אוגי לוקח ת’זמן

27 9/2008		לוקח ת’זמן
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי

זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך אני מגיע לסוף השבוע כל כך מותש אפילו בתקופה שאמורה להיות חופש. נכון, זה כבר לא ממש חופש כשהחלטתי שאני כבר עכשיו צריך ללמוד למועדי ב' כי אין לי ממש ברירה. תיכף מתחילים החגים ובחלק מהזמן אני בבית (די בלתי אפשרי ללמוד ככה) או בחו"ל (אין סיכוי ללמוד) ואז אני אגיע לסוף חול המועד למועד ב' הראשון שלי. אני משתדל ללמוד כמה שאפשר אבל עדיין לא מצליח לנצל כמה שיותר מהזמן שלי בשביל זה. אני רואה תרגולים בוידאו ומנסה להבין, עובר שוב על המצגות ורק אחרי החזרה מספרד אני אחזור לתרגל את החומר הרלוונטי, בתקווה להגיע לתובנות טובות יותר במבחנים. הבעיה היא שאני מנסה להתמקד בלימודים האלו יותר מדי ושוכח שיש לי עוד ים של חובות ודברים לעשות. כל כך קל היה לדחות את המייל שהייתי אמור לשלוח למתרגל בשביל להיפגש איתו על המבחן, רק כדי לגלות שהוא לא יהיה בארץ עד יום כיפור (מה שאומר שזה יחכה לפחות עד אחרי חול המועד). מה לעשות, קל יותר להתמקד בדברים שלא מערבים אף אחד אחר ופשוט לשקוע בכיסא מול ההוא שמצייר סלילונים על הלוח.

האגודה גם תובעת את זמנה בימים האלו, כי בכל זאת צריך להרוויח כמה שקלים. מי שמצליח להכניס את הראש לתוך החבורה הסגורה של עובדי האגודה יכול לשמוע כמה רועש שם בפנים (וזה כמעט ולא יוצא החוצה). אחרי שבוע של אריזות וסחיבות, סוף סוף נפתחה קומת המשרדים בבית הסטודנט החדש (ורק היא, השאר מתישהו בשנה הבאה) וכל הרכזים והמנהלים שמחים וצוהלים. זה נראה הרבה יותר טוב מהכוכים במקום הזמני (וכנראה יותר טוב מהמשרדים הישנים, אני פשוט לא זוכר אותם) ואפשר להתגאות בעבודה שנעשתה. זה השקיט קצת את כל הבלגן שהתרחש מאחורי הקלעים והוביל בסופו של דבר להחלפת הסיו"ר. היו שם הרבה מאבקים לא נעימים ורגע לפני שכל הלכלוך יצא בישיבת ההנהלה (שלא יכולתי להגיע אליה), הוא קם ועזב. לא רציתי להכניס את האף שלי יותר מדי עמוק לכל הסיפור הזה והשתדלתי לשמור על מרחק מסוים כדי לא לנקוט עמדה ברורה ולא להסתכסך עם אף אחד (למרות שלא קשה לנחש באיזה מחנה אני נמצא). גם אם הייתה מתקיימת ישיבה והייתי מגיע אליה, ספק אם הייתי מרים את היד בעד קריאה להדחה (אבל גם לא מתנגד לה, כי בכל זאת טובת האגודה חשובה) ואם זה נראה תמוה, צריך פשוט לזכור שלחלק מהאנשים ההתפטרות מהווה סוף פסוק וסוף הסיפור בעניין, אבל הן המתפטר והן המחליפה שלו חברים באותו הוועד והוא במקרה הוועד שלי. אני חושש ממתיחות מסוימת בישיבות הוועד שצפויות בסמסטר הבא, ודברים שיכולים לפגוע בפעילות השוטפת כתוצאה מאמוציונליות מיותרת. אני צריך למצוא את הדרך שתאפשר בסופו של דבר פגיעה מינימלית בסטודנטים ובפעילות של הוועד, כי אחרת כל ההשקעה שלי השנה לא תהיה שווה כלום. רק השבוע הצלחנו (אני והנציגה הכמעט יחידה שבאמת פעילה וכנראה תחליף אותי בסוף הקדנציה) לארגן מתנת פתיחת שנה יוקרתית לסטודנטים החדשים שלנו עם חסות של חברה, ובעוד סטודנטים של פקולטות אחרות יקבלו כוסות תרמיות, שלנו יזכו בדיסק און קי קטן ונחמד. יש לי כבוד מסוים לאלו שקדמו לי בתפקידים השונים שמילאתי, אבל הכבוד הזה יכול להיגמר בשלב מסוים אם הפוליטיקה תפגע בדברים שאני רוצה לקדם ובגלל התחושה הזו של התנשאות קלה שמגיעה מאותו כיוון. לא לקחתי על עצמי את התפקיד בשביל זה.

אני מותש לא רק בגלל הניסיונות המצחיקים שלי לחזור לכושר. זה לא מפליא שאחרי חודשים שפשוט לא היה לי זמן ללכת לבריכה או סתם לעשות הליכות, אני לא מצליח לעמוד באותה רמה שהיתה פעם. הגוף לא מצליח לעמוד בעומס שפתאום נפל עליו, במיוחד אחרי הליכת בוקר מתישה שדי גרמה לי את הרגל לכמה ימים (אותה נקודה מרגיזה וכואבת מעל לכף הרגל). אני מותש בעיקר נפשית אחרי שמשהו נשבר עמוק בפנים השבוע והוא מחייב בדיקה הרבה יותר עמוקה משחשבתי שאני צריך. יש כל כך הרבה דברים בחיים שלי שצריכים שינוי, אבל חשבתי שיש יסודות שאני יכול להישען עליהם בלי בעיה, אבל כשגם הם מתערערים המצב באמת קשה. נפלה עליי ההבנה הזו שאני לא באמת מתאושש מכל הדברים שנוחתים עליי, רק מדחיק או מצליח לשים מסיכה בזמן כדי שאף אחד לא יראה או יבין מה הולך בפנים. זה לא קשה במיוחד, מעטים אם בכלל מנסים בכלל להתקרב וכל הניסיונות להיפתח ולקרב עובדים בעיקר הפוך. אני צריך חופש אמיתי, להתנתק מהכל, לקחת את הזמן ולהתחיל להבין לאן אני לוקח את החיים שלי, רגע לפני השנה הרביעית שלי. שלב א'; של הניעור הרציני של החיים שלי הגיע לשיא אי שם ביוני ועכשיו צריך להתפתח בעוד כיוונים ולא לעצור. צריך לגלות עמידות יותר חזקה ולוותר על מה שלא מקדם לשום מקום.

[לוקח ת'זמן - עופר בשן]

2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-9/10/2008 21:44
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא