אם ביום שני הרגשתי מותש בגלל ששחיתי, ואתמול דאגה לזה העבודה החדשה, היום מצאתי דרך לשלב בין שניהם. באופן מוזר, אני מרגיש יותר ערני מהימים האחרונים, אבל עדיין עייף.

גם הבוקר התחיל מוקדם מאוד. השעון מעל המיטה האיר באור ירוק את הספרות 4:26 כשהרמתי את הראש מהכרית ואחרי קצת יותר מ-20 דקות החלטתי שהגיע הזמן לקום. מנעתי שוב מהשעון המעורר להעיר את כל הבית (הוא מסוגל לזה) והתארגנתי. היום הייתי אמור להתחיל ב-7, אז יצאתי יותר מאוחר. מניסיון, ככל שיוצאים יותר מאוחר מהבית כך הזמן שלוקח להגיע ארוך יותר. אז ברבע לשש כבר הייתי בתחנה ודי מהר הופיע האוטובוס. העייפות כמעט וגברה עליי בדרך, כשניקרתי לאורך כל הנסיעה. כשירדתי מהאוטובוס גיליתי שבקושי עברה חצי שעה ומצאתי את עצמי 45 דקות לפני תחילת המשמרת בחוץ בלי לדעת מה לעשות.

אז איך מעבירים את הזמן? פשוט מבחינתי. בצד השני של הרחוב עומד לו גן צ'רלס קלור ממש על שפת הים. מקום מצוין להעביר בו זמן מיותר. יש משהו מרגיע בלהסתכל על הגלים שלפניי, על יפו העתיקה משמאל ועל תל אביב מימין. מולי עברו כלבים שמשכו את הבעלים שלהם, אנשים שעשו ג'וגינג ונשמו את המלח של הים וגם טובה'לה שניסתה לעשות ג'וגינג ונראתה כאילו היא הולכת לחטוף התקף לב במקום.

כשהגיע הזמן נכנסתי פנימה וערכתי היכרות עם טימור, מנהל המשמרת להיום. הוא נראה חביב למדי. בהמשך הוא התגלה כמישהו קצת לחוץ בסידור של הדברים אבל עשה את זה בצורה נעימה למדי. את השעות אחרי ארוחת הבוקר ביליתי בעיקר בפינוי השולחנות ובפינוי המגשים הענקיים האלה אל המדיח. הכתף שלי ובעיקר כל מה שמתחבר אליה עמדו במשימה למרות כל הקשיים.

במהלך המשמרת התברר שארוחת הצהריים היום תהיה מצומצמת ביותר ותכלול מעט מאוד שולחנות, מה שאומר שלא צריך כל כך הרבה מלצרים. הדבר הזה רץ כשמועה בין המלצרים עד שממש לפני 12 טימור הגיע אליי והודיע לי שאני יכול ללכת הביתה. זה היה אחרי ש"נחתי" קצת יותר מחצי שעה בניגוב סכו"ם ("פוליש"). האמת, זה די משמעם אבל לשבת אחרי הבוקר עזר לרגליים.

בדרך הביתה החלטתי לתת לחוש ההרפתקנות שלי להוביל אותי לכיוון רחוב אלנבי, שם יש לי עוד אוטובוסים הביתה. רבע שעה לקח להגיע לשם דרך כלבו שלום, בעיקר בגלל העליות הקטנות בדרך. באלנבי עצמו איבדתי קצת את הדרך כשחיפשתי את התחנה הביתה. זה קצת בעייתי לחפש תחנת אוטובוס ספציפית ברחוב שכל 50 מ' יש בו תחנה של קו אחר. בסוף מצאתי אחת. השיטוט ברחוב העלה לי גל של זיכרונות מתקופת הילדות שלי. עד קצת אחרי תחילת כתה א' (גיל 6 וחצי) גרנו בדרום תל אביב ומדי פעם נסענו באוטובוס (קו 32 המיתולוגי של דן) לכיוון רחוב אלנבי בשביל לקנות כל מיני דברים, או סתם להסתובב באחד מהרחובות הראשיים של העיר. למרות כל המגדלים הגבוהים עם הקניונים מתחתם שנפתחו מאז בעיר הולדתי, עדיין הוא רחוב לא קטן ודי מרכזי בעיר.

וככה נגמר עוד יום. מחר שוב מתחילים ב-7 (ויוצאים יותר מאוחר מהבית ומקווים לישון קצת יותר) והיום בישרו לי שגם ביום שישי אני עובד בוקר במקום ערב (וזה עדיף, כי גם בשבת אני עובד בבוקר). עכשיו אני רק צריך לזכור ללכת לישון בשעה נורמלית. לילה טוב.