מחר של חורף

מחר אעטוף את עצמי במעיל, את כפות רגליי במגפונים ואת כפות ידיי בכפפות, ואצא אל השלוליות הקטנות שבחוץ.
מחר אבדוק בעצמי, במו רגליי, לאיזה גובה הגיעו המים, ואספור אחד לאחד את המעגלים הרכים שיוצרות הטיפות.
מחר אחפש לי חשופיות קטנות, או שבלולים גדולים, ואתחקה אחרי הפס הזוהר שהם משאירים מאחוריהם, למזכרת.
מחר אסיט לרגע את המטריה הצידה, ארים ראש מתחת הענן הכי רטוב באזור, ואנסה לקבל כמה טיפות אל הפה, בתוך העיניים, ועל האף.
מחר ארשה לשיערי קצת-קצת להתרטב ולהתמלא באגלי-מטר מדגדגים, ואז אנער אותו לכל הכיוונים, ואצחק.
מחר אוהַב את החורף מקרוב. אגע בו, אשאף את ריחו, ולא אשבע מלהתבונן בו בכל צורותיו: בענפים זעירים רטובים בתוך השלוליות, באדמה הכהה, בטיפות עגולות וגדולות שנישאות כאילו בחמלה על עלה פרוש לרווחה, ובממטרים קטנים שנראים רק באלומת פנס הרחוב.

מחר של חורף.





<ואם רק ירד לי החום ואצליח לפלס דרך מעבר להררי הטישו המתגבהים...>


(תודו שזאת אחת התמונות המדהימות שנתקלתם בהן)





27/12/06 - עדכון מהמחר: החום, הטישו ואני אכן יצאנו אל החורף, והיה כיף בדיוק כמו שדמיינתי.שמור   בטל

[ חורף ~ 26/12/2006, 22:16]
19 תגובות | הצג תגובות כאן | 0 הפניות | לינק ישיר לקטע | הוספה למומלצים

מנגנון פרידות.

על פני השטח נראה שאני טובה בפרידות.

יש לי איזה שהוא מנגנון פנימי בלתי-מפוענח שגורם לי להתייחס לפרידות כמעט בשוויון נפש. כלומר, אני שונאת פרידות בדיוק כמו כולם, אבל נראה שלרוב הן לא גורמות לי למשברים של ממש. כמעט תמיד יימצא משהו שיעסיק אותי עד מעל הראש בדיוק בתקופת הפרידה, ולא יתן לי לשקוע בגעגועים, בדמעות או ברחמים עצמיים.

מה שאף אחד לא יודע, זה שאחרי תקופה שנעה בין שלושה חודשים לשלוש שנים מהפרידה, אני פתאום קולטת שאותו אדם קרוב כבר לא כאן, שנפרדתי, שהפסדתי מישהו ושמה שהיה כבר לא יחזור. ואז, אז אני מתכווצת מכאב, בוכה בגעגוע ומרגישה חור גדול שהולך ונפער באותו מקום שהיה שייך פעם למישהו שאהבתי.
אבל אז אין לי שום לגיטימציה לעשות את זה. מה קרה פתאום? איך אפשר להסביר את זה שבדיוק עכשיו כואב לי להיפרד ממישהו שמזה שנתיים לא ראיתי?
זהו, שאי אפשר.



כשמגיע הזמן להיפרד, אני תמיד מאוד חזקה. לא משנה אם אני נפרדת או נפרדים ממני, תמיד אני זאת שאתן את החיבוק המנחם. ואולי זה בגלל שאם הייתי מקבלת אחד כזה, הייתי נאלצת להכיר בעובדה שמתרחשת פרידה כאן ועכשיו, והאיזון של מנגנון הפרידות הלא-מפוענח שלי היה מתערער.

מה שאף אחד לא יודע, זה שיש אצלי ארון מיוחד עם דלת סגורה על בריח, מלא במדפים בכל מיני גדלים. בארון הזה, לצד אכזבות, סליחות וגעגועים, לצד נשיקות שהלכו לאיבוד וגם כמה תקוות, מקופלים גם יפה יפה לא מעט מחיבוקי הנחמה ההם. חיבוקי הנחמה שכל כך רציתי, ולא היה לי האומץ לקבל.שמור   בטל

[ כל לבדיי ~ 7/12/2006, 00:49]
17 תגובות | הצג תגובות כאן | 0 הפניות | לינק ישיר לקטע | הוספה למומלצים

כאן הכניסה לזרים מותרת, והכניסה למכרים אסורה.

יעלי כותבת

אין לי שום עניין
להיות מה שאינני.
רוצה לחיות -
פשוט לחיות,
הכי פשוט שיש.
להיות אני,
ועם מה שבא ממני.
בלי לחשוב -
רע או טוב,
בלי להתבייש.
(עוזי חיטמן)

היו ימים

הוסף מסר

תמצאו כאן

כתבה אותי

כשיהיה לי כסף מיותר

התחלפו ליד המיטה

דברים שתמיד צריך מהם עוד