אוגי מנעי קולך מבכי

23 7/2008		מנעי קולך מבכי
		תגיות: טכניון

קצת קשה להתחיל לספר את כל סיפורי יום הסטודנט (טוב, טוב, פסטיבל הסטודנט. אחר כך עוד יבואו אליי בטענות) בלי כל מה שהתחולל מסביב, ולצערי זה עדיין לא נעלם. הבוקר של היום הראשון התחיל דווקא כמה עשרות קילומטרים צפונה, במעבר ראש הנקרה, כשהארונות של אלדד רגב ואודי גולדווסר זכרם לברכה עשו את דרכם חזרה הביתה. כמה ימים לפני כן, כשהיה ברור שזה פחות או יותר מה שהולך לקרות, ניסינו לחשוב מה אפשר לעשות עם כל האירוע וכל ההשלכות של מה שהולך לקרות. אי אפשר היה לבטל באופן מוחלט את האירוע, הן מבחינה כלכלית (זה היה פשוט ממוטט את האגודה) והן מבחינה אקדמית (הסמסטר עוד מעט נגמר ואין לאן להזיז את האירוע, מה גם שזה דורש כינוס של הסנאט שיאשר את השינוי בלוח השנה האקדמי). בכלל, קשה מאוד לנסות ולמתן אירוע בסדר גודל כזה, עם ציפייה ליותר מ-10 אלף איש שבאים ליהנות ולהשיג קצת שלווה בתוך שנת הלימודים המטורפת הזאת, שעדיין לא נגמרה (הסמסטר נגמר באמצע אוגוסט ואז מתחילים המבחנים), להתנתק לרגע מכל מה שהולך בחוץ ופשוט להרגיש קצת יותר טוב. החיים לא יכולים להיעצר כל פעם שקורה משהו ולפעמים פשוט צריך לשים את הדברים בצד ופשוט להרגיש טוב. נכון, זה נורא אנוכי אבל זה הדבר היחידי שיכול לשמור כאן על מעט שפיות.

די ברור שבלחץ כל האירועים נעשו טעויות לא מעטות. ביום הראשון החליטו לבטל את הזיקוקים שתוכננו, ולמיטב הבנתי, זה היה אמור להיות ככה גם ביום השני. הופתעתי מאוד כשישבתי על הדשא עם סימפ, בין הופעה להופעה, כשבדיוק בזמן שסיפרתי לה את כל הסיפור התחילו לירות זיקוקים. נכון, היו מעט מאוד, אבל די הרגשתי שזה לא במקום, למרות הכל. יכול להיות שהיה צריך למתן חלק מההופעות, אולי אפילו לוותר על הטרנסים בסוף הערב. לא היה קורה כלום אם מסיבת הבריכה הייתה מתחילה יותר מאוחר (היא לא התחילה במהלך ההלוויה, למרות מה שניסו להראות, וגם ככה כולם הגיעו לקראת 13:00) ואולי אפילו מתבטלת בצורה כזאת או אחרת. אבל ברגע שההחלטה ניתנה, אין כבר יותר מדי מה לעשות וצריך לעמוד מאחוריה וללכת איתה עד הסוף. חבל שאנשים מנסים לנפח את כל העניין ולעשות ממנו פופוליזם זול, כמו מה שקרה במהלך סוף השבוע האחרון, ונמשך אל תוך השבוע הזה. כל מיני גורמים החליטו להאשים את האגודה בכל חוליי החברה ולרדת לחיים של אנשים (כולל איומים וקללות). נדמה היה שכל אותם ימים הפכו לפסטיבל שכול אחד גדול, וכל מי שניסה לרגע לחזור לשפיות הפך למטרה. נכון, הלב נקרע לנוכח התמונות הקשות שהגיעו ולנוכח ניפוץ התקווה, אבל העניין התנפח קצת יותר מדי. אי אפשר היה לקיים את האירוע כאילו כלום לא קרה, אבל גם אי אפשר היה ללכת לקיצוניות השנייה ולבטל אותו לגמרי.

כל מי שראה את יו"ר האגודה ביומיים האלו הבחין כמה קשה לו כל העניין הזה. זה היה הרבה יותר מעבר לארגון כל האירוע (דבר שהאגודה עושה בעצמה ולגמרי לבד, בניגוד לכל האגודות האחרות). אף אחד מהאנשים שהיו אחראים על האירוע לא ניסה לגמד או להתעלם מכל מה שקרה, בניגוד למה שאנשים חושבים. חבל שיש אנשים שמנסים לקדם את עצמם ואת הדעות שלהם על חשבון הדם שנשפך. בסך הכל רצינו קצת שפיות, זה הכל.

"רק מנעי קולך מבכי
ועינייך מדמעה
כי השער ייפתח לו
ויבוא בו בסערה
כשישובו לגבולם"
[מנעי קולך מבכי -עידן רייכל]

על הפסטיבל עצמו - בפוסט הבא.

6 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של ר' ב-15/8/2008 22:31
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא