אוגי ספטמבר 08: נעליים

13 9/2008		ספטמבר 08: נעליים
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

"אתה חייב להתעסק פחות עם ענייני הוועד האלו, זה לא טוב ללימודים שלך". ככה, במשפט אחד, סיכם האחראי על המסלול את כל תקופת המבחנים הארורה הזאת, שנגמרה לה ביום ראשון. זה היה עוד לפני המבחן האחרון, שגרם לי לשבור שיא שלילי ולהיכשל פעם שנייה הסמסטר, וגם שאר התוצאות לא מלבבות במיוחד ודי גורמות לי לרצות מועד ב' בכל אחד מחמשת המועדים. רק מה? שניים באותו יום, ויחייבו אותי ליצירתיות (ניסיון להזיז אחד מהם או לגשת למועד ג' אי שם בפברואר הבא). אחרי הסמסטר הקודם המוצלח, שבו הצלחתי אפילו להחליף קידומת בממוצע שלי ולהגיע למשהו שנראה מספיק סביר בשביל להשיג את מה שאני רוצה, פתאום מגיע סמסטר של נפילה. מילא במקצוע אחד, באמת שלא ציפיתי להצליח ממש בפיזיקה, אבל כאן מדובר על חתך רוחבי בכל המקצועות וקשה מאוד להסביר למה. זה לא שהסמסטר הזה היה קשה יותר מבחינה לימודית מהקודם (חוץ מפיזיקה) וגם זה לא שהפעילות באגודה שהיתה לי הסמסטר הייתה הרבה יותר מורכבת מהסמסטר הקודם. סך הכל, בקודם הייתה שביתה והיה צורך לכבות לא מעט שריפות שנוצרו בעקבותיה. הפעם בכלל לא הייתי אמור להיות זה שמטפל בדברים האלו, או לפחות קיוויתי לא לטפל בזה.

אולי באמת זו הייתה הבעיה. לקחתי על עצמי תפקיד גדול יותר, עם אחריות הרבה יותר גדולה ונכשלתי בפיזור שלה על פני כל האנשים שמתחתיי. כן, אין מילה אחרת לתאר את זה. כמעט הכל נשאר אצלי, כמעט הכל נפל על הכתפיים שלי וכל מה שניסיתי לדחוף התבצע על ידי. זה לא שלא ניסיתי למשוך אחרים לעשות משהו, אבל כשניצבים בפני בעיה מסוימת או שרוצים להרים משהו באוויר, אני מעדיף שהדבר יתבצע גם אם אני אצטרך לקחת אותו על הגב שלי. גם ככה אני זה שניצב בחזית ואמור לספוג את כל האש שמגיעה מכל הכיוונים, אז עדיף לתת את כל מה שאני יכול בשביל שזה יקרה ולקוות שאחרים יצטרפו. לצערי, רק מעטים מאוד נדבקו בזה ופעלו כמו שצריך. בקדנציה הקודמת זה לא היה ככה, ולאנשים הייתה הרבה יותר מוטיבציה לקום ולעשות מעשה לטובת הסטודנטים, לטובת שיפור המצב ובשביל להצדיק את הקיום של האגודה. עכשיו יושבת חבורה של אנשים שצריך לגרד אותם בשביל שיגיעו לכינוסים ולישיבות, שצריך להגיד להם מה לעשות בשביל שמשהו יקרה ושרובם נמצאים שם בשביל ההטבות הלא רבות שמקבלים בתור נציגי סטודנטים (ובעיקר המדבקה לאוטו והמלגה). במצב כזה זה כמעט בלתי אפשרי לדחוף דברים קדימה, כי כשאין גב ואין על מי לסמוך, המוטיבציה לעשות משהו צונחת פלאים, וכשזה בא על חשבון הלימודים ופוגע בהם, זה בכלל מוציא את כל החשק לעשות משהו. אני שונא להתחנן לאנשים שיקומו ויעשו מעשה ויגיעו, ועוד יותר מתעב כשהם מצפים ממני להתנהגות ממלכתית מסוימת למרות הכל. זה כנראה לא ממש משנה לאף אחד שגם לי יש חיים וגם לי יש לימודים, ואם אני לא אצליח להתרכז בהם כמו שצריך בגלל שאני צריך לכבות שריפות או לעשות את העבודה של מישהו אחר, סימן שמשהו כאן דפוק וזה לא אני. קורה שהעצבים האלו יצאו החוצה ותהיה לי פליטת פה, אבל אז אנשים לוקחים את זה קשה מדי, מעקמים את הפרצוף וחוזרים אל הכלום שלהם.

הייתי מאוד קרוב השבוע להניח את המפתחות ופשוט ללכת בלי להסתכל אחורה. הגעתי לנקודה שבה אני פשוט רואה איך הרצונות הפרטיים שלי כבר לא עולים בקנה אחד עם אלו הציבוריים, ובנקודה כזו זה הופך לבעיה כי גם לי יש גבולות. בדיוק מאותה הסיבה החלטתי שהנקודה שבה אני נמצא היא הגבוהה ביותר אליה יכולתי לשאוף ואין סיכוי שאני אקח על עצמי משהו מעבר אליה (אני עוד לא יודע אם אני בכלל ארצה קדנציה שלישית בתור נציג סמסטר). מצד שני, כשאני יותר מפסיד ממרוויח במישור האישי, כשאני עדיין מוצא את עצמי בצד בלי יכולת אמיתית לדעת מה קורה ולהשפיע, כשיש כאלו שחושבים את עצמם יותר חכמים ומסוגלים להוציא אותי מהכלים בכל פעם וכשאני לא רואה איך אני מסוגל להזיז מהלכים גדולים, אני מפסיק ליהנות מהתפקיד ומתחיל לתהות אם כל זה באמת שווה את זה ובשביל מה אני צריך את זה. זה יותר חמור ממשברי ה"אני לא עושה כלום" שהיו בסמסטר הקודם, זה פשוט חוסר חשק.

אני לא טיפוס שפורש. לא כל כך מהר. לפני 3 חודשים נטלתי על עצמי התחייבות ואחריות ואני לא מתכוון לברוח ממנה כל כך מהר. קיבלתי את המכה שלי והרבה דברים צריכים להשתנות. קודם כל, יהיה ארגון מחדש של כל מערך הלימודים שלי והתאמה של כל שאר החיים אליו (ולא להיפך). הסמסטר הבא אמור להיות יותר נסבל ופשוט, ואני מתכוון לנצל את זה כדי ליצור את ההפרדה הזו. אחר כך אני אנקה את הרובים ואתכונן למלחמה האמיתית, רק שהפעם אני לא מתכוון לקחת שבויים. הפעם אני הולך לשבור את כל הכלים ולסחוב אחריי את מי שבאמת רוצה ללכת בדרך שאני מתכוון להתוות. מי שלא מתכוון ללכת אחריי, מי שלא יעשה שום דבר, מבחינתי לא יהיה הבדל בינו ובין סטודנט רגיל בפקולטה ואני אתייחס אליו בהתאם. מי שלא יעשה את העבודה שלו כמו שצריך, מי שלא יכיר באחריות שהוא לקח על עצמו, פשוט לא יקבל ממני כלום. לא אכפת לי להסתכסך עם כל העולם ולצבור עוד אויבים אם מדובר במהלכים שייטיבו עם כלל הסטודנטים בפקולטה. מי שלא מוכן לעשות דבר, לא ראוי להיקרא נציג סטודנטים. מי שלא אכפת לו מאחרים, לי לא יהיה אכפת ממנו. אולי אז הם יבינו איך זה להיות בנעליים שלי.

[Walking in my shoes - Depeche Mode]

1 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מישהי ב-13/9/2008 17:55
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא