פוטנציאל מבוזבז

אנחנו מגש הכסף...
בשעה טובה ומוצלחת התחלתי לפני כשבוע את החודש התשיעי. לא מצאתי דרך ראויה יותר לחגוג את המאורע, מאשר ללכת להורים שלי לארוחת שישי.
החרמתי את ארוחות השבת אצל ההורים שלי במשך למעלה מחודשיים, מכיוון שהליכה של למעלה מחצי שעה (לכל כיוון) לא עשתה להריון שלי טוב. כל הגוף שלי כאב לאחר הליכה כזו, ולפעמים גם הופיעו צירים. הדעתי למסקנה שעכשיו כשאני ב- safe zone לא יקרה כלום אם אתאמץ ואבקר את הורי הקשישים (נו, טוב... אני חייבת להודות שהעצלות לבשל ארוחת שבת הכריעה את הכף).
ההליכה כצפוי עשתה לי רע. כאבי תופת באזור עצם האגן, וצירים בלתי נשלטים במשך כל השבת גרמו לי להצטער על ההחלטה האומללה הזו. מצד שני יצא לי סוף סוף לדבר שיחה משמעותית עם אח שלי לאחר חודשיים של שיחות לאקוניות בטלפון (שנינו לא חובבי המדיום).
מפה לשם השיחה התגלגלה אל מחשבים, אינטרנט וישראבלוג (קו אסוציאטיבי הגיוני לחלוטין, לא?). המלצתי לאחי על הבלוג המשובח של הדר סבטו ושיתפתי אותו בתגלית המדהימה שגיליתי אצלה בבלוג: החברה הדתיים הצעירים מקיימים מסיבות כדת וכדין, שמתנהלות כמעט כמו מסיבות חילוניות. בתגובה החלו אחי (צעיר ממני ב- 7 שנים) וגיסתי (צעירה ממני ב- 10 שנים) להתפוצץ מצחוק אל מול פני ההמומות. אחי המשועשע עידכן אותי שהחבר'ס הצעירים לא רק משתובבים במסיבות, אלא גם רוקדים לצלילי מוזיקה בשפת לעז, נפגשים בפאבים ובבתי קפה כשרים, מסתובבים להם ברחובה של עיר (אוניברסיטה ליתר דיוק) בחוסר צניעות בולט, ובכלל נהנים מהחיים.
"כוססססאמו" פלטתי בזעם. בזמן שאני נאבקתי על זכותי ללכת בלי כיסוי ראש ובמכנסיים ובכל זאת להחשב לדתיה אורתודוכסית; בזמן שאני התמודדתי אל מול הרמות גבה רבות כאשר פסעתי במסדרונות המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן ובמסדרונות הפקולטה למשפטים באמצע שנה ג' חמושה בטבעת נישואים אך ללא כיסוי ראש; בזמן שאני חשתי רגשות אשם רבים על כך שנגעתי בבעלי ה-ר-ב-ה לפני החתונה; בזמן שאני ניהלתי ויכוחים תיאולוגים מעמיקים עם גיסי בנושא: האם מותר או אסור ליישר תמונה בשבת (סיפור ארוך... אולי בהזדמנות) ועם גיסתי בשאלה: האם חסה שאינה "גוש קטיף" כשרה או לא; בזמן שנאלצתי להתמודד עם רגשי הנחיתות שהוטבעו בי באולפנה כלפי נשים צנועות, החובשות כיסוי ראש, גרות בשטחים, מביאות ילדים בצרורות, ומקיימות את יעודן כ"אשת חייל מי ימצא" - בזמן הזה צעירי הציונות הדתית השתרללו להם תחת כל עץ רענן.
אני נאבקת, מתייסרת, מחפשת צידוק הלכתי-פילוסופי להתנהגותי המופקרת, והם מפזזים להם במסיבות בלי לחשוב כלל. אין... אין צדק בעולם (או כמו שבעלי אמר לי ביום שישי בערב: "אני מרגיש שהחמצתי את כל הכיף").

חודש תשיעי אנשים!!! וגם יש צירים. אמנם הבוקר הכל נרגע, אבל בשבת הרחם שלי היה במצב צבירה גלי עד גבה גלי.
אני מתחילה לארגן את השולחן בעבודה לקראת העלמות פתאומית.
פאניקה ולחץ אופפים אותי.
מי שחשב שבשלישי זה קל יותר, טועה. בהריון הראשון זה הכי קל: לא יודעים לקראת מה הולכים. עכשיו כשאני יודעת מה מחכה לי אני היסטרית לחלוטין.

הכי חשוב שכחתי.
בעקבות השיחה בשבת אחי ואחותי גילו שאני מתחזקת בלוג. אחותי יודעת את העובדה הזו כבר זמן מה, אבל היא לא מצליחה לאתר אותי בתוך גבב הבלוגים בישראבלוג. אחי בטח יצליח יותר ממנה, מה גם שזרקתי להם איזה רמז עבה שיקל על מלאכת החיפוש.
אם הם יצליחו להגיע לפה, לא יהיה להם קשה לגלות שנינה זו אחותם הבכורה והמטורללת למחצה.
בנסיבות אלה אני שוקלת אאוטינג היסטרי. פתאום כל הנסיונות שלי להסתיר את הזהות שלי נראים חסרי טעם.

נכתב על ידי nina, 1/2/2004 10:25, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, חלק מהבלוגספירה, הריון ולידה
31 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של סנרק ברעידת אדמה ב-11/2/2004 10:18

having it all
יש אנשים שחושבים שאפשר להשיג את הכל - להיות אמא מושלמת, רעיה מושלמת, עקרת בית מושלמת, מאהבת מושלמת והעובדת המצטיינת של החודש. אני כבר ממזמן השלמתי עם העובדה שאין לי שום אפשרות בעולם להצטיין בכל הטייטלים שאני נושאת על גבי. מישהי בפורום האהוב עלי הגדירה את זה כחיים בינוניים (או כפי שהיא ניסחה זאת: "נגזר עלי לחיות חיים בינוניים").
לא יודעת, אני לא מוצאת שום רע בבינוניות. הכשלון בזוי בעיני והמצויינות נראית לי משהו שלא ניתן להשגה (למרבית בני האנוש), לכן כדי להמינע משלל תסביכי אישיות, הבינוניות כדרך חיים מתאימה לי. השלמתי עם זה שלעולם לא אצליח להיות זמינה עבור הילדים שלי במשך 24 שעות ביממה. השלמתי עם זה שהבוס לעולם לא יסתכל עלי בעיניים מעריצות ויאמר: "נינה, בלעדיך המשרד לא היה מתפקד". השלמתי עם זה שהבית שלי לרוב נראה כמו לאחר מהפכה מזרח-אירופאית קטנה. השלמתי גם עם העובדה שלאחר הסקס הבעל לא מניף לי שלט שרשום עליו ציון 10. רוב הזמן אני ממש בסדר עם הבינוניות שלי. אבל לפעמים מתפלקים להם רגשות אשמה.
חכמים ממני כבר כתבו שהפאק של המהפכה הפמינסטית הוא שבמקום לשחרר את האישה, היא הוסיפה על המטלות המסורתיות שלה גם את מטלת הפרנסה. מעניין יהיה לבדוק אם המהפכה הפמניסטית הולידה גם את רגשות האשמה הטבועים באמהות או שזה באמת משהו שקיים מאז ומעולם. בכל מקרה אני לא מכירה אמא מודרנית אחת שמסתובבת בעולם נטולת רגשות אשמה (אולי חוץ מהאמהות האלה ששיכות לסוג הטיפוס המעצבן שבטוח שכל דבר שהוא עושה זה הכי נכון והכי משולם).

בכל אופן, שבת בבוקר. יום יפה. אמא מכניסה את עצמה לשמלה ומתחילה להבין מהיכן נלקח הביטוי "ספינת אם". אבא חוזר מבית הכנסת ורץ אחרי 2 דרדקים בכל רחבי הבית בנסיון נואש להלביש אותם. לאחר ½ שעה של טירוף יוצאת המשפחה המותשת מהבית אל השמש שבחוץ. הולכים לסבא-סבתא בעלי החצר הפרטית והדשא.
בבית של סבא-סבתא יושבים על הגרנולית בחוץ ומתחילים לאכול ארוחת בוקר. הדרדס הקטן מחליט שלעמוד על הכסא ולהשען על המשענת זה רעיון חכם. לפני שמישהו מספיק להגיד לו שזה רעיון מטופש לחלוטין, הדרדס מאבד שיווי משקל ועף על הגרנולית. הסנטר נפתח. 4 מבוגרים מתרוצצים לכל עבר בנסיון לעצור את הדם. בסוף הדרדס נח בחיקה של ספינת האם. מוצץ תקוע בפיו, חיתול מבד עם קוביות קרח על הסנטר. ספינת האם מעיזה ומציצה בפצע. אווץ', חתך עמוק. צריך ללכת למוקד הרפואי לתפור.
עכשיו נשאלת השאלה מה לעשות. האינסטינקט שלי אומר שאני צריכה ללכת איתו למוקד הרפואי, אבל אני כבדה, איטית, ענקית כמו הר וסובלת מכאבים (אל תשאלו, העובר לוחץ על כמה איברים אסטרטגים). ההגיון אומר שאבא ילך איתו למוקד הרפואי, אבל אבא לא יודע להדחף בתור, לא יודע לשאול את הרופא את כל השאלות הנדרשות והוא גם לא האמא של הילד.
בסוף ההגיון ניצח, אבל אני נשארתי בבית מלאת רגשות אשם. העובדה שמהמוקד הרפואי שלחו את הילד למיון בבי"ח לא הקלה את רגשות האשם. ברור לי שעשיתי את הבחירה ההגיונית ביותר (מה גם שהזמן שהיה לוקח לי להגיע ברגל למוקד הרפואי ואח"כ לבית החולים הוא כפול אם לא משולש מזה שלקח לבעלי), אבל העובדה שלא הייתי שם עבור הבן שלי כשהוא הוא היה בבי"ח מציקה לי.

זהו! עכשיו זה רשמי! הבלוגים הוא הטרנד הכי מאוס בארץ. ואני שתמיד תפסתי מעצמי מיוחדת לוקחת בזה חלק. שוק! שקלתי לסגור את הבלוג לאות מחאה, אבל אני מכורה מדי. וחוצמזה אני הייתי פה קודם.
וי-נט גילו את הבלוגים. זה התחיל עם מדור היומנאים (שמילים רבות הושחתו עליו לריק) וממשיך עם
פרוייקט הבלוגרים המובילים בארץ, כאשר יש גם בונוס בדמות פורום. העובדה שמנהלת הקהילות בוי-נט (וככל הנראה מנהלת פורום הבלוגים) מתחזקת בלוג משל עצמה באתר "רשימות" גורמת הן לפרוייקט והן לפורום (לפחות לפי שלושת הימים הראשונים שלו) להראות כמו שלוחה של רשימות. לא שיש בזה משהו רע, אני פשוט לא התחברתי (לפחות לא לפרוייקט. לגבי הפורום, ימים יגידו). לאחת שהוציאה במבחן ה- IQ של המדינה תוצאה כמעט זהה לזו שהוציאה קבוצת הדוגמניות, הטקסטים של מרבית הכותבים ברשימות נראים כבדים מדי וקצת פלצניים. אין בדברים אלה כדי להוות ביקורת על האתר המופלא והקסום "רשימות", אלא דעה אישית של אישה הרה הסובלת מכאבים, וככל הנראה גם מ- IQ נמוך ביותר.

נכתב על ידי nina, 4/1/2004 09:03, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, חלק מהבלוגספירה
15 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-12/1/2004 12:41

אני מביעה מחאה חברתית
ש: "לֶמה אתה הכי מתגעגע?" מראיין חדשות 10 שואל את אחד מהילדים במאהל האמהות החד- הוריות בירושלים).
ת: "לסוני פלייסטיישן שלי" (משיב הילד בתמימות).
הנה morcarmon זה מה שמפריע לי במאבק של ויקי כנפו.
אני יודעת שיש בזה התנשאות, אבל כשמישהו צועק: "אין לי כסף. תתנו לי", אני שואלת: "אין בעיה אדוני. מהי התוכנית העיסקית שלך? בוא נראה את התקציב אל מול ההוצאות".
כשמישהו מבקש ממני לשלוח יד לכיס ולממן אותו, אני מרשה לעצמי להיות גסת רוח, ולבדוק מה אני מממנת. האם את הלחם שלו, או שמא את השמנת.
עופרניקוס דן בעבר בנושא דומה כאשר תהה כיצד למובטל שמתקשה לגמור את החודש יש כסף לסיגריות.
אצל אליאנה (בתגובות) התפתח דיון בנושא מכיוון אחר: האם עלי לתרום לכל פושט יד, או שמא מותר לי לסנן ולהחליט למי לתרום.

אני אישית נוטה להתייחס למאבקים חברתיים בציניות מסויימת. יש למאבקים האלה נטיה להסתיים בקול ענות חלושה. בסוף תמיד נמצא הפתרון שמסייע לשני הצדדים לרדת מהעץ עליו טיפסו מבלי לפתור את הבעיה לגופה. המצוקה כמובן שבה ועולה על פני השטח לאחר חודשיים בדיוק. מישהו יכול להצביע על ההישג הגדול שהשיגו הנכים בשביתתם? היום רובם מודים שהמאבק נכשל.
ההימור שלי: בספטמבר יהפוך מאהל החד-הוריות להערה היסטורית. לאותם ילדים יהיה לפחות סבבה של חיבור בנושא: "מה עשיתי בחופש הגדול" (עמדתי והחזקתי מגפון ליד פיה של אמא, כדי שכל עמישראל ישמע אותה צועקת בפריים טיים מילים גסות).

וקצת באותו ענין (ובאיחור היסטרי) - היתה כאן איזו התלהבות תקשורתית מהמהלך של כמה חדים (גברים ונשים הנושאים לבד בעול אחזקת המשפחה), שנכנסו לסופר וגנבו מכל הבא ליד.
שוב, יכול להיות שהיצור הקפיטליסטי הקטן שבי מדבר, אבל גניבה זו גניבה זו גניבה. נכון שעל גניבת כיכר לחם לא צריך להנתן אותו עונש כמו שניתן על גניבת 25 מיליון ש"ח, אבל להפוך גנב לגיבור? להפוך את אקט הגניבה לאקט ראוי להערצה?
רבותי וגבירותי הגנבים - לא דפקתם את הממשלה וגם לא את חברת עלית-שטראוס. דפקתם את מנהל הסופר האומלל שמימן את הגחמה התקשורתית שלכם מכיסו. מקווה שנהניתם מהמילקי.

במהלך שיטוטי באינטרנט הגעתי לאתרה של שרית פרקול ושם מצאתי ראיון הזוי עם בעלת הבלוג "האקווריום".
לא רוצה להשמע נעלבת, או משהו, אבל ראבק, מה אני? עז??? אני נמצאת פה כבר למעלה משנה ויש אפילו 5 אנשים שקוראים אותי קבוע. מה בדיוק אמור להביע הציטוט הבא:

"ש: מי הם באמת הסלבריטיז של ישרא? הדוגמניות, השחקנים, הפוליטיקאים והכדורגלנים של הזירה?
ת: יש את נורית שהיתה צ'פי בעבר, היא מהמסתובבים (רואים את התגובות שלה בכל בלוג) יש את הקליקה של עומר, גולדפיש ופלסטיק, כולל הנספחים - החצילה, בננה בפיג'מה, וכל החברים שלהם. אסטרו ובסדר הן בחזקת קליקת הגותיות, אני חושבת, הן ועוד כמה. מאליס אין צ'יינס, מובילה חברתית. השרמוטה עם הסטנדרטים, חתולה שחורה - לא יודעת בדיוק לאיזו קטגוריה לשייך אותן אבל גם הן ידועות בציבור. מהוותיקים יותר יש את טיני (טינאייג'ר) נוי-נוי (וירטואל קרמבו). הנערה בג'ינס, ראנצ'וק, וכמובן הבלוגריות מעבר לים - פינוקי, פידי, קים.
...
ש: אקווה, אז מי הרווק המבוקש של הזירה?
ת:ארז-ברז. אין עליו, הוא המלך. אריקון זה 'לזקנים'. קחי בחשבון שרוב האוכלוסיה הפעילה בישרא לא עוברת את גיל ה-25 בערך".

כ"כ הרבה תהיות. כ"כ מעט זמן וכסף לפסיכולוג טוב כדי לפתור אותן.

ועדכונון אחרון: שבוע 7 + כמה ימים. נצפה דופק.
חוצמזה בחילות, עיפות, חצקונים, הורמונים סוערים - סטנדרטי.

נכתב על ידי nina, 16/7/2003 14:08, בקטגוריות מהרהרת, הריון ולידה, מביעה עמדה חברתית, חלק מהבלוגספירה
56 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-11/8/2003 19:21

ברלוסקוני התותח (ועוד כמה קטנות)
אני חייבת להתוודות על הנטיה הילדותית שיש לי לקרוא לכל גרמני באשר הוא נאצי. יש משהו באדם דובר גרמנית שמוציא ממני את היהודון שבי וגורם לי לרצות לרוץ ולמצוא מחסה כשהשיר "שריפה אחים שריפה" מתנגן לו ברקע.
זו הסיבה שנחנקתי מצחוק כשראיתי בחדשות אתמול את ברלוסקוני מציע לנציג הגרמני בפרלמנט האירופי לגלם תפקיד של קאפו (בחדשות אמרו של מפקד מחנה ריכוז) בסרט על מחנות ריכוז שמצולם בימים אלה באיטליה.
יכולתי לראות שגם הנציג הגרמני השתעשע מהבדיחה, אבל אח"כ כמצוות ה- PC, זרק בזעם את אוזניות התרגום, והביע מחאה גרמנית נאותה.

אם בגרמניה עסקינן, תנו עינכם בבלוג של אלכסנדר מאן שעוסק בנטיה החולנית של הגרמנים למיין זבל בדקדקנות גרמנית טיפוסית. נהנתי מכל מילה, אבל בעיקר מההשוואה המרתקת בין יחסם של אנשים לזבל לבין יחסם לזר ולשונה.

הבקרים קשים לי מאוד. אני בקושי מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה. בהריון הראשון, מלבד הכיף שבראשוניות שבו, יש את התענוג להכנס למיטה ב- 17:00 אחה"צ ולישון עד הבוקר שלמחרת. בהריון השני ומעלה את צריכה להמשיך ולתפקד כקצינת הווי ובידור למרות העיפות והבחילה. 7 שעות שינה אינן מספיקות בהריון!
לאחר שבדרך נס הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה, אני מבלה 10 דקות שלמות בהקאה על ריק, דבר שמותיר לי רק עוד 10 דקות לגהץ חולצה, להתלבש, למרוח 3 קרמים, להתאפר ולנעול סנדלים. אני מוצאת את עצמי שועטת כל בוקר החוצה מהבית גוררת אחרי את קורי השינה ומתפללת חרישית לא לפספס את האוטובוס.
אי"ה החל מיום ב' תמונת הבוקר שלי הולכת להשתנות. מחאותי החרישיות נרשמו אצל בורא עולם (ואצל בעלי) וככל הנראה החל מיום ב' אני אפרד לשלום משלב האוטובוס בחיי ואהפוך לבורגנית משולמת. אני, האוטו ושערי המתבדר ברוח.

קבלו בדיחת שוס לסיום:
המורה מסבירה לתלמידיה בתחילת השיעור:
ילדים, הנושא הבא שלנו הוא אינטגרציה חברתית ואני מבקשת לפי סדר ישיבה שתספרו לכיתה במה ההורים שלכם עוסקים.
נירה אומרת: "אבא שלי מנהל בחברת משאיות ואימי עקרת בית"
גל אומר : "אבא שלי אחראי על מחלקת הלוואות בבנק משכנתאות ואמא שלי עורכת דין"
אסף אומר: "אבא שלי עובד בחברת עמילות מכס ואמא שלי מורה בבית ספר תיכון"
מגיע תורו של דני אבל הוא שותק.
המורה מעודדת אותו: "דני אל תתבייש"
דני אומר תוך כדי אנחה: "אבי מנהל מכון ליווי ואמי נערת ליווי"
המורה מזועזעת: "מה אמרת?"
"אמי נערת ליווי ואבי מנהל מכון ליווי"
זה לא יתכן שזה מה שההורים שלך סיפרו לך על עיסוקם".
היא מזמינה את מנהל בית הספר, אולם גם הוא מקבל את אותה התשובה: "אבי מנהל מכון ליווי ואמי נערת ליווי"
המנהל מזועזע מתקשר לאב ושואל אותו לפשר הסיטואציה הלא מקובלת על מערכת החינוך.
האב מסביר: "האמת היא שאני עובד כ- Unix System Administrator ואשתי כ- Oracle Database Administrator".
המנהל מבולבל שואל: "מה המשמעות של מה המילים שאמרת?"
האב: "אם אתה לא מבין איך אתה מצפה ממני שאני אסביר את זה לילד?"

נכתב על ידי nina, 3/7/2003 12:32, בקטגוריות מקטרת, הריון ולידה, קוראת חדשות, הגיע במייל, חלק מהבלוגספירה
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של akapulko ב-12/7/2003 01:55

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.