פוטנציאל מבוזבז

ללכת עם, להרגיש בלי
עוד לא ילדתי. סתם נעלמתי עקב לחץ בעבודה.

אם יש משהו שאישה בסוף ההריון אוהבת לשמוע זה את המשפט: "נווווווו, עוד לא ילדת?" למקום השני מגיע המשפט: "נראה לי את עומדת ללדת ביום ...". סבבה, כל אדם שני נהיה לי פתאום נביא. כדי לנחש מתי אלד יש חוצפנים שמגייסים כישורי הנדסה וקונסטרוקציה: "הבטן שלך ממש ירדה. את עומדת ללדת כל רגע". "הפנים שלך ממש התנפחו. הלידה שלך תגיע תוך יומיים". "האגן שלך ממש התרחב. את אוטוטו יולדת". ינעל ראבק, מה נראה לכם שאני? עציץ? רוצים למדוד לי את זווית השד כדי לקבוע כמה חלב נאגר בפנים, ומתי הוא יצא? מה זה כל הדיונים האלה על מימדי הגוף שלי? זה שאני בהריון לא הופך את הגוף שלי לשטח הפקר. זה עדיין הגוף שלי, וזאת עדיין הטרדה מינית לנהל לגביו דיונים ברומו של עולם.

אגב שדיים (עוד קישור לוגי מופלא בבלוג של נינה) - ראיתם את זה של ג'נט ג'קסון? אין לי בעיה עם חשיפות שד, אבל בחייאת ג'נט - אם את חושפת תוודאי שהוא נראה טוב. לא יכולת לעבור אצל המנתח של אח שלך לפני הצרמוניה? הקונסטרוקציה שלך ממש נפולה.

טוב, לענייננו. בתגובה לפוסט הקודם כתבה שלי את התגובה הבאה:
"נו, באמת, בשביל מה להיות דתיים בכלל? בשביל להיקרא דתיים אבל בעצם להיות חילונים עם כיפה, או בשביל ללכת על פי האמונה בבורא ולשמור את מצוותיו?
הנקודה הזאת לא מובנת לי באנשים כמו שתארת ושבהם את מקנאה. משהו בגבולות מטושטש, או שאולי מבחינתם לא קיים גבול בכלל.
אני לא רואה שום טעם בלהמשיך להתכנות "דתי" ולהתנהג בצורה חילונית לחלוטין"

הייתי יכולה להפליג ולהכביר במילים אודות ה"דתי החדש", שילוב המודרנה עם הדת ושאר הבלה-בלה-בלה, אבל אין לי כח. השאלה היא איך את שלי מגדירה את הדת. מיהו "דתי" בשבילך.
בשבילי יהדות היא הגדרה עצמית, שייכות לקהילה מסויימת, המחייבת אותי לכללים מסויימים. השייכות היא חברתית ולא אמונית או מימסדית. מבחינה אמונית אני מוגדרת (לפחות ע"פ י"ג העיקרים) אפיקורסית. אני לא מאמינה שאלוהים מתעסק בי ובמעשי כל היום. אני מאמינה שיש לו דברים יותר חשובים ומעניינים ממני. אני לא מאמינה שהוא מנהל פינקסנות ברמת ה: "נינה לא חיכתה היום 6 שעות בין בקר לחלב. 3 נקודות רעות לנינה". אני מאמינה שהוא נתן ספר הוראות לעולם טוב יותר. אני רוצה לקיים את ההוראות שלו. אני מאמינה שהממסד הדתי עיוות במהלך השנים את ספר ההוראות שלו עד כדי כך שאלוהים בעצמו לא מזהה את דבריו מבין השורות.

אני מעוניינת להשתייך לקהילה הדתית. אולי זה נובע מפחד לצאת מהחממה, ואולי זה נובע מתחושה שהחברה הזו מתנהלת בצורה יותר טובה מאחרות. בכל מקרה אני מוכנה לקבל על עצמי את כללי החברה כדי להיות חלק ממנה. הכללים די פשוטים: בעלי צריך ללכת עם כיפה, הילדים לחינוך דתי, אני צריכה לשמור על צניעות מסויימת, לשמור שבת וכשרות (אם להיות פשטניים ושטחיים לרגע).
יתכן שבארה"ב הייתי נחשבת לקונסרבטיבית ולא לאורתודוכסית, אבל כאן בארץ הקונסרבטיבים נחשבים למוקצה מחמת מיאוס (אמנם לא כמו הרפורמים, אבל עדיין מוקצה...), ואני לא רוצה להיות מוקצה. אני רוצה להיות חלק מהחבר'ה. אז יש קהילה שלמה של "קונסרבטיבים המתחזים לאורתודוכסים". לכולנו ברור שאנחנו לא שומרים את כל התרי"ג. כל אחד בוחר לעצמו מה נח לו לשמור ומה לא. אנחנו מנסים לא להכנס זה לחיי זה. אנחנו ממשיכים להתקרא: "דתיים לאומיים", אבל נהנים לצחוק על כל ה"זמבישים" וה"דומפלך" מהשטחים. אנחנו נהנים ללכת לביכנ"ס פעם בשבוע, אבל יוצאים החוצה לקשקש בקריאת התורה (או שסתם נרדמים באמצע התפילה). חלקנו מדלגים על תפילת שחרית בשבת (עד השלב בו יש ילדים קטנים בבית, ואז הבעל מתמלא בחריצות, ופותח את שערי ביכנ"ס במטרה לברוח מהילדים). תפילות מנחה וערבית לא ממש מטרידות את רובנו, ויש כאלה שגם לא מוטרדים משחרית של יום חול. אנחנו יודעים מתי ר"ח מגיע רק לפי הירח (או הפתק החמוד שהילד מביא מהגן). אנחנו יודעים איפה המסעדות הכשרות השוות בארץ, אבל בחו"ל אוכלים "צימחוני" תחת כל עץ רענן.

כפי שציינתי בפוסט הקודם, אני לא ממש מכירה את הדור הצעיר. אני לא יודעת איך התאוריה הזו עובדת עליהם. מסתבר שהם לקחו את תאורית ה"עושה מה שנח לי" למקומות בהם אני ובני דורי מעולם לא ביקרנו, אבל השורה התחתונה היא זו שקובעת. בשורה התחתונה הם מביעים את אותו רצון שאני ושכמותי מביעים: "להשאר חלק מהחברה הדתית". אז הם מבלים היום בסטייל חילוני, אבל בסופו של דבר הם יתחתנו עם בחורה דתית, בחתונה דתית (עם ריקודים מעורבים כמובן), יילדו ילדים ע"פ לו"ז דתי (ילד ראשון עד שנתיים לאחר הנישואים ואח"כ ילד כל שנתיים-שלוש) וישלחו אותם לחינוך דתי. בשלב הזה הדתי המודרני יעבור מטאה מורפוזה קלה: הוא יתחיל להקפיד יותר על שמירת מצוות. הוא יתחיל לברך על כל מאכל, יתחיל להקפיד לקום לתפילת שחרית בשבת, יתחיל לספר סיפורי פרשת שבוע סביב שולחן השבת, יתחיל לקטר כשיראה את הבת שלו מסתובבת בחצאיות לא צנועות וכן הלאה.

שמעתי לפני כמה ימים שאצל כת ההיימיש בחורים המגיעים לגיל 18 מצווים לצאת מהכת, ולחוות את כל הנאות העולם האסורות על בני הכת. לאחר סבב הרפתקאות כזה מוזמן מי שרוצה לחזור לחיק הכת. אולי זו שיטה טובה, ואולי זו התשובה לשאלתך שָלוּלה אהובתי.

יאללה הזמן קצר, והיום נגמר. אני חייבת לעוף הביתה. סליחה שלא הספקתי לעשות הגהה. אשוב מחר (אם לא אלד).

נכתב על ידי nina, 10/2/2004 14:56, בקטגוריות הריון ולידה, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים
29 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-18/2/2004 07:26

הפוסט האחרון של Emale הכניס אותי לשורה של הירהורים תיאולוגים. אני לא מתה על הירהורים תיאולוגים, מכיוון שהם גורמים לי לעומס במח. כמו שאנו מתנהגים עם הקיבה, כך אני מאמינה שיש להתנהג עם המח - אדם צריך למנוע מהמח שלו מחשבות כבדות לעיכול, לתת לו ביום-יום מאכלים שעושים לו טוב, ורק בתקופת החגים להעמיס עליו יותר מזה. נו, אז הגיעה תקופת החגים.
בתזמון מדהים מיד לאחר שקראתי את הפוסט של Emale והגיתי בו, שלחה לי שכנתי למשרד לינק למנשר המתיימר להיות כואב ומרגש של רמי יצהר. אני חייבת להודות שאני נמנעת מלהכנס לאתר של רמי יצהר מכיוון שתמונות של גופות חרוכות לא ממש עושות לי את זה (וגם לא תמונות של כוסיות בבקיני), אבל שלחו לינק אז נכנסתי (וגם אם לא הייתי נכנסת ללינק, טרחו ושלחו לי הבוקר את אותו מנשר מרגש במייל. עוד מעט בטח יעשו ממנו מצגת פאוור-פוינט מלאה בתמונות של דם וקברים).
תראו, אני רוכשת חיבה ארוכת חודשים ל Emale, ולכן אפשר לטעון שאני לא אוביקטיבית, אבל הטקסט של Emale מנצח את הקישקוש היומרני של רמי יצהר בעיניים עצומות ויד אחת קשורה מאחורי הגב. בעוד שהטקסט של Emale שלח אותי להרהורים נוגים, הטקסט של רמי יצהר גרם לי לבהות בתדהמה מול המסך, ולשאול את עצמי- "עד כמה אדם מוכן לרדת נמוך כדי שאנשים ינידו ראש למקרא מילותיו, ויגידו: יאללה בוא נפיץ את זה במייל בתפוצת נאט"ו". העובדה שקיבלתי כבר פעמים במייל את הטקסט של רמי יצהר ואף לא פעם אחת את הטקסט של Emale אומרת אחת מהשתיים: או שמשהו דפוק אצלי או שמשהו דפוק אצל אחרים (התשובה ידועה כמובן).

לגופו של עניין (בשלב זה מסיימת נינה את תפקידה כמבקרת טקסטים ושבה להגג לעצמה), החל במשרד דיון מרנין (מסוג הדיונים הכה חביבים עלי) בשאלת "היש אלוהים, ואם כן כיצד הוא נותן לדברים כאלה להתרחש". זה השלב בו הדתי המצוי מועלה מדרגת "דוס פרזיט" לדרגת "סגנו של אלוהים והאחראי על סדר יומו". שכנתי למשרד (חילונית המאמינה בקיום האל, אבל לא במצוותיו, למעט מצוות הצום ביו"כ) דיווחה לי על רבים מחבריה החילונים שבעבר האמינו, אבל לאחר הפיגועים האחרונים החליטו שאין אלוהים, ונטשו את אמונתם. כמו"כ היא סיפרה לי על חברתה הטובה שמהרגע שהפכה לאפיקורסית חייה השתפרו לאין ערוך. אני טענתי שזו גישה ילדותית לצפות שהשכר על האמונה יהיה שפע חומרי, ולנטוש אמונה כשלא מקבלים את הפרס. היא טענה שאני לא מכבדת אנשים עם דעות ואמונות אחרות, ואני טענתי שמצידי "איש באמונתו יחיה, כל עוד הוא לא דורך לי חזק מדי על הרגל" - כלומר, שכל העולם יעשה מה שבא לו, אבל מי שטורח לדווח לי שאיבד את האמונה ומצפה שאני אמצא לו אותה בחזרה שלא יתפלא אם הוא שומע ממני דברים שלא מוצאים חן בעיניו. זו עמדתי, וזכותי להביע אותה (וכאן, אגב, עולה שוב השאלה: למה בדיוק אנשים חושבים שמעניין אותי לשמוע על עמדתם בנושא אמונה ודת. למה אני צריכה לסבול את התיסכולים של כל תוהי הדרך, הפלספנים מחפשי האמת?).
בשלב הזה של הויכוח התערב לו אפרים גבר בגיל העמידה שעובד במשרד הסמוך, ומחזיק בתואר "אתאיסט ובחור ישיבה לשעבר" (אגב, "בחור ישיבה לשעבר" אינו תואר כה מרשים. גם בעלי הוא בחור ישיבה לשעבר - אמנם ישיבה קיקיונית וקטנה, אבל ישיבה). אפרים הסביר לי שתפיסת השכר והעונש אצל החילוניים שונה מאצל הדתיים. בעוד שהדתי המצוי מקיים את המצוות בציפיה לשכר (או עונש) בעולם הבא וקבלת הדין בכל הנוגע לעולם הזה, החילוני מצפה לראות את השכר שלו כאן ועכשיו: 'צמתי ביו"כ, אז אני מצפה שהשנה שלי תהיה מוצלחת', 'קמתי לזקנה באוטובוס, אז אני מצפה שלא אתפוצץ בנסיעה הזו'. מבחינת הדתי המאמין (כן, יש גם דתי לא מאמין) מותם של ילדים קטנים בדרך חזרה מתפילה בכותל הוא אקט של קדושה עילאית, בעוד שהחילוני המצוי רואה במוות עונש אכזרי.

בידיעה שיש ביננו (בין הדתים לחילונים) הבדל השקפתי תהומי שאלף ויכוחים לא יפתרו, העברתי את מוחי מהילוך חשיבה מתקדם להילוך סרק, ורשמתי הערה לעצמי: בפעם הבאה לא להתפתות להגרר לויכוח עקר כזה. ויכוחים תיאולוגים נועדו להתיש את המתווכחים ולגרום להם להרגיש שיכולתם הוורבלית והמנטלית עולה על זו של בן שיחם. אין בהם טעם, אין להם מטרה (אא"כ אתה מאלה שאוהבים להחזיר בתשובה. אני אישית חושבת שמרבית החוזרים בתשובה הם נודניקים, קיצוניים עם יותר מדי אור ואושר בעיניים), והם סתם מעצבנים ומבזבזים משאבי מח חיוניים.

החלטה לשנה החדשה: לשכלל את פעול משיכת הכתף שכה מאפיינת אותי לאחרונה.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 8/10/2003 10:06, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים
10 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של סנרק ב-10/10/2003 01:05

על תיאולוגיה ואף שבור

בתגובות שאני כותבת לפוסטים של אחרים נדרשתי לא פעם לבאר מהי עמדתי הדתית. איפה אני בדיוק עומדת. במה אני מאמינה ובמה לא.
מכיוון שהיכולות הפילוסופיות הן ממני והלאה, לא ממש התחשק לי לנסח בבלוג שלי את כל האידאולוגיה הדתית שלי, מה גם שבאידאולוגיה זו יש יותר חורים מבגרבי רשת של זונה צרפתית (מחווה - עלובה, אני מודה - לאראל סג"ל, שמצליח לשעשע ולהדהים אותי מחדש כל יום שישי).
בצורה הכי ככלית שאפשר אומר שבעלי ואני פיתחנו את תאורית ה"נח לי". אני דתיה כי נח לי. אני מקיימת מצוות שנח לי לקיים. החריגה היחידה מתאורית ה"נח לי" היא בנוגע למצוות שאני מקיימת כדי לשמור על עצמי בחברה הדתית (הדלקת טלויזיה/אור בשבת, נסיעה בשבת, כיפה לבעל וכד').

היושב על הגדר כתב בתגובה לאחד הפוסטים של סנטימנט על ההתרגשות בביצוע החטא הראשון ("תחושת החופש הנפלאה של השליטה שלי בפעולותי"). את החטא הראשון שלי ליוותה דווקא תחושה עזה של רגשות אשם, ונסיון למצוא עונש בכל דבר. הפעמים הבאות בהן חזרתי על החטא היו סתמיות - שיגרה. שומדבר מיוחד.
החטאים האחרים שביצעתי מאז הראשון לוו בתחושה עניינית. מעולם לא חטאתי כדי למרוד בה' או בתורה. מעולם לא חטאתי כדי להפיק איזושהי הנאה. חטאתי כי במאזן הנוחות היה לי נח לא לקיים את המצווה יותר מאשר לקיימה.

בשבת האחרונה תאורית ה"נח לי" עמדה למבחן.

הבת שלי השתוללה על המיטה הזוגית שלנו וחצי שעה לפני שבת נחתה עם ראשה במלוא התנופה על האף שלי. לאחר 2 לידות, 2 בדיקות כואבות למדי (אחת מהן בעלת אופי כירוגי), אינספור דקירות בזרוע, ואינספור חבלות בכל איבר גוף אפשרי, אני יכולה לומר בוודאות שהמכה הזו באף היתה הדבר הכואב ביותר שעברתי אי-פעם. לאחר שסיימתי לצרוח מכאב ולבכות הודעתי לבעל שככל הנראה מדובר בשבר. השבת התקרבה בצעדי ענק, ולי ממש לא התחשק לבלות אותה בחדר מיון.
ממש בסמוך לכניסת השבת נסעתי למוקד הרפואי העירוני. הרופא שם סבר כי יתכן ומדובר בשבר, וכי עלי לפנות לבי"ח. אשר יגורתי בא לי. הגעתי לבית הורי, שם אכלנו את סעודת השבת והתחלתי לקיים דיונים הלכתיים בשאלה: האם מותר או אסור לי לסוע בשבת לבית החולים (ויותר מזה לחזור). הדיון ההלכתי היה קצר ומהיר. אני לא נמצאת בסכנת פיקוח נפש, ולכן אסור לי לסוע לבי"ח. מצד שני ממש לא היה לי כח לצעוד 4 ק"מ ברגל.
גיליתי ש"אתה יכול להוציא בחורה מהאולפנא, אבל אתה לא יכול להוציא את האולפנא מהבחורה". ע"פ תאורית ה"נח לי" ברור שלא הייתי צריכה לדפוק חשבון, אלא לעלות על הרכב ולסוע ASAP לביה"ח, אבל לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לסוע בשבת ללא מקרה ברור של פיקוח נפש. לאחר התלבטות של שעה+ נמאס לאחותי ממני, והיא זרקה לי: "את כבר לא באולפנא". גלינג. האסימון נפל (למאותגרים גילאית הכוונה ל: "גלינג. המספר זמין והמנוי ענה").
נסעתי עם האוטו. חזרתי עם האוטו. הסיפור לקח בסה"כ שעה. האף ככל הנראה לא שבור רק מאוד כואב. וטעם החטא היה כמו תמיד: ענייני.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 11/5/2003 12:12, בקטגוריות שוקעת בהירהורים תיאולוגיים
30 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-19/5/2003 12:18

לחמניות כשרות לפסח

אני מודה, קשה לי להבין מה הבעיה לא לאכול חמץ במשך שבוע שלם, ואני לא מדברת על אנשים לא מאמינים, שמצוות פסח מלכתחילה לא אומרת להם שום דבר (למעט הצורך להחביא ערימות של פיתות במקרר), אלא דווקא על האנשים המאמינים. אלה שמתארגנים לפסח כאילו סוף העולם הגיע. אלה שמבכים את גורלם חודשים לפני פסח, ותוהים כל שנה מחדש איך אפשר לעבור שבוע בלי חמץ.
הזן המכור לחמץ דואג כל שנה למצוא לו תחליפי חמץ ראויים. לדעתי, לו היו מפנים את המאמץ המושקע במציאת תחליפי חמץ, לנסיון למצוא תרופה לסרטן, הסרטן כבר ממזמן היה הופך להערת שולים בהיסטוריה.
לפני שנתיים יצאו למדפים שלל פסטות כשרות לפסח וגם פתיתם כשרים לפסח. בשנה שעברה הוציאה חברת אוסם ביסלי כשר לפסח. רוב המאכלים האלה לא זוכים לשרוד שנה, ולא רואים יותר את אורו של מדף הסופר.
מאכל טורדני אחד ששב וחוזר כל שנה, כאילו הוא פיסגת הקולינריות של חג הפסח, הוא הלחמניות הכשרות לפסח.
מדובר ביציקת קמח מצה / קמח תפוחי אדמה דוחה במיוחד. לא חשוב כמה ישבע הטבח (או תשבע הטבחית) שהלחמניות שלו הן הכי-הכי קרובות לדבר האמיתי, תמיד אתה תתקע בסוף עם גוש בצק דוחה, שממש לא ברור איך אתה אמור לדחוף אותו במורד הושט.
הנה גם אודטה נתנה בשבת האחרונה מתכון של לחמניות כשרות לפסח שלדבריה הן "לחמניות הפסח הכי טעימות בעולם".
תהנו!

מכיוון שהדף בישרא-בלוג מכיל עכשיו רק 3 פוסטים, ומכיוון שלא בא לי להתעלל בקוראי הנאמנים ולהכריח אותם לדפדף אחורה, אתם מקבלים היום 2 פוסטים במחיר אחד.
קבלו כותרת משנה:

לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו

בואו נהיה רגע תיאורטים: אם נניח בעוד מספר שנים מישהו מחבורת המטורפים המתכנה "נוער הגבעות" יחליט לרצוח מנהיג פוליטי יהודי מסיבה אידאולוגית, והרבנים הציונים-דתיים המשתייכים לאסכולת השטחים יקראו בגרון ניחר: "לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו", תפנו בבקשה את תשומת ליבם ללינק הזה: עמדת ההלכה ביחס לנוער הגבעות

נכתב על ידי nina, 14/4/2003 07:57, בקטגוריות חדשות המגזר, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים, מקטרת, פסח
62 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של עופר לנדא ב-27/4/2003 08:55

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.