אוגי יוני 2008: קדנציה שנייה

1 6/2008		יוני 2008: קדנציה שנייה
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, טכניון

בדיוק לפני שנה כתבתי כאן על כל הלבטים שלי בהתמודדות על תפקיד של נציג סמסטר. רציתי לעזור, להשפיע ולתת את הכל שלי (וזה היה מאוד אקוטאלי אז אחרי שביתת הסטודנטים), אבל בעיקר רציתי להיות מישהו ולהפסיק להיות בלתי נראה. התחושה הזו רודפת אחריי מאז ימי בית הספר כשאף אחד לא ממש ספר אותי, והיא עדיין צצה לה מדי פעם אבל אין לי ספק שמשהו השתנה בשנה האחרונה. למעשה, השתנה מקצה לקצה ובעיקר בי. ככל שהימים עברו, המעורבות שלי רק הלכה וגדלה, הדברים שעשיתי הזיזו במשהו וראיתי לא מעט פירות להתעקשויות השונות שלי. מצאתי את עצמי מתווכח בחלק מהמקומות עד שאני מצליח להשיג את מה שאני רוצה ולהרגיש טוב אחרי זה. היו לא מעט נצחונות, אבל גם היו הפסדים ונפילות והייתי צריך להתמודד גם איתם. המעורבות שלי הלכה וגדלה כשהתחילה השנה יחד עם השביתה הכי ארוכה בתולדות ההשכלה הגבוהה. זה התחיל בסיוע במערכת הבחירות לנשיאות, המשיך במעורבות בפורום הטיפול בשביתה והסתיים בהחלטה להתמודד לתפקיד של רכז אקדמי בפקולטה. כשהשביתה הסתיימה מצאתי את עצמי בתוך ים של בלגן וכאוס מוחלט, שלא ממש הסתדר גם אחרי שהיו החלטות מסודרות. לקח לא מעט זמן לאפס בחזרה ולהרגיע את המערכת ולהתחיל להתרגל לאורך חיים אחר.

בשבוע שעבר היו שוב בחירות. גם הפעם הייתי מועמד יחיד ובלי קושי נבחרתי שוב (ולמי שתוהה, היו מקרים של מועמדים יחידים שלא נבחרו כי הם לא עברו את אחוז החסימה). הפעם ההתמודדות נראתה לי טבעית ובלי חשש של ממש כי ידעתי מה אני מסוגל ולמה אני נכנס שוב. לא יכולתי להשאיר מאחוריי את כל האנשים שסמכו עליי בשנה האחרונה ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. העניין הוא שעכשיו אני עומד בפני צומת נוספת.

שני קודמיי בתפקיד הרכז האקדמי המשיכו מיד אחר כך לתפקיד של יו"ר הוועד ולכן זה היה די טבעי ללא מעט אנשים (כולל היו"ר הנוכחי) שזה גם המסלול שלי. השבוע הוועד הנבחר אמור להתכנס ולבחור לעצמו יו"ר חדש (הליך מחייב לפי התקנון) וכולם מתייחסים לזה כמובן מאליו שבסוף השבוע אני כבר אעמוד בראשות הוועד. כולם, חוץ ממני. מאז שהדבר נזרק לראשונה לאוויר אני בהתלבטויות לא קטנות, חושב עם עצמי ומתייעץ, שואל אחרים ותוהה אם זה לא באמת גדול עליי. התפקיד הנוכחי חייב אותי להתמודד עם אתגרים לא פשוטים כמו ויכוחים עם מרצים ובעלי תפקידים, להזיז עניינים בצורה קצת יותר גדולה (כמו שינוי במערכת המומלצת שבסופו של דבר התקבל בצורה חלקית אחרי שישבתי בישיבת מועצת הפקולטה והבעתי את דעתי). זה היה לא פשוט אבל דברים באמת זזו וקרו וקיבלתי לא מעט תשבוחות מהאנשים הנכונים. לעבור לתפקיד היו"ר יצריך אותי להתעסק בכל שאר כאבי הראש יחד עם העניינים האקדמיים (למרות שברובם יתעסק המחליף שלי, וגם זה כאב ראש למצוא). אני אצטרך להתעסק בכל הדברים הקטנים שקשורים לאגודה בתוך הפקולטה ובעיקר לנהל את אנשי הוועד לעשות את מה שצריך מהם. האחריות שנופלת עליי, שכוללת למעלה מ-1200 סטודנטים, היא עצומה וגורמת לי לחשוב אם אני באמת יכול להתמודד עם כל זה, בעיקר עם בעית חוסר הביטחון שלי. קשה לי לדבר מול קהל בלי להתרגש, קשה לי לפעמים להצליח להביע את עצמי מול מישהו בלי להתבלבל ולא לדעת מה להגיד ולרוב אני פשוט בשקט, מפחד להגיד משהו לא במקום שיחזור אליי כמו בומרנג. עם כל זה אני צריך להתמודד גם עכשיו, אבל השדרוג בתפקיד יוסיף לי עוד ועוד.

כשהתמודדתי לתפקיד הנוכחי, לא חשבתי לרגע ולא הססתי בעניין. לקחתי את זה בלי למצמץ ובלי לחשוב ונתתי את כולי ואת כל מה שיכולתי. הבוסית שלי לא מפסיקה לשבח אותי על התפקוד שלי ולא ממש רוצה שאני אעזוב את התפקיד (היא גם חברה בוועד, למרות שהיא לא יכולה להצביע). אין לי ספק שאם אני אבחר, אני אתן את כל מה שיש לי לטובת התפקיד ואשתדל לעשות הכל כדי להצדיק את הבחירה, גם אם זה אומר להכריח את עצמי להשתנות. אין לי הרבה ברירות ואין לי ימים של חסד. אם אני לא אעשה את זה, אני אהפוך את עצמי לבדיחה וכל מה שניסיתי להשיג, בין אם לטובת הכלל ובין אם לטובתי, ילך לזבל. איכשהו בחיים האלו שלי, שמלאים בחוסר הצלחה מסוגים שונים, אני חייב לעצמי ניצחון ודרך שבה אני יכול להשתפר ולהיהפך לבן אדם טוב יותר. אני צריך את זה בשביל ההתפתחות האישית שלי והרצון להיות מי שאני באמת, זה שמעטים באמת יכולים לראות.

תמיד תרחף מעליי העננה שאומרת שאני יכול לעשות יותר. זה קורה גם עכשיו וזה ימשיך גם אחר כך. אני לא תמיד מרוצה ממה שאני עושה ומיד חושב שאני יכול יותר ורוצה יותר. מצד שני, המרחק בין הרצון לביצוע בפועל הוא לעיתים גדול מאוד ולא מעט פעמים בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מתייסר במחשבות האלו. תמיד חשבתי שאני יכול לעשות יותר, לתרום יותר, ואני תמיד נשמר על אותה רמה ובאותו סדר גודל. אפילו כשבאים ואומרים לי שאני מבצע את התפקיד שלי הכי טוב מבין כולם, זה עדיין גורם לי לנוע בחוסר שקט ולא באמת מאמין לזה. אני לא יודע עד כמה זה בריא לי לחיות ככה, כי אחרת אני פשוט אפול בשלב מסוים ואתפרק לגמרי. בצורה הזו אני לא ממש יכול לנהל עוד דברים בחיים שלי (פרט ללימודים, שאותם חייבים) אחרת המצב יהיה פשוט קטסטרופלי ולכן צריך לוותר לפעמים על דברים. אני לא יכול לעמוד בעוד סמסטר של עליות וירידות רגשיות, במיוחד כשכל זה על הכתפיים שלי, ולכן אני צריך לעצור ולהסתכל על כל הדברים בפרופורציות הנכונות ולדעת לעצור חלק מהדברים לטובת מה שהולך כרגע.

בשורה התחתונה, אני עדיין עושה את זה בשביל עצמי ובשביל להשתפר בכל האספקטים בחיים שלי. אני רוצה להאמין שכל המחמאות שקיבלתי היו אמיתיות וכנות, ושבסופו של דבר אני אגרום לשינוי הזה בתוכי ולא משנה מה האמצעים או הדרך. הבן אדם היחידי שאני צריך לנצח עכשיו ולאורך כל השבוע הוא אני.

[אל תאמיני - איה כורם]

12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/6/2008 16:06
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא