, יבקשו ממנו משהו, ירצו קצת גב, קצת כתף לשים עליה את הראש ויחזרו למטה ברגע שרק אפשר, כי מה כבר יש לעשות על הירח. יש כאלו שיפנו מבט ויבואו להקשיב, אבל כמה כבר אפשר להסתמך עליהם? כמה כבר הם יהיו מוכנים לעצור ולשמוע? החיים שלהם ממשיכים והם לא צריכים עוד משהו על הגב לדאוג לו.

והוא ממשיך, כי אין ברירה אלא להמשיך. אין ברירה כי העבודה צריכה להתבצע והאחריות מחייבת אותו לעשות אותה. הוא ממשיך כי הוא לא מסוגל לוותר, ולמרות שזה נעשה קשה יותר לחשוב על זה, הוא עדיין חושב שיום אחד תגיע חללית ותיקח אותו מהירח או שתגרום לירח להיות מקום קצת פחות מבודד.

זה היה חודש קשה למדי, שכולו מרוץ אינסופי אחרי הזמן והלימודים, כשבקושי היה אפשר לנשום ולהרגיש חי. נותר רק להתגעגע לתקופה שבה היה שקט, בלי מאבקים ובלגנים, עם ימים ארוכים של חוסר מעש. העובדה שנשאר עוד שבוע אחד לסיום הסמסטר לא ממש מנחמת, כי בסוף כל סמסטר מגיעים מבחנים.
זה היה חודש של שתי סגירות מעגל. אחת קטנה, שבדיעבד כמעט ולא הורגשה, אפילו די נטולת אכזבה. הייתה אחת גדולה ומשמעותית, כזאת שסגרה סופית סיפור ישן באיחור רב, וגרמה לי להשאיר מאחור דרך הסתכלות מסוימת על אותו בן אדם. זה משהו שהיה צריך שיקרה כבר מזמן, כי מגיע הרגע בו צריך להשאיר את אותם אינטרסים מאחור, ולראות דברים בצורה הכי פשוטה שיש, בן אדם מול בן אדם.
וזה הולך להיות חודש עוד יותר קשה. שבוע אחרון של סמסטר מופרע, עם הלחץ לסיים הכל בזמן, וכבר ביום ראשון הבא מבחן ראשון כשאין ממש זמן להתכונן אליו. עבודה שצריך להגיש מתישהו עם שותפה שלא סגורה על עצמה ועושה קולות של פרישה והרצון העצום להגיע לנקודה שאני מחכה לה כבר 5 סמסטרים ולהוריד את הנטל הזה מהגב. בזה אני צריך להתעסק עכשיו, לנתק את עצמי מענייני הלבנה.

ואחרי פוסט מספיק מורכב, צריך ללכת עם טעם טוב בפה, עם משהו שלא משנה מה, תמיד גורם לעצור באותו רגע, להתמכר לצלילים, להרגיש הרבה יותר טוב ולחייך. 5 דקות של עונג צרוף.

[Man on the moon - REM]

4 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-5/4/2008 12:18
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא