אוגי נפילות קטנות

19 5/2008		נפילות קטנות
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

אני לא יודע איך להגדיר את התקופה הזו. מצד אחד אני ניצב בפני אחד השיאים של החיים שלי עד עכשיו, בעמדת זינוק למשהו באמת חשוב, שאני אוכל להסתכל אחר כך אחורה ולהגיד שבאמת עשיתי משהו רציני ומשמעותי עם החיים שלי. זה אולי האתגר הכי גדול שאני מוכן לקחת על עצמי, אבל הוא מגיע עם לא מעט התלבטויות, עם לא מעט פחדים וכעסים פנימיים. נראה כאילו הפרפקציוניזם השתלט עליי וכל עוד משהו לא נעשה בדיוק כמו שאני רוצה שיקרה, קשה לי להיות מסופק, ואני מתאכזב. זה משגע אותי, כי אני יודע שאני משקיע לא מעט מעצמי, אבל תמיד מרגיש שזה לא מספיק, שאני יכול יותר, ובגלל זה אני לא מוותר (כי ויתור זה הודאה בכישלון). עשיתי התקדמות גדולה מאוד בשנה האחרונה ואני לא מוכן לחזור אחורה, ועדיין לא התקדמתי מספיק.
כל הדברים האלו מתערבלים להם בפנים, ויוצרים טירוף פנימי, שמצליח להישמר טוב טוב בפנים. אני לא יכול להתפרק עכשיו כלפי חוץ, אבל בפנים הסדקים כבר מתחילים להיווצר. יש השפעה לא קטנה של האחריות שאני לוקח על עצמי, והיא באה לידי ביטוי בשבועות האחרונים, כשהיא יותר הוטלה עליי מאשר לקחתי אותה על עצמי, אבל זה בעצם היה רק המתאבן לקראת ההמשך. טעימה קטנה ממה שהולך להגיע.

יותר מהכל זה הראה עד כמה חסר לי בחיים סוג של גורם מאזן, שידע לעצור את המטוטלת הרגשית הזאת ולהעמיד אותה במצב יציב. גורם שיידע להסתכל עליי בגובה העיניים ולא יברח בנקודות זמן מסוימות מאלף ואחת סיבות. בעיקר שיידע לתת לי תחושה של קרבה שכל כך חסרה לי עכשיו, במיוחד עכשיו כשאני צריך לפעמים פשוט להרגיש טוב יותר ובטוח יותר בכל הדברים שאני עושה. אני כבר לא יודע איך להגדיר את הקרבה הזאת, היא איפשהו על הקו הדק בין הפיזית והנפשית, מעבר לנגיעות קטנות ולחיבוקים גדולים (ויותר מזה), מעבר לשיחות עמוקות שחופרות עמוק, משהו שלפעמים נראה גדול מדי על החיים הקטנים שלי. היו לא מעט מקרים בחודש האחרון שהרגשתי שיש לי דברים שאני צריך לפרוק מעצמי, לקבל סוג של כתף תומכת בשבילי (ולא רק לתת אותה כמעט בלי לשאול). פה עסוקים מדי, שם טרודים מדי בבעיות הפנימיות ואני לא רוצה להעמיס ולהרגיש שאני עול, במקום אחר המצב בדיוק הפוך ואני בדיוק הדבר האחרון שצריך באותו רגע, חלק מתחמקים מסיבות שונות (ולפעמים משונות) ולאחרים פשוט לא אכפת ממה שיש מעבר לקליפה החיצונית שהם רואים. אין לי כבר את אותם כוחות כתיבה כמו פעם, והרבה יותר קשה מפעם לחשוף עצבים רגישים (במיוחד כשזה כבר יותר מדי חוזר על עצמו). ככה אני נשאר עם כל הבלגן בפנים שרק מתערבב ומתערבב, וכשזה בא בתקופת מבחנים (ולא בפעם הראשונה), זה מגיע עם פוטנציאל הרס עצמי גדול יותר. אני לא יודע איך הצלחתי לשרוד את התקופה הזו, אבל היו לי יותר מדי בזבוזי זמן על מחשבות וחפירות עצמיות מיותרות, שמנעו ממני להתרכז בדברים החשובים באמת, המוחשיים יותר, אלו שאני באמת יכול להשיג.

להגיד שאין לי אף אחד בשביל להישען עליו קצת, יהיה שקר מוחלט. יש, אבל לא בצורה יומיומית וקרובה. יש לי מספיק קשרים קרובים וטובים, אבל הם מתנהלים יותר על בסיס שבועי, כשהנגיעה בחיים שלי היא קטנה, וקשה לי יותר להתמקד באירועים ספציפיים בצורה כזו. המרחק הזה בא לידי ביטוי בעובדה שמאז פסח לא הייתי בבית, וברוב הזמן הייתי סגור בין 4 הקירות של החדר שלי, שלפעמים מסוגלים לחנוק. קשה לי להסתכל ברמה היומיומית ולדעת שאני אקבל בדיוק את מה שאני רוצה בלי להרגיש דביל מושלם. אני לא רוצה להרגיש שאני יותר מדי מתאמץ בשביל משהו שאני לא ממש יכול להשיג, משהו שיגרום לי להילחם סתם בטחנות רוח בלי יכולת לסגת מאותה עמדה. בסוף אני מרגיש אותו דבר, שאני נותן ומוכן לתת כמעט בלי הגבלה, אבל כשאני מבקש בחזרה, זה כבר הרבה יותר קשה. פתאום כל הקרבה שנוצרה מתפוגגת ואני נשאר בלי כלום.

יש בי איזה צורך פנימי לקצת אינטימיות, והיא לא חייבת להיות פיזית. במצב הלחוץ שבו אני נמצא כרגע, אני צריך רק את ההרגשה הזו של הקרבה, שמאוד חסרה כרגע. כל הלחץ הזה, הציפיות והפחדים מתנקזים אל אותן נקודות קבועות שיודעות מתי לפעול ולהשפיע. זה מכה רגע לפני שאני הולך לישון, ובדקות הראשונות אחרי שאני קם בבוקר ולפני שאני מספיק לצאת מהמיטה (ובתקופת מבחנים אין את הלחץ הזה של לקום כי תיכף מתחיל שיעור). לוקח זמן לצאת מזה, ללבוש את השריון ולצאת לעוד יום ארוך של לימודים ומאבקים. פשוט אין ברירה אחרת.

0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא