פוטנציאל מבוזבז

פוסט רוחני למוצאי יו"כ
לאנשים דתיים יש חיבור מאוד מיוחד לתפילת מוסף של יו"כ. לא יודעת למה דווקא התפילה הזאת מוציאה מהם את כל האמוציות (אולי כי היא הארוכה ביותר בסידור התפילה היהודי), אבל אנשים מתחברים לנוסח מסויים, ומוכנים לעשות הרבה כדי לשמוע דווקא את הנוסח הזה במהלך הצום. הכרתי כאלה שהתארחו כל יו"כ כדי לשמוע את המוסף של החזן אליו התרגלו בילדותם, הכרתי כאלה שחצו חצי עיר ברגל כדי לשמוע את החזן אליו התרגלו, והכרתי כאלה שחזרו לישיבה והסכימו לישון על מיטת סוכנות רק כדי לשמוע את החזן אליו התרגלו.

הנוסח שאני אוהבת הוא נוסח מעורב של החזן ששמעתי בילדותי במושב ושל סגן מנהל האולפנא שניהל כל יו"כ תפילה מופתית, הן מבחינה מוסיקלית והן מבחינה רוחנית. אני לא יכולה לחזור לאף אחד מהחזנים האלה. לגבי הראשון, אין לי מושג אם הוא חי או איפה הוא מתפלל היום. לגבי השני, הוא פרש לפני כמה שנים, ובכל מקרה לא הייתי חוזרת לאולפנא ליו"כ כי יש לי היום משפחה.

האמת היא שהאמהות שלי היא בדיוק הנקודה שמונעת ממני להנות מתפילת יו"כ (ולקוראי החילוניים אומר, שיש הנאה בתפילת יו"כ, וזו דווקא לא הנאה מזוכיסטית הנובעת מעמידה של שעות על הרגליים ללא מזון / משקה). כדי להנות מהתפילה צריך לבוא אליה בראש נקי. התפילה של יו"כ בונה את עצמה לאט לאט, נדבך על גבי נדבך. מתחילים מתפילה קלילה ופשוטה ולאט לאט עם הרעב והקושי של הצום, התפילות מעמיקות בחפירה הפנימית ובבקשת הסליחה. הוידוי הראשון, שנאמר על בטן מלאה, הוא וידוי מהיר, שעוברים עליו בלי הרבה מחשבה. בווידוי של מוסף כבר מתעמקים בכל מילה ומילה של הוידוי, ומנסים לבדוק מה באמת עשיתי מתוך הרשימה, ומה זה אומר עלי. שיא תפילת מוסף, מבחינתי, היא תפילת "ונתנה תוקף" שמעמתת את המתפלל עם הצד המעשי של יום הדין (חטאת, נשפטת, זה מה שיכול להיות העונש שלך: "מי בחרב, מי במגפה, מי ברעב ומי בצמא"). כאמא אין לי את הפריבילגיה להגיע לתפילה בראש שקט, ולהתרכז בה מספיק זמן כדי שהיא תעבוד עלי. אני מגיעה לתפילת יו"כ כשהראש מלא במחשבות על הילדים (הם אכלו מספיק בסעודה המפסקת? הם בתפילה או בגינה? הילד שצורח שם בחוץ זה שלי או של אמא אחרת?), אני מנסה לומר וידוי תוך כדי שאני מוודאת שהילדה לא מפריעה למתפללות אחרות, אני מקשיבה ל"ונתנה תוקף" אבל בעצם מתכננת מתי ללכת להכין צהרים לילדים. כבר 11 שנים שלא יצא לי להתרכז בתפילת יו"כ ולהרגיש אותה. הדרך היחידה שבה אני מרגישה את יו"כ זה דרך הצום והסחרחורת (שהשנה, אגב, היתה מהגרועות שידעתי).

כבר 11 שנים שאני שומעת נוסח תפילת יו"כ שאני לא אוהבת ולא מתחברת אליו. אחרים באים ממרחק כדי לשמוע את החזן שאני מקטרת עליו, אז אני מניחה שהוא לא כזה גרוע. אני לא יודעת אם הקושי שלי עם התפילה שלו נובע מכך שאני רגילה לתפילה אחרת או מכך שבאותן 11 שנים לא יצא לי מעולם לשמוע את התפילות שלו מההתחלה ועד הסוף בלי הפרעה. לפעמים אני מתגעגעת להתחברות הזאת ליום ולתפילות. אני יודעת שההורות היא המשימה שלי עכשיו, והיא דוחה דברים אחרים, אבל יש בי חלק, עמוק יותר מהתודעה שלי, שמאוד מתגעגע.

אגב, כל התעלות רוחנית נגמרת בסופו של דבר בשפל. לא היה מועד מופרע יותר באולפנא מהלילה שהגיע בסוף צום כיפור. כל ההתעלות הרוחנית של היום נשברה בהשתוללות מטורפת עד לשעות הבוקר. מסכנים השכנים.

גמר חתימה טובה לכולם!

נכתב על ידי nina, 19/9/2010 01:24, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים, ראש השנה
15 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-5/10/2010 09:45

תחל שנה וברכותיה

התחלת שנה חדשה בדר"כ ממלאת את האנשים בהררי אופטימיות. לרוב, האופטימיות בהחלט לא מוצדקת.

תחילת השנה תופסת אותי הפעם בנקודת מפנה מאוד משמעותית בחיי. אני מתנדנדת בין הצהרות אופטימיות (נדירות מבחינתי) לבין יאוש פסימי עמוק.

כצפוי, אני ומקום העבודה שלי עומדים על סף פרידה. אני מניחה שזו קלישאה שחוקה, אבל פיטורים מאוד דומים לגירושין. גם אם מדובר בפיטורים ידידותיים, עדיין יש כעס ומשקעים. ידעתי שאפוטר בתום חופשת הלידה, ואף חיכיתי לזה (כי זה חסך ממני את הצורך להתפטר בעצמי), ובכ"ז כשזה הגיע, מצאתי את עצמי כועסת וממורמרת (ומירמור כידוע עושה רע לעור הפנים). אני מנסה לנהל את הליך הפיטורים שלי בצורה ידידותית וטובה ככל האפשר, כי מקום העבודה שלי הוא כזה שכדאי לשמור איתו על קשרים טובים וכדאי לגמור איתו בטוב, ועדיין יש רגעים בהם האופי הפולני שלי גובר עלי, ואני מקטרת על כך שלאחר 10 שנות עבודה מאומצות, שכחו ממני וזרקו אותי לשבת לבד בחושך בפינה. אפילו מייל שנה טובה לא טרחו לשלוח לי.

עומדת בפני האפשרות הנפלאה לבנות את עצמי מחדש, למצוא עבודה שאני אוהבת, לממש את הפטנציאל שלי. למרות ההזדמנות, למרות רוח גבית חזקה מהבעל, עדיין אין לי מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אני לא יודעת איך אני רוצה שהעתיד שלי יראה. זה מאוד מתסכל כי בקצב הזה אני אפספס גם את ההזדמנות הזאת ושוב אמצא את עצמי מתפשרת על עבודה רק כדי להתפרנס או להעסיק את עצמי.

בשלב מסויים השתעשעתי אפילו ברעיון להיות עקרת בית. בעלי די נחרד והביע עמדה נחרצת נגד. אבל מה שבעיקר שיכנע אותי לוותר על הרעיון, היתה העובדה שמדובר בעבודה פיזית די קשה וסיזיפית שזוכה לאפס הערכה וכבוד. עקרת בית נחשבת לבטטה עצלנית שכל היום יושבת בבית ולא עושה כלום. הזמן שלה נחשב לדבר שאין להתחשב בו ולדבר שיש לרתום לטובת הכלל. כשצריך מתנדב לעבודה כלשהי, כולם יסתכלו על עקרת הבית, כי במילא היא יושבת בבית ולא עושה כלום. כשצריך לקבוע פגישה אף אחד לא ישאל את עקרת הבית אם היא פנויה או לא, כי ברור שלא תהיה לה שום בעיה לדחות את הספונג'ה בכמה שעות ולהתאים את עצמה לאנשים העסוקים. הייתי בימי חיי בכמה אסיפות הורים בגנים ובביה"ס ומעולם לא הרגשתי כה חסרת חשיבות וחסרת זכות להביע דעה, כמו שהרגשתי באסיפות ההורים בהן השתתפתי השנה כעקרת בית. ברגע שאנשים שומעים שכרגע אתה לא עובד אלא יושב בבית, מיד עולה על פניהם מבט שנע בין קנאה מסווית לבוז ושיעמום: "אנחנו משוחחים עכשין על שוק המניות, אז סליחה שהשיחה מורכבת מדי בשבילך, חכה שניה בצד ואל תפריע, כשנגיע להשוואה בין חומרי ניקוי ואבקות כביסה נשמח לצרף אותך שוב לשיחה". אם אני רוצה להשאר עם שרידי הערכה עצמית וכבוד עצמי, אני בהחלט חייבת למצוא לעצמי עבודה כמה שיותר מהר.

קצת הזנחתי את הבלוג הזה לאחרונה. אני עדיין המומה שיש אנשים שמציצים לפה מדי פעם, גם אם חלק ממילות החיפוש שהביאו אותם לבלוג הזה נשגבות מבינתי ("דתיות חשופות חזה"??? באמת??? / "האם מותר להכנס לפאב בהריון"? איך בדיוק מנוע החיפוש של גוגל הגיע אלי עם בקשת החיפוש הזאת ומה בדיוק לא ברור לבחורה ההרה שהיתה צריכה לשאול בנושא. אלכוהול לא טוב לתינוק, כך שאם בא לך להכנס לפאב כדי לשתות מיץ תפוזים, שיהיה לך בכיף, זאת כמובן בהנחה שתמצאי פאב ללא עישון. בהצלחה).

כבר היו כמה פעמים בהם מצאתי את עצמי מנסחת בראש פוסטים שווים במיוחד, אבל חצי דקה אחרי שיצאתי מהמקלחת שכחתי מה בדיוק רציתי לומר ואיזה משפט פתיחה הורס היה לי.

הצצתי היום בעיקר כדי לעדכן, כדי לאחל לכל מי שנשאר פה בסביבה שנה טובה ומוצלחת, וגם כדי לגלות האם מאמציו של חבר הצליחו והוא מצא את דרכו לבלוג הנידח הזה בין ים הבלוגים המציף את ישראל.

שנה טובה לכל באי הבלוג. שנת בריאות ואושר. שנת הצלחה ושיגשוג. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

נכתב על ידי nina, 21/9/2009 08:53, בקטגוריות עובדת (?), מהרהרת, ראש השנה
43 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של רב-ערוצית ב-29/9/2009 18:49

מתחילים להרגיש את הסתיו...

יש! שעון החורף התחיל.
אני מודעת לעובדה שאני בין הבודדים שמאושרים מנוכחותו של שעון החורף, אבל מי שלא ראה את הבן שלי משתוקק לתוכנית טלויזיה במוצאי שבת שלאחר ראש השנה לא ראה מימיו נרקומן בשעת קריז. הילד רץ לטלויזיה עם מבט מזוגג על הפנים, רק כדי לגלות בטלויזיה שקופית המודיעה כי ערוץ הופ סיים את שידוריו להערב. בסוף הרגענו את הקריז עם קלטת של טום וג'רי (AKA: TomviGerry). עכשיו עם שעון החורף, השבת יוצאת בטרם ערוץ הופ סיים את שידוריו. שלא נדבר על זה שאני לא צריכה להתאמץ למצוא לילדים תעסוקה לשבת אחה"צ. קמים משנת הצהרים, ואופס יוצאת השבת.
הסיבה השניה לחיבתי העזה לשעון החורף, היא הנטיה של ילדי (וילדיהם של חברותי) להתעקש ללכת לישון רק לאחר שמחשיך לחלוטין בחוץ. לא ברור לי איך ההורים האירופאים מסתדרים עם שעות האור הארוכות בקיץ (ואולי בגלל זה שיעור הילודה באירופה הוא מהנמוכים בעולם), אבל אני יוצאת מדעתי כשלאחר יום בו מס' 2 השתולל בבוקר בקיטנה ואחה"צ בבריכה, הוא מצביע לי בשעה 20:30 לעבר החלון, וטוען בתוכחה: "אבל אמא, אני לא יכול ללכת לישון. עוד יש אור בחוץ". ככה דרדס קטן? אז נראה אותך בשעון חורף... בשעה 18:00 אני מצביעה בבהלה לכיוון החלון וזועקת: "ילדים חושך". מהר מהר ארוחת ערב ומקלחת, ובשעה 20:00 הבית דומם.
יהייי שעון חורף.

תקופת החגים מזמנת מפגשים משפחתיים רבים. לפעמים רבים מדי. אני אוהבת את המשפחה שלי, אבל מספיק לי לפגוש אותם פעם בשבוע (וגם זה יותר מדי). הנוכחות של אמא שלי מסביבי גורמת לי להיות לחוצה ועצבנית יותר מהרגיל. אח"כ לכו תסבירו לה שאתם לא ככה בדר"כ, אלא רק כשהיא בסביבה.
בשמחת תורה אנחנו נשב על התחת בבית. מיציתי את כל האירוחים האלה, וגם השמנתי בחזרה את כל מה שהורדתי מאז הלידה.

אתם מכירים את הזקנים האלה, שקמים בבוקר מהמיטה כי יש להם מטרה? זו יכולה להיות המטרה המטופשת ביותר בעולם, אבל הם קמים במיוחד בשבילה. גוררים את הגוף הכפוף והדואב שלהם מהמיטה רק כדי לקחת מתחת לכיור את המשפך הישן, למלא אותו במים ולדדות החוצה במהירות של צעד לדקה אל שתיל אומלל ומקומט כמוהם בקצה הגינה. הם משקים אותו, וחוזרים באיטיות אל הבית לאכול ארוחת צהרים. לא גשם ולא חום יניאו אותם מהמסלול הקבוע. לפעמים נדמה שזה הדבר היחיד שמחזיק אותם בחיים – הידיעה שיש להם בשביל מה לקום.
סבתא שלי איבדה גם את הזיק הזה. מטיילת לה בין המחלקות בביה"ח במבט כבוי. הניצוץ היחיד שראיתי בעיניה היה כשציינתי בפניה (בחוסר הטאקט האופייני לי) כי מגיע שלב פיזי בו כבר אין טעם לחיים, והיה עדיף לו אלוהים היה לוקח אותנו לפני השלב הזה. מין חיוך מסתורי של הסכמה עלה על פניה ומיד נעלם.

כן, אני זוכרת שהחלטתי לצאת לחופש. אבל כמה אנשים טובים גרמו לי להבין שיש לי אל מי ועל מה לכתוב. אז אני פה. ובפעם הבאה שאחליט לצאת לחופש אעשה את בצורה קצת פחות דרמטית. סורי.

נכתב על ידי nina, 2/10/2004 23:07, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, ראש השנה
17 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-14/10/2004 23:05

איזה סבבה היה ראש השנה
אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד מחפשים סימליות בכל דבר? "מי שאוכל מתוק בראש השנה תהיה לו שנה מתוקה"... "מי שרב בראש השנה יריב כל השנה"... "מי שישן בראש השנה ישן כל השנה"... נו, אז לפי כל השטויות האלה הולכת להיות לי שנה לגמרי צולעת.

הכל התחיל בערב החג (למעשה זה היה יום רביעי, אבל אצל אמא שלי כל יום החל בשבוע שלפני החג נחשב ל"ערב חג"). החלטתי לפנק את עצמי וללכת לטיפול פנים. העובדה שכל שבוע יצא לו פצעון חדש על הפרצוף שלי (אני בת 30 למי ששכח) עודד אותי שההוצאה של 250 ש"ח אינה מותרות, אלא כורח של ממש.
מכיוון שהקוסמטיקאית האהובה עלי נטשה את העיר, והקוסמטיקאית שהלכתי אליה בפעם הקודמת ייבשה אותי במשך 3 שעות על מיטת הטיפולים (מתוכן שעה וחצי עינוי של הוצאת שחורים), החלטתי לגשת לספא הקרוב למקום מגורי. הם הבטיחו לי את הקוסמטיקאית הטובה ביותר שלהם, ואני לבשתי על פני הבעה של ציפיה.
to cut the long story short (הגברים שבין הקוראים יכולים לדלג לסוף הפיסקה): היה זוועה. בזמן השכיבה עם החומרים שהיא מרחה עלי, היא לא עשתה כלום. לא גבות, לא שפם (לא שיש לי חלילה), לא מסג' קרקפת, לא מסג' ידיים - כלום. פשוט בהיתי בתיקרה במשך 15-20 הדקות בהן שכבתי עם החומר, ואני שונאת לבהות בתיקרה כשחומר מעצבן מרוח לי על הפרצוף. מסג' הפנים נעשה עם פודרה ולא עם קרם פנים, ולכן במקום ליטופים נעימים, קיבלתי סטירות וצביטות. הרגשתי כאילו עראפת בכבודו ובעצמו עושה לי מסג'. הידים של הקוסמטיקאית קיפצו בחוסר חן ועדינות על פני, לפתו אותן שוב ושוב וניערו את השרירים והעור. מסג' בסגנון עדות רוסיה. אווץ'.
יצאתי מהקוסמטיקאית כואבת ודואבת עם גבות עבותות, וידעתי שבראש השנה הפנים שלי יראו אדומות, מקולפות, פצועות עם גבות לא מסודרות (ושפם).

ביום שישי רצתי אחרי הזמן. ניסתי לעשות קניות של הרגע האחרון (אף חנות נעלים באזור לא מוכרת נעלי שבת לבּנות במידה 27 שלא נראות כמו נעלים של קוקסינל?), ביקורי קרובים (הכנתי כמתנה לחג לוח שנה מהמם עם תמונות של הילדים), בישולים ונקיון.
שעה לפני כניסת החג שפכתי על 2 תבניות העוגה המדהימה שהכנתי לארוחת החג השני את קרם השוקולד ("העשיר" הוסיף הקורא אהרוני מתחת לזקנקנו המוזר. הנה אדם שהגבות שלו כן מסודרות לקראת החג). הכנסתי תבנית אחת למקרר, ובעודי מכניסה את התבנית השניה למקרר, עף לו מדף המקרר לנגד עיני הנדהמות, ונמרח (הוא ותכולתו) על הרצפה שהבעל סיים לשטוף לפני פחות מ- 5 דקות. עמדתי המומה באמצע המטבח, בידי עוגה שקרם השוקולד שלה מטפטף לכל עבר, ומסביבי מהפכה שכללה תבנית הפוכה, קרם שמנת, קרם שוקולד ועגבניות שרי שמרקדות על רצפת המטבח ומסייעות לקרם השוקולד להגיע למקומות שהוא לא חשב להגיע אליהן בעצמו.
מה נותר לי לעשות? כמובן שלהתחיל לבכות.
לאחר נקיון זריז (ולא ממצה) נותר לי עוד להתקלח, לגהץ בגדים, להתלבש ולעוף מהר מהבית כדי להספיק לסוע לאמא שלי (ובכך לחסוך לעצמי הליכה של חצי שעה). הגעתי אליה ממש עם הצפירה של כניסת החג, רק כדי לשמוע אותה מקטרת על כך שאני לא מאופרת: "מי שמוזנח בראש השנה יהיה מוזנח כל השנה".
אחסוך מכם את תיאור הארוחה, ואציין רק שבסיומה ניהלתי עם הבעל מריבת ענק. זה התחיל מנסיון שלי לספר לו איך אמא שלי וחברותיה מתנהגות כמו ילדות בכיתה ו', והסתיים במריבה בה אני מחרימה אותו ומסרבת לדבר איתו, הוא בורח ומשאיר אותי לצעוד הביתה לבד, ובפוסט מורטם של המריבה שנינו צורחים אחד לשני: "את/ה התחלת".

בארוחת הערב של החג השני ארחתי את הורי ואת אחותי. היה נחמד, למעט העובדה שהילדים של אחותי איימו להרוס לי את הבית ואת שלוות הנפש (אה?). לו לא היו לי ילדים משלי, זה היה השלב בו הייתי פונה לבעלי בעיניים מתחננות, ואומרת לו: "לנו לעולם לא יהיו ילדים, נכון?".

ביום ראשון התעוררתי במצברוח מרומם: סבבה, הולכים לבית הכנסת לשמוע תקיעות שופר. המצברוח נעלם ברגע שבו גיליתי שכל הבגדים שגיהצתי לקראת החג יושבים עלי איום ונורא. בכולן אני נראית כמו פרה שמנה (או לחלופין כמו חבית) ולא כמו אישה סקסית בהריון. בסוף מצאתי סרפן שישב עלי טוב (גם אם חימם אותי כמו 3 תנורים. נו... בשביל יופי צריך לסבול), ואז התחילה לי סחרחורת אימיים. הנחתי שלא שתיתי מספיק בימים האחרונים. לקחתי בקבוק מים, לקחתי את הילדים המותשים ("כמה זמן לקוח לאמא להתלבש? בוא נבלגן קצת את הבית בינתיים") וצעדתי לבית הכנסת. במהלך הדרך בת 5 הדקות התיישבתי מספר פעמים כדי לא להתעלף. גם במהלך תקיעות השופר התיישבתי (אני והזקנה הנכה שיושבת בשורה הראשונה). דפקתי הצגת "כמעט התעלפות" מאוד מרשימה. אין אחד שהחמיץ את העובדה שאני בהריון, ומרגישה רע.
רק אחה"צ גיליתי שההרגשה הרעה לא נובעת מההריון, אלא מוירוס אכזר של שילשולים והקאות. במשך היומים שאח"כ הייתי עסוקה בלשלשל ולהקיא את כל קרביי (ואת כל הבטן ההריונית היפה שלי) תוך קריאה נואשת לבורא עולם לקחת את נשמתי כאן ועכשיו (אני לא מאלה שסובלות כאב בצורה מרשימה במיוחד).

היה. נגמר. ועכשיו שתהיה לכולנו שנה טובה. שנה של בריאות, שלום, שקט, שלווה ואם אפשר אז גם של בטחון כלכלי.

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 2/10/2003 14:44, בקטגוריות מקטרת, הריון ולידה, ראש השנה
13 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-9/10/2003 07:17

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.