אוגי אוגוסט 08: תקופת מבחנים 6

23 8/2008		אוגוסט 08: תקופת מבחנים 6
		תגיות: פתיחת חודש, מסעותיי עם עצמי

הפוסט הזה היה אמור להיכתב כבר מזמן. יש המון דברים שמצטברים אצלי בבטן, המון חוויות לספר, אבל זאת תקופת מבחנים (וגם הלחץ שלפניה רק הוסיף). קשה בתקופה הזאת לשמור על שפיות, להספיק לעשות את כל מה שתכננתי לאותו והכי חשוב - לא לבזבז את הזמן (בעיקר לא מול האולימפיאדה, זה פשוט אסון). ככה זה בתקופת מבחנים. הרבה יותר קשה לקום בבוקר כי אין שיעור שצריך להגיע אליו, ואז נשארים עוד קצת ועוד קצת במיטה עם המחשבות. עד שמצליחים לצאת החוצה ולקחת אוכל, נתקעים מול המחשב או מול הטלוויזיה (נו, אז לקח מדליה. בוא נשאר לראות עוד קצת) ופתאום כבר נהיה 11:00 ואני בחדר הלוהט שלי, לא מסוגל ללמוד בתנאים האלו. אז צריך לארוז את התיק וגם להכין אוכל להמשך היום ולטפס לפקולטה. בימים רגילים זה לוקח משהו כמו 5 דקות, אבל בחום של אוגוסט אני מסיים את הטיפוס כשכולי נוטף ומתנשף והדבר האחרון שאני רוצה לראות באותו רגע מול העיניים זה את חומר הלימוד שלי. השלב הבא הוא לבחור מקום לימוד נחמד, ממוזג ושקט. זה כמובן מפיל את הספריה והחוות, ונשארתי עם המשרד. שם כמובן צריך לסלק את כל מי שמפריע (בניגוד לאחרים, זה לא קשה) אבל אז צריך להיזהר מהמחשב שניצב שם, שמפתה לגלישה קלה ולבזבוז זמן מוחלט. לוקח קצת זמן ונכנסים למצב של למידה, ומתחילים לצבור תאוצה תוך כדי שנזהרים לא ליפול למלכודות של איבוד הריכוז ויש הרבה מהן. מלכודת כזאת יכולה להשבית את הלימודים לשעה לפחות. בשלב מסוים הבטן מתחילה לקרקר ואז צריך להפסיק בשביל ארוחת צהריים שיכולה להיות הלחמניה שהכנתי או הסלט שעמלתי עליו מבעוד מועד (הסטארט-אפ החדש שלי, וטוב שיש מקרר בקומה). אחר כך כבר קשה מאוד להחזיר את הריכוז (לא נמאס לו לשבור שיאי עולם?) ועד שמצליחים להשיג אותו שוב נהיה חושך בחוץ, הבטן שוב מקרקרת והעייפות חוגגת (יותר מדי זמן מסך). אין ברירה, צריך לצאת ללחות ולחזור לחדר תוך כדי דיבור עם הבית (לפעמים זה ארוך ומייגע כמו תרגיל בפיזיקה). בחדר כבר כל הכוחות נגמרים. המקלחת והאוכל מוציאים לי את החשק לעשות משהו בסגנון של לימודים, והעייפות פלוס העצלנות לא נותנות לי לקום מכיסא ופשוט ללכת לישון. בסוף אני שם לב שהשעה שתיים והעיניים נעצמות לי בכוח (ואם אני כותב תרגילי בית באותו הזמן, יוצאים לי משפטים לא הגיוניים מהמקלדת...). אחר כך אני רק מתלונן שאני לא מספיק כלום.

הלחץ הזה מטריף לגמרי. לא טוב לפתוח את תקופת המבחנים עם ציון רע מאוד, במיוחד אחרי שקיבלתי הודעה שאישרו לי לעבור למסלול (אני מפנטז על זה מסוף שנה ראשונה). אחרי הסמסטר האחרון והמוצלח הלחץ לשמור על מה שיש לי ולהמשיך במגמה רק עולה, והקריסה הזו לא עשתה לי טוב. מספיק שעוד ממתין לי מבחן בפיזיקה בשבוע הבא שבו אין לי מושג בכלל משום דבר, בשביל להגביר את הלחץ הזה ולתסכל אותי עוד יותר. אני בקושי יודע איך להתחיל ללמוד למבחן הזה ואיך לגשת אליו, והחששות העלו לי לראשונה בתואר מחשבה לא לגשת למועד א’; (עשיתי פעם אחת, אבל אז היו שלושה מועדים). גם העובדה ש-4 ימים אחר כך ממתין עוד מבחן רק גורמת לי לרצות לוותר על זה הפעם. מצד שני, אני עלול להפסיד פקטור גדול (כל הסטודנטים מהפקולטה שלי לוקחים את הקורס בשביל העובר הבינארי, כולם מכוונים ל-55), מועד ב’; מתנגש עם מבחן אחר (בגלל הטיפשות שלי) ויום לפני המועד ב’; אני עובר דירה, אז ברור שאני לא ממש אוכל ללמוד. המבחן הזה מפחיד מספיק אנשים שחושבים שהפקולטה לפיזיקה עושה להם דווקא במטרה שלא ישימו עליו עובר בינארי (הורדת המגן למינימום, מבחן פתוח במקום אמריקאי, מרצה מרושע) וזה רק עושה לא טוב בבטן. בכלל, כל השבוע האחרון היה מלא בלחץ כי המתרגלים החליטו פתאום לשבות ואנחנו כבר דאגנו שלא יהיו מספיק אנשים שישגיחו ויענו על שאלות במבחנים. זה הצריך לא מעט התרוצצויות, ולצערי הייתי צריך לגלות בזה יותר מעורבות (בניגוד לתקופת המבחנים הקודמת, שבה יו"ר הוועד הרשה לעצמו לנסוע לחו"ל בידיעה שיש מישהו שיטפל בעניינים כמו שצריך). זה מתסכל לפעמים כי לא משנה מה עושים, אנשים תמיד יטילו רפש, ימצאו את הדברים הכי קטנים ומציקים בשביל להגיד כמה לא בסדר ואז כל הדברים הטובים נמחקים. איך אני יכול להתמודד מול איזה אידיוט שדורש ממני דרישות מופרזות ובלתי הגיוניות לחלוטין בלי להבין פסיק ממה שהולך מסביבו? אני משתדל להמשיך בדרך שהצבתי לעצמי, מתעלם מכל אלו שמעוותים פרצופים או מכניסים מקלות בגלגלים ומנסה להמשיך הלאה. לא הספקתי עד עכשיו לבצע את כל השינויים שרציתי לעשות אבל יש עוד סמסטר שלם בשביל זה.

וכשהכל מתנקז, בסופו של דבר כל התחושות הרעות רק גוברות. אני קורס כל לילה על המיטה הצרה של המעונות רק בשביל להרגיש כמה הייתי רוצה שהיא לא תהיה כל כך ריקה. הבעיה היא שהפחד מלקבל כווייה מצליח שוב לגבור על הרצון ומגרש את האומץ, ובעיקר מוצא לעצמו תירוצים. בעיקר כאלו שאני לא יכול עכשיו להעמיד את עצמי במצב של עוד אכזבה פוטנציאלית, כי אני לא יכול לדפוק לעצמי את המבחנים עכשיו, ובעיקר כי אני לא יכול להיות משותק עכשיו כי יש לי אחריות כבדה על הגב ואני לא יכול להרשות לעצמי את זה. אז אני חוזר לשבת בצד, בולע את הרוק ונאנח ומשתדל לזרוק מהראש את כל המחשבות שקשורות בעניין, להגיד לעצמי שאין גם ככה טעם ומוותר. אבל הרצון הכי פשוט לקצת קרבה, קצת הרגשה טובה וקצת חיבה נשאר בפנים וטורח לדרוך על כל היבלות כל פעם מחדש. יש כמה אנשים טובים שמוכנים להקשיב מדי פעם, לזרוק מילים טובות ולעשות יותר טוב, אבל לא תמיד לאנשים יש זמן (ואני לא יכול להיתלות בזה) ולא משנה מה יהיה, מרחק תמיד יהיה.

זה גורם להדחקה של הדברים הטובים שקורים מסביב, אפילו קצת משכיח אותם. מרוב החוסר בזמן כמעט לא יוצא לי לספר על הסמינר שהייתי צריך להעביר (הרצאה של חצי שעה על מאמר) שהלך די טוב ושקיבלתי עליו ציון של 91. בעיקר לא יוצא לי לספר על האירוע הפקולטי שהרמתי כמעט בעצמי, אירוע משותף לסגל ולסטודנטים, החל מההכנות והעלאת הרעיונות, לקיחת החלטות על התקציב ועד יום האירוע עצמו. היה מוצלח למדי וכל מי שהיה שם נהנה מהבירות (הפקולטה קנתה והסגל חילק לסטודנטים), הארטיקים, הסדנאות, המשחקים והכיף. מכתב התודה מהדיקן רק גרם לי לנפח קצת את החזה.

לא הכל רע, אבל יכול להיות הרבה יותר טוב. רק צריך לעבור את השבוע הקרוב ואולי יהיה יותר טוב, ולהגיע לשביעי בספטמבר ולצאת לקצת חופש (אפילו תהיה קפיצה קטנה לחו"ל). חייב להיות טוב. מתישהו.

12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-25/8/2008 12:33
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא