אוגי יולי 2008: עכשיו כזה

12 7/2008		יולי 2008: עכשיו כזה
		תגיות: פתיחת חודש, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי

"עכשיו כזאת ואז אחרת, אבל בהבדלים קטנים
ואל תדאג, אני סופרת את הדברים שמשתנים
איך מהבית והגוף נעלמים הסימנים
שוב מחייכת מבחוץ ומתרוקנת מבפנים..."

מדהים איך חודש יכול לטוס בלי שכמעט מרגישים. מרוב הפעילות השוטפת כבר לא מרגישים איך הזמן מתמוסס לו בין האצבעות ואיך החיים מתנהלים במצב של ריצת מרתון בלי יכולת אפילו לעצור לרגע ולהביט לאחור. בלי לשים לב נגמר לו כבר חצי סמסטר ונשאר קצת יותר מחודש לעוד תקופת מבחנים, כאילו הקודמת לא ממש הסתיימה ונשכחה מהזיכרון. אני מוצא את עצמי רודף אחרי כל דבר, מחסיר שעות שינה ומתקשה למצוא זמן להשלים אותן (כי גם בסופי שבוע צריך ללמוד, להשלים את כל מה שהפסדתי). חוזר לחדר אחרי 21:00 בערב במקרה הטוב אחרי עוד יום של ניסיונות להבין מי נגד מי ומה בכלל קורה מסביבי, ואז כבר אין כוח לשבת ולהסתכל על הדפים ועל השיעורים. פתאום הדו"ח שצריך לכתוב נראה כמו ג';יבריש והחומר בקורס ההוא סתם מציק, ואולי עדיף לתת למוח להירגע עם איזה משחק קצר והופ, נמחקה לה עוד שעה מהיום. ואז צריך להתקלח ולאכול ועוד מעט מגיעה השעה שצריך ללכת לישון, כי המערכת על הלוח מראה שצריך לטפס מוקדם בבוקר למעלה בשביל לא להבין חשמל.

זה לא שממש רע לי. החודש בתפקיד פתח לי דלתות וגרם לי לשנות לא מעט דברים אצלי כדי להצדיק את הבחירה בי. האחריות הזו הושיבה אותי בשתי ישיבות הנהלה, אחת מהן ארוכה כמו הגלות שהביאה אותי לרמה של חוסר קליטה של הדברים שנאמרו. היא הובילה אותי לתכנן תוכניות מלחמה, להתחיל להריץ מהלך גדול שיכול להשפיע בצורה חזקה על מהלך החיים בפקולטה ועד לרגע הזה, שהדברים האלו נכתבים כאן, אין לי חששות מכל המהלך הזה כי כשמאמינים שמשהו צודק, מוכנים ללכת איתו עד הסוף ולא משנה מה אני אצטרך לעשות בשביל שזה יקרה, אפילו להתגבר על לא מעט פחדים פנימיים. יותר מהכל, התפקיד הזה דורש ממני להנהיג, וזה דורש ממני הרבה יותר ממה שנדמה למישהו שמסתכל מבחוץ. אף פעם לא הייתי מאילו שרצים קדימה, תופסים פיקוד ומשתלטים על העסק. אולי רק במקרים מסוימים, כשידעתי בדיוק מה מצופה ומה צריך לקרות, אבל ברוב המקרים העדפתי לקחת צעד אחד אחורה ולתת למישהו אחר לנהל את ההצגה כשאני נמצא ממש מאחוריו. לפעמים זה נתן תחושה כאילו אני מנהל את הכל מאחוריי הקלעים (זה לא רחוק ממה שהיה בסמסטר חורף). עכשיו אני מקדימה, אחראי ישיר על 20 ומשהו נציגים, רכזים ופעילים, ומייצג עוד 1200 סטודנטים, והכל על הכתפיים שלי. האחריות הזאת עליי מחייבת אותי לנהוג בצורה שקולה יותר, לנסות לקרוא ולהבין את המצב הכי טוב ולשחות בפוליטיקה המקומית בתוך הפקולטה, וגם בזאת האגודתית, והריח של זה מאוד לא נעים. ישיבה על הגדר יכולה לשדר חולשה מסוימת וחוסר החלטיות, וזו לא משימה פשוטה להכריע בין מה שנראה נכון למה שנראה לא טוב, לדעת לברור את האמת מבין התמונה הגדולה.

על המדף בבית נחה לה התעודה שקיבלתי ממש לא מזמן בתוך עטיפה כחולה עם ט'; שמוטבע עליה. היה טקס מצטייני אגודה, וגם לי קראו לבמה לקבל אחת כזאת. אפשר להתווכח עד אין קץ על ההגדרה ולמי באמת מגיעה התעודה הזו, ולחשוב מה הקריטריונים שמגדירים מישהו שהוא מצטיין. בסך הכל, במהלך השנה האחרונה לא יצאתי מגדרי ועשיתי פרויקטים גדולים ממש ששינו את פני הקמפוס מקצה לקצה. השתדלתי למלא את התפקידים שנטלתי על עצמי בצד הטוב ביותר, כמו שאני חושב שככה צריך להתנהג נציג סמסטר (ואחר כך רכז אקדמי). יש לי נטייה גדולה לבלוע מידע בשביל להבין את כל מה שקורה מסביבי. בצורה הזו תהיה לי האפשרות לענות לכל מי ששואל אותי שאלות על מה שקורה מסביב, במיוחד אם אני בעצם מי שמקשר אותו לאגודה ואמור לדעת מה קורה בה. זה לא רק להיות קשור לתחומים תחת האחריות שלי, אלא גם דברים שמעבר, כדי שאם מישהו יבוא וישאל שאלות, תמיד תהיה לי תשובה וגם אם לא, תמיד יהיה לי את מי לשאול. מהצד הפקולטי, העבודה צריכה להיעשות בצורה שקטה ולא מתלהמת. הפקולטה שלי מוגדרת כאחת הפקולטות הקשות והרעות בקמפוס, ובכל זאת אפשר לגרום לשינוי. לאט לאט לומדים איך מדברים עם האנשים, איך גורמים להם לחבב אותך קצת (יש כאלו שזו משימה בלתי אפשרית) ואז אפשר להשיג כמעט הכל. צריך לדעת איך לדבר, איך להתנסח כמו שצריך במיילים וברור שתהיה לי העדפה למילה הכתובה על המילה הנאמרת, אבל גם שם צריך לדעת איך להתנהג. קשה להצביע על הישג ייחודי בתקופה כל כך קצרה, אבל לפחות ההרגשה שדברים זזו והיה שינוי. מספיק לשמוע את המחליף שלי אומר בראיון שלו שהוא נכנס לנעליים גדולות מאוד שהוא לא יודע איך אם הוא יצליח למלא. מה שהוא עדיין לא יודע זה שאני כל הזמן מסתכל עליו מהצד, בודק שהוא שומר על התפקיד כמו שהשארתי לו אותו ולא עושה יותר מדי שטויות. קשה להתעלם ולשכוח תואר שהחזקתי במשך חצי שנה.

ואיפשהו אחרי כל זה, עדיין יש תחושה של חמיצות מבפנים כי יש הרבה כפיות טובה כאן. אתה תראה איך הם נזכרים בך כשהם צריכים ממך משהו, רוצים שתתקן בשבילם את העולם (או לפחות את הציון במבחן האחרון), שולחים אותך להתמודד עם דברים לא פשוטים ("נאלצתי" לתת דגימת מח עצם בשביל להשיג שביב מידע, ואני די פוחד ממחטים ודקירות), סומכים עליך שתדע להילחם את המלחמות הנכונות כדי שהם יוכלו להמשיך ללמוד בשקט. אז אתה חוזר לחדר בסוף עוד יום, מותש פיזית ונפשית, רק בשביל לגלות שהחיים ממשיכים מסביב ואתה נשאר באותו מקום. כל אלו ששלחו אותך לקרב בשמם פשוט שוכחים מהקיום שלך כשנגמר היום וכבר לא ממש צריך אותך. אתה תשמע בחצי אוזן את כל סיפורי הבילויים שלהם ותנסה לתהות למה אתה צריך להיות שונה, למה אתה לא יכול להיות אחד מהם. אחרי כל המלחמות היומיומיות האלו, למי יש כוח להתחיל להילחם בשביל להשיג קצת תשומת לב מאנשים שייזכרו שיש גם אדם מתחת לשריון. כבר נלחמתי מלחמות כאלו בעבר עד שהתייאשתי, עכשיו פשוט אין לי כוח לזה. נכון שאני לא הטיפוס שהכי קל להתקרב אליו ולהכיר אותו, ואני עדיין בן אדם מתחת לכל החזות שטיפחתי לעצמי. בן אדם שרוצה להתקרב ולהכיר, ופשוט ליהנות מהחיים. בן אדם שרוצה לסיים את היום שלו בתחושה טובה והרגשה שיש מישהו שחושב עליו ורוצה בטובתו. ואולי אני פשוט לא מנסה שום דבר (גם מעבר לתחום החברתי הרגיל) כי אני יודע כמה מהירה הנפילה שלי במקרה ודברים לא מסתדרים וכמה קשה לי להמשיך הלאה. אני לא יכול להתרסק עכשיו, יש לי אחריות לא קטנה על הגב. יש דברים שצריך לוותר עליהם.

"אתן למים הקרים לשטוף אותי, את כל הגוף
ואגרד בציפורניים את העצב החשוף
ואני לא אכתוב, או כן אכתוב, או רק אתחיל בלי לסיים
אבטיח הבטחות, אבל אני לא אקיים"
[עכשיו כזאת - איה כורם]

אני באמת צריך להתחיל לכתוב יותר.

11 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-26/7/2008 16:08
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא