אוגי רגע נוסטלגי

26 5/2008		רגע נוסטלגי
		תגיות: מסעותיי עם עצמי

פעם, כשהייתי קטן, היה לי סידור קבוע בשבת. אחרי ארוחת הצהריים (ולפעמים גם לפניה), הייתי הולך לחדר, פותח את הרדיו ומכוון אותו לרשת ב'; ומחכה לאותו האות עם החצוצרות, הזמרת המוזרה ודידי הררי שמדבר בג';יבריש. אחריו באו כמה שעות טובות של בלבולי מוח, מטבעות לשון ואות מקפיץ שגרם לי כל פעם להחסיר פעימה ולהרים את הראש ולקוות שהוא מגיע ממגרש מסוים לטובת אלו שאהבתי (עכשיו זה יותר מסמפט פלוס, אבל עדיין קשה לוותר). לפעמים הייתי צריך לחבר את האוזניות כי בבית לא ממש אהבו את מה ששמעתי וזה הפריע להם גם אם הם היו בצד השני של הבית. כשהיינו יוצאים לטיולים, הייתי לוקח את הווקמן השחור שלי, מחפש במשך כל הטיול את התדר הנכון, וכשהגיעה השעה הנכונה כבר אי אפשר היה לדבר איתי. צמוד לרדיו כל הדרך וכמעט ולא מסוגל לשמוע מה קורה מסביב.

הימים חלפו. הווקמן הקטן והשחור פינה את מקומו לאחד חדש יותר, ואחריו הגיעו דיסקמנים ונגנם שגם בהם היה רדיו. החדר שלי כבר לא ממש שלי ואני כבר לא ממש יכול להסתגר לבד במקום מסוים בבית בשביל הדברים האלו. גם התוכנית שהקשבתי לה ירדה מגדולתה, בעיקר אחרי שהטלוויזיה השתלטה על העסק וגרמה לכך שכל משחק יהיה בשעה נפרדת. פתאום כבר לא ממש מעניין לשמוע את המשחקים ברדיו וכל הכיף של התוכנית, שבה התרחשות רודפת התרחשות, נעלמה. לאט לאט היא נעלמה מהאוזניים וכבר לא ממש היה אכפת לי (גם 3 שנים במגרש כל שבת שניה תרם לעסק). אחר כך גם הגיע האינטרנט ובכלל כבר לא היה צורך בה.

אבל אתמול משהו היה שונה. איזה פקיד בהתאחדות לכדורגל קיבל קצת שכל והחליט שכל משחקי המחזור יהיו באותה השעה בדיוק. פתאום אי אפשר לשדר בטלוויזיה את כל המשחקים, והמדיום הישן קיבל את השוק החשמלי שלו. האמת, לא התחלתי לשמוע את השידור מתחילתו. הייתי עסוק בלארגן את התיק שלי ולצאת לאוטובוס בחזרה לחיפה. מה לעשות, לילד ההוא ששמע שירים ושערים כל שבת יש חיים אחרים, שכוללים מטענים חשמליים, זבובי דרוזופילה ומכונות טיורינג. כשהגעתי למבנה הביוב הענקי (סליחה, תחנה מרכזית תל אביב), גיליתי שיש לי עוד חצי שעה להעביר עד האוטובוס והחלטתי לשלוף את הנגן שלי. החלטה של הרגע גרמה לי לסובב את הגלגלת לאייקון של הרדיו במקום לאייקון של הנגן ולהורות לו למצוא את התדר הנכון (זה כבר נהיה יותר פשוט בימינו). קולות ישנים עלו לי באוזניים. באותו רגע הייתה הפסקת מחצית בכל המגרשים, וצוות השידור באולפן התפנה לברברת הקבועה. זה התחיל עם חידון טריוויה מביך למדי שבו מעלים שני מאזינים על קו השידור שצריכים לענות על שאלות ואז המנחה, דני דבורין, צריך לנחש מי ענה ראשון. בכלל, מביך לשמוע את דני דבורין הזה. אחרי 10 דקות יודעים בדיוק מה יהיה המשפט הבא שלו ומה הוא הולך להגיד. זה נשמע כאילו הוא מתכנן לעשות למאזינים שטיפת מוח שכוללת בעיקר הודעה על ביטול תוכנית "שקר כלשהו" בגלל התוכנית שלו, חזרה לפחות 50 פעם על העובדה שאברם גרנט פוטר (ותודה לאיש מחלקת הספורט, השוער הבינלאומי וזה לא מפסיק לחייך חיוך דבילי בוני גינזבורג) ועד אותו שעשועון מגוחך. אברם גרנט פוטר מצ';לסי כבר אמרנו? בין לבין הוא הספיק לשאול מישהו עלום שם כל מיני שאלות ולנסות להשתיק אחת ממחלקת הספורט של הטלוויזיה שהתעקשה לקפוץ כל פעם לשידור ולהביע את דעתה על כל מיני דברים.

די מהר הגיעו לחדשות, וגם שם חיכתה לי הפתעה. כבר הרבה שנים אני מקשיב למהדורה של התחנה הצבאית (ולעיתים רחוקות לזו של הרדיו האיזורי והערוץ שסיים את ההישרדות שלו) ופתאום אני שומע שאחרי הפיפסים של המהדורה דחפו עוד איזה אות מסכן, רגע לפני מהדורת החדשות שנקראת בעברית ארכאית למדי. לא שמעו בקול ישראל על הצערה? נגמרו החדשות ועולה האות המוכר, זה שהכינו עוד מלפני שנולדתי, ואחריו מתחילה שרשרת ההפצצות, כשאות רודף אות ושער רודף שער, ודני דבורין לא מסוגל להתגבר על כל מה שהולך מסביבו. רוב השדרנים כבר הספיקו להתחלף או לערוק לטלוויזיה (פרט לכמה שכנראה השאירו אותם על הכיסא בבלומפילד או בסכנין ואסרו עליהם לצאת משם) והחדשים נשמעים יותר עילגים מזוהיר בהלול (שגם הפציע ולקח לו 2 דקות לפאר ולהלל לפני שהוא דיווח בכלל שהיה שער). זה היה רחוק ממה שהיה פעם, מהנשכנות, הפרשנויות הקטנות והתחושה האמיתית של להרגיש את המשחק דרך הרדיו. השתדלתי שלא לקפוץ כשהגיעו התוצאות מכפר סבא (שאחר כך הדאיגו אותי) והחוויה הייתה די מהנה בסופו של דבר, כולל הרגע שבו כל הקווים נפתחו והשדרנים התחילו להתחרות ביניהם על הזכות לשדר את המשחק שלהם באותו הרגע.

רגע אחרי שהמשחקים נגמרו, השעון הורה 9 והגיעה עוד מהדורת חדשות. כשהיא נגמרה הגיע הקטע ההזוי של התוכנית. פתאום משום מקום התחיל להתנגן קטע שנשמע כאילו הוקלט אי שם בשנות החמישים, ובו שומעים מישהו שר "שבוע טוב שבוע טוב" ושלל ברכות ודברים בסגנון. עד לאליהו הנביא הוא הגיע. במשך כמה דקות תמימות זה כל מה שהיה אפשר לשמוע, ורק לחכות לאותו אות פתיחת תוכנית (שאף פעם לא יושמע מתחילתו ועד סופו). מתיש. הסיכומים התגלו כעילגים כמו שאר התוכנית (גם המאמנים עילגים, זה בסדר) וכשהגיעו שום לדון על האיש עם התחת החלטתי שמיציתי וחזרתי לנגן (שכמובן כיבה את עצמו לבד רגע אחרי שנכנסנו לחיפה).

אז איך היה? נוסטלגי משהו, מחזיר זכרונות מהעבר הרחוק, ובאופן מוזר אין יותר מדי שינוי. התוכנית נשארה באותו מקום כמו שעזבתי אותה (רק עם דני דבורין במקום מאיר איינשטיין וחבל) העילגות אותה עילגות, אבל אין. בסופו של דבר זה מעלה זכרונות לימים טובים יותר, שנגמרו אי שם עם מקום ראשון ולא כמו עכשיו שמבטיחים עוד עונה רגע לפני הסוף. העיקר שבסוף היו שערים (וכרגיל, בלי שירים...).

[Top of the world (Ole Ole Ole) - Chambawamba]

0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא