פוטנציאל מבוזבז

לא לשכוח חולצה לבנה!
שתי הודעות לכדו את תשומת לבי בדף הקשר שהביא מס' 2 מהגן ביום שישי:
1. ביום ראשון נחגוג מסיבת יום עצמאות בגן, לכן הילדים צריכים לבוא בכחול-לבן. גם ביום שני הילדים מתבקשים לבוא בכחול-לבן לרגל יום הזכרון.
2. תודה לאמא של יובל שאיבזרה את המחשב בטוב טעם ובמחשבה טובה.

דפי קשר מהגן הם דרך מתוכחמת של הגננות להזכיר לנו, האמהות העובדות, שאין לנו מושג מה קורה בחייהם של ילדינו בגן. שלל ההודעות הנכתבות שם הן הודעות שכל אמא שלוקחת את ילדה לגן ומחזירה אותו משם יודעת ומכירה. שלל התודות שנכתבות שם הן מעין שיחה פנימית / טפיחה הדדית על השכם בין הגננת לבין אותן אמהות בית.

תצביע אותה אם עובדת שלא שכחה לפחות פעם אחת בחייה כאם להביא את ילדה לגן עם כחול-לבן (או עם טנא או עם סתם חולצה לבנה או עם בגדים יפים לתמונת המחזור או עם חתיכת קרש ותפו"א למסיבת ל"ג בעומר או עם ביצה וחסה למסיבת ליל הסדר). קראנו את ההודעה של הגננת בנושא ואולי אפילו תלינו אותה על המקרר, אבל בלחץ הזמן שכחנו בסופו של דבר לצייד את הילד כנדרש. אמהות הבית, לעומת זאת, כיבסו, גיהצו ועימלנו מראש את החולצה הלבנה. היא חלק מסדר היום שלהן. היא חלק מהעבודה שלהן. כמו שאני לא אשכח פגישה חשובה עם הבוס, כך הן לא תשכחנה לצייד את הילדים שלהן בחולצה לבה למסיבת אלוהים יודע מה.
הילד שלהן יבוא מתוקתק לגן, והן עוד תספקנה בבוקר להחליף כמה מילים עם הגננת, לעזור לסייעת לשטוף כלים ולאבזר את המחשב בטוב טעם, כדי לקבל בדף הקשר של אותו סוף שבוע ברכת תודה נרגשת מהגננת.
אני שלחתי לגן בעבר 300 דפי טיוטה, 2 משחקי מחשב, DVD ישן שצריך תיקון כדי לעבוד והררים של חומר מהאינטרנט על כל נושא שעניין את הגננת. האם אי פעם קיבלתי שורת תודה בדף הקשר של הגן? בהחלט לא! למה? כי את כל העזרה שנתתי העברתי דרך שליחים (או דרך הבן שלי). לא יצא לי להגיע בבוקר לגן, להכנס יחד עם הילד, לדבר עם הגננת ולייחצן את התרומה שלי לגן. אני קולות הרקע של הגן, מההורים האלה שרואים אותם מפהקים ונלחמים בעייפות במסיבות הגן ובאסיפות ההורים, מההורים שלפעמים מציצים לגן בצהרי יום שישי כשהגננת רק מתה לסגור את השבוע וללכת הביתה, מההורים שלוקח לגננת דקה שלמה לזכור מיהו הילד ששיך להם. אני אמא עובדת. ולפעמים זה מבאס לאללה.

(אגב, זכרתי הבוקר את החולצה הלבנה. נראה מה יהיה מחר. אני בכלל לא בטוחה שאחרי שבת יש לי 2 חולצות לבנות נקיות בשביל הגן).

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 22/4/2007 10:38, בקטגוריות אם השנה, יום העצמאות, מקטרת
65 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של בחור טוב ב-24/7/2007 10:03

תמיד אישה
אהההההה... אני בהחלט אני צריכה לקבל.
פצעונים באזור ה-T, בולמוס של רעב (מי זוכר שרק לפני שבועיים התחלתי דיאטה?), בטן נפוחה (כ...ן זה רק בגלל הוסת. לעובדה שאני פרה שמנה אין שום קשר לזה), והתקפי עצבים.
זה המחזור החודשי הראשון לאחר ההריון. חיכיתי וחיכיתי, והנה הוא מגיע.
המוזר במחזור החודשי הוא שלמרות שלל הקיטורים שכל אישה תנפיק ברגע שהוא יתקוף אותה, בתכלס רובנו ממש קשורות אליו, ונכנסות ללחץ כשהוא נעלם או מתמהמה. החיים שלי בנויים במין שיגרה כזו שבה פעם בחודש (למשך שבוע) אני עסוקה בנשיות שלי, ובכל שאר החודש אני עסוקה בעיקר באחרים. כשמשהו נדפק בשיגרה הזו, מתגנבת תחושת חשש. חלקה נובע מחשש לתקלה מסויימת במערכת הפריון, וחלקה נבע סתם מהפחד שבשבירת השיגרה.
אחת הסיבות לפטירת נשים ממצות עשה שהזמן גרמן, היא העובדה שהנשים מודעות לזמן. הן אינן צריכות טקסים מיוחדים שיזכירו להן את המעגליות שבזמן (הסיבה השניה היא העובדה שהיהדות לא ממש מחשיבה נשים בכל הנוגע לטקסים שבה). בעבר זילזלתי בטענה הזו, אבל כשבגרתי הבנתי שיש בה משהו. אנחנו (אני לפחות) באמת חיות במין מעגליות כזו שגורמת למודעות חזקה מאוד לזמן.

נו, טוב... אני מתחילה להשמע כמו כל הפמניסטיות החדשות. עוד מעט אני אטען שעל הנשים להתחבר לנשיות שלהן ולטבע ולכן אסור להן להתקלח בזמן המחזור, ו/או לשים טמפונים ו/או תחבושות אלוויז.

למרות כל הליכלוכים שלי, גיסתי היא מלאך.
קודם כל היא מצליחה לסבול את גיסי במשך 9 שנים. חוצמזה הייתי היום די מגעילה לבת שלה (PMS...), והיא בכל זאת המשיכה להיות סופר נחמדה אלי.

יש לי הוכחה שאני פוטנציאל מבוזבז!
הבוס העביר לי בפקס טופס הערכת עובד שמילא לגבי, ושם כתוב שחור על גבי לבן כי "לעובדת יש פוטנציאל שאינו ממומש". האח הידד.
חוצמזה אני לא ממש עומדת בזמנים ולא מגלה מעורבות (מה לעשות, אני עומדת איתן בסרובי להחליף מעת לעת את שלל המזכירות שיש לנו בעבודה ולענות לטלפונים בזמן שהן עסוקות בלהתקשקש או בללכת לעשות קניות לשבת). למרות זאת אני עובדת ממושמעת, שמבצעת את עבודתה היטב.

המאסטר פלאן שלי קובעת כי עד גיל 35 אסיים את פרק הילודה בחיי, ובגיל 40 אתחיל לעשות קריירה. מארק מיי וורד. אם אהיה פה בעוד 9 שני אדווח על התקדמות התוכנית, ואז אולי גם אשקול לשנות את שם הבלוג.

חגים...חגים...חגים....חגים....חגים....חגים...חגים...

עקב קשים תקציביים לא התקימו בעירנו חגיגות יום העצמאות (אני מודעת לכך שאני מסתכנת כעת בחשיפת מקום מגורי, מכיוון שאנחנו כנראה העיר היחידה בארץ שלא קיימה חגיגות יום עצמאות.
אפילו זיקוקים לא היו.
היה די משעשע לראות גדודי ילדים בני 10 (פלוס-מינוס) מסתובבים עם ספריי קצף ביד ומבט אומלל בפרצוף ומחפשים על מי להשפריץ את כל הטוב הזה.

הערב הדלקנו מדורה. הראשונה שלנו כהורים. עד עכשיו הסתפקנו בלהסתובב עם הילדים במדורות של אחרים.
אפילו מס' 3 הגיע למדורה וחגג אל מול האש. (דפק בקבוק מטרנה, עשה גרעפץ וחזר לישון - הקטנים האלה יודעים איך לחגוג).
הנה מספר מסקנות לשנה הבאה:
1. מנגל!!! (היינו הפראירים היחידים בלי).
2. כסאות פלסטיק (אותו כנ"ל)
3. אולי גם שולחן.
4. מרשמלו
5. דלי עם מים.

שבועות מתקרב. אף אחד המשפחה שלי לא מת על מאכלי חלב, אבל מכיוון שאני היחידה שמכינה אותם בצורה סבירה שבועות הפך להיות הפרוייקט שלי. מתכונים לפשטידות לא יבשות ומרשימות במיוחד יתקבלו בשמחה.

ב-1/6 אני חוזרת לעבודה.
דקת דומיה לזכר חופשת הלידה שלי.
טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
מעניין מה נשאר מהתפקיד שלי. לאחר חופשת הלידה הקודמת התפקיד קוצץ בחצי. מעניין איזה מטאמורפוזה הוא יעבור הפעם.

נכתב על ידי nina, 9/5/2004 00:59, בקטגוריות עובדת (?), יום העצמאות, הריון ולידה, אם השנה
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-11/5/2004 21:24

חרדים, ציונות-דתית ויום העצמאות (יום העצמאות חלק ב')
(נפעמת מכמות התגובות לפוסט הקודם בנושא אני ממשיכה ומפרטת את הגיגי ליום העצמאות:)

בפורום האהוב עלי החליטה אחת האמהות כי יום הזכרון לחללי צה"ל הוא היום הטוב ביותר להתחיל מריבה על רקע דתי.
יש כמה "צפונים" (במהות ולאו דווקא גיאוגרפית) שבטוחים שכל גולשים האינטרנט בארץ הם חילונים תושבי המרכז בעלי נטיה פוליטית מרכז ושמאלה ובעלי הכנסה חודשית ממוצעת ולמעלה מזה. אותם אנשים תמיד נכנסים לשוק כאשר הם מגלים שבאינטרנט לא כולם מכירים פעוטון מעולה לילד בן שנתיים באזור צפון ת"א, ולא כולם מתלהבים מהודעות כמו: "אתמול חשבתי לעצמי, כולם מזדהים עם זכר הנופלים והנספים בשואה ועומדים דום בצפירה, חוץ מהחרדים שממשיכים כאילו כלום. לא מרגיז? החיילים שנפלו לא הגנו גם עליהם?"
האמת היא שבשנים האחרונות יש שינוי ביחס של הרחוב החרדי כלפי יום העצמאות. ואני לא אומרת זאת מתוך הכרות מעמיקה עם המגזר החרדי, אלא ממה שאני רואה ושומעת ברחוב. אני מתארת לעצמי שישנו מיעוט חרדי שעדין רואה ביום העצמאות יום אבל, אבל הרוב משלימים עם קיומה של מדינת ישראל. לא שהם מוצאים ביום העצמאות כזו סיבה לחגיגה גדולה, אבל הם גם לא יוצאים מגידרם כדי לציין את אבלם הכבד.
החרדים בשנים האחרונות הפכו ללאומים יותר. המנהיגים הפוליטים שלהם כבר לא שמים את האינטרס הכלכלי-חרדי בראש מעיניהם, אלא לוקחים בחשבון גם את האינטרס המדיני. פתאום יש להם עמדה בנוגע להחזרת שטחים, הסכמי שלום, יישוב א"י וכד'. יש כאלה שטוענים שהדבר נובע מהתערות החרדים במדינה, ויש כאלה שטוענים שבשלוש השנים האחרונות גם חרדים החלו להרג במסגרת הסכסוך הערבי-ישראלי. עד לאינתיפאדה הנוכחית (שמישהו כבר ימצא שם למלחמה הזו) הסכסוך הערבי-ישראלי הגיע אל חרדי שלא שירת בצבא רק דרך העיתון. בשנים האחרונות הסכסוך הערבי-ישראלי מגיע לחרדים דרך חווית הפיגועים על בשרם ודרך זק"א (כיתה חרדית שלמה במקום מגורי התחפשה לזק"א. הם לבשו את השחפ"צים הזוהרים שלהם והלכו לבי"ס עם שקיות אשפה שחורות ובתוכם חלקי בובות - נשבעת שזה סיפור אמיתי). כך או כך ביום העצמאות הזה יהודה משי-זהב חרדי אנטי ציוני במלוא רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו עלה הדליק משואה לתפארת מדינת ישראל. ואני שעסוקה כל זמן טקס הדלקת המשואות בשירה מטורפת של "אנו נושאים לפידים" שתקתי לרגע, והתרגשתי.

אני אישית חושבת שלו הציונות הדתית לא היתה מייחסת ליום העצמאות משמעות דתית, היה לחרדים הרבה יותר קל לקבל את היום העצמאות, הרבה לפני שהם הפכו בעל כורחם לחלק מהסיפור הציוני.
כאחת שתומכת בהפרדת דת ממדינה, קשה לי לקבל את הלבוש הדתי שהציונות הדתית מלבישה על יום העצמאות. יום העצמאות הוא חג חילוני נטו. אני נהנית מהעובדה שיש לי יום חג אחד בו אני יכולה לסוע לאן שאני רוצה ולקטר שהסופר סגור (ובתום החג לשוב ולברך על הבחירה שלי להיות דתית, שמכריחה אותי לשבת על התחת בבית במהלך השבת. לחשוב שהייתי צריכה לעבור את הסיוט הזה כל שבת ושבת מחדש זה מצמרר). לא בא לי להתפלל תפילה חגיגית, ובטח ובטח שאני לא מוצאת סיבה לומר תפילת הלל. שירת שיר המעלות (המזמור בפתח ברכת המזון) בנעימה של "התקווה" מעוררת בי אי-נוחות ודברי תורה נמלצים (כן, שוב חגגנו עם הגיס) על מיקומו של יום העצמאות כחוליה בשרשרת ימי ספירת העומר שמתחילה בגאולה פיזית (פסח) ומסתיימת בגאולה רוחנית (שבועות) גורמים לי לעקם את האף.
יאללה תרגעו, תנו לעשות מנגל בשקט, ואל תדחפו לי משמעות דתית לכל דבר.
מעניין שהציונות הדתית הופכת ללאומית ומשיחית יותר במקביל להתחזקותה הדתית והחלשותה מבחינה אזרחית. האידיאל הנוכחי של הציונות הדתית אינו שירות צבאי מלא, אלא שירות הסדר ארוך ככל האפשר שירות צבאי מקוצר מאוד ואחריו שוב ישיבה עד אין קץ. אידיאל העבודה צימצם את מקומו במאוד לטובת אידיאל התורה (סיסמת הצינות הדתית היתה מאז ומעולם תורה ועבודה). הפכנו להיות חרדים במובן שבו האשה יוצאת לעבוד, והבעל יושב ולומד תורה. השינוי הזה לא בא רק מצד הגברים ("אישתי אני הולך ללמוד תורה. פרנסי אותנו בינתים"), אלא באופן מפתיע גם מכיוון הנשים ("אני מחפשת בעל שישב וילמד תורה, ואני אדאג למשפחה"), דבר שגורם לי לחשוד כי זה החינוך שהאולפנות (גם של בנ"ע) נותנות כיום לבנות.

והרשו לי לסיים בפינת תסכול אישית קטנה שמופנית לגיסתי שתחי': חביבתי ההרה ובעלת השכל המזערי- העובדה שאני טורחת לציין בכל ויכוח את הדעה הנגדית, והעובדה שאני מתנגדת בעקביות לכל מילה שאת מוציאה מפיך במהלך ויכוחים, אינה אומרת שאין לי אידיאולגיה, אלא רק שלא בא לי לפרט אותה בפניך ושאני נהנית לראות אותך מתפתלת אל מול דעה שונה ממך.
יאללה לכי לדפוק עוד פיתה עם שיפוד (שאנחנו קנינו במיטב כספנו, ושאת תקבלי מן הסתם את השאריות שיוותרו ממנו), שבי היטב על הכסא שלך (לא, את לא צריכה לעזור לאמא שלך, אחיך הגדול עושה את זה במקומך), ואל תשכחי לברך בסוף - התורה הרבה יותר חשובה מדרך ארץ.

נכתב על ידי nina, 8/5/2003 14:07, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, יום העצמאות, מקטרת
9 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של margi ב-11/5/2003 09:15

היה פיצוץ (יום העצמאות חלק א')
מחקרים מראים שמרבית הישראלים סובלים כיום מתסמונת פוסט טראומטית. גם כאלה שלא חוו פיגוע על בשרם (דבר שמזכיר לי מחקר מענין אחר שקראתי עליו, לפיו אמהות שהילדים שלהם היו בפיגוע סבלו מתסמונת פוסט טראומטית יותר חמורה מאשר אנשים שחוו על בשרם את אותו פיגוע עצמו).
לי אין מושג על מה המחקרים אלה מדברים. הייתי אתמול בחגיגות יום העצמאות בעירי, ולא חוויתי שום תופעה של תסמונת פוסט טראומטית. אז נכון שכל אדם שני עם עור פנים כהה וזיפים נראה לי כמו מחבל בפוטנציה, ונכון שסבלתי מסחרחורת קלה כאשר ראיתי את כל המוני האנשים שגדשו את הרחוב, ונכון שציינתי בפני אח שלי כי פיצוץ בלב הרחוב היה גורם לכזה מספר הרוגים ש"חבל על הזמן", ונכון שלמשמע קולות הפיצוץ של הזיקוקים הרגשתי כאילו אני נמצאת בליבו של שדה קרב (הם אפילו שמו זיקוקים ששורקים כמו פגזים), אבל הבן שלי פחד מהזיקוקים הרבה יותר ממני.

אני חייבת לציין לשבח את העיריה במקום מגורי שהוציאה כ"כ הרבה כסף על זיקוקים רק כדי לירות אותם ברחוב שכולו מכוסה בעצים. היתה פיסת שמים קטנה במרכז הרחוב שממנה אפשר היה לראות את הזיקוקים, ואליה התרכזו כל הנוכחים. גם אני מצאתי ריבוע אספלט כדי לעמוד עליו מתחת לפיסת שמים זו, אבל עמוד חשמל ועץ ברוש קצת הסתירו לי. הבת שלי - שישבה על כתפי - ראתה דווקא מצויין.
(הערת אגב: 17 קילו על הכתפיים במשך 10 דקות גורמים גם גורמים לגב תפוס).
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 8/5/2003 08:27, בקטגוריות מקטרת, יום העצמאות, מהרהרת
6 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-11/5/2003 07:32

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.