פוטנציאל מבוזבז

12 שנים

חגגנו אתמול יום נישואים (לועזי). הבעל שאל אותי אם אני רוצה שיחזור של הלילה הראשון שלנו, ואני שאלתי אותו אם הוא באמת רציני, כי הלילה הראשון סבב בעיקר סביב הוצאת סיכות מהשיער שלי, ונסיונות עקרים לממש את נישואינו. בסוף לא חגגנו את יום הנישואים בשום טקס מיוחד, אם כי המוני ילדים באו אתמול לביה"ס לבושים בחולצות לבנות, לכבוד יום הנישואים שלנו. חמודים.

12 שנים אנחנו נשואים. אם היינו מצליחים לממש את הנישואים שלנו בלילה הראשון, אולי היינו חוגגים בת מצווה השנה לבתנו הבכורה. מצד שני, כשהתחתנו טענתי שאני צעירה מדי לילדים, והמתנו כמעט 3 שנים.

10 ימים לאחר החתונה שלנו אירחנו חברים לצפיה בוידיאו של החתונה (משעמם, בנאלי, אבל הכרחי, כי אחרת איך הם ימצאו שידוך???). בערך בקטע בו הסרט שיעמם לכולנו את העכוז, סבתא שלי התקשרה ושאלה אם אנחנו רואים חדשות. אמרתי לה שחדשות זה משעמם. אז היא אמרה שירו ברבין. אמרתי לה שלא יכול להיות, והיא רק אמרה לי להסתכל בחדשות.

יותר מכל תחושה אחרת, התחושה שתמיד מלווה אותי כשאני נזכרת ברצח רבין היא ההלם. לא כעס, לא עצב, לא תוגה ולא שירי יום זכרון, אלא הלם מוחלט. אני זוכרת שצפיתי בכל התוכניות באותו שבוע כשידי מכסה את פי הפעור מתדהמה.
היתה הסתה עצומה באוניברסיטה כנגד רבין, והקריאות למחוק את רבין מהמפה הפוליטית נשמעו היטב (ללא לחישות), אבל התייחסתי לזה בזלזול. זה היה נראה לי מקרה קלאסי של "כלב נובח אינו נושך". לא האמנתי שנגיע לרצח פוליטי, לא האמנתי שיהודי יהרוג את ראש ממשלת ישראל, לא האמנתי שהרוצח יהיה מישהו שאני מכירה.

עברתי עכשיו על פוסטים ישנים שכתבתי בנושא רצח רבין, על מנת לכתוב היום את מה שלא כתבתי בעבר. משום מה הייתי בטוחה שכתבתי כבר בעבר את פוסט ה"איפה הייתי ומה עשיתי כששמעתי שרבין נרצח", אבל לא. גם הייתי בטוחה שכתבתי בעבר את דעתי על מורשת רבין, אבל מסתבר שהסתפקתי בעקיצה קצרצרה. בכל אופן, יום הזכרון חלף, ואני לא יודעת אם יש טעם לכתוב פוסט מנומק המסביר מדוע לא ציינו (וכנראה גם לא יציינו) את רצח רבין בבי"ס שבו לומדים הילדים שלי. אני לא מסכימה עם הדרך שבה נהג בי"ס, ואני אף כועסת על זה , אבל אני בהחלט יכולה להבין אותם, ואולי בשנה הבאה אכתוב על זה פוסט.

נכתב על ידי nina, 25/10/2007 09:24, בקטגוריות רצח רבין, שוקעת בנוסטלגיה
77 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-19/11/2007 07:32

שרמוטה

בתוך להט הויכוח על המתנחלת המקללת, נראה לי שאני היחידה שפשוט נקרעה מצחוק למראה הסרט. הסיטואציה ההזויה (קימעא) של דוסית כשרה למהדרין המגלגלת על לשונה בכזאת חדווה קללה עסיסית וגסה, היתה (בעיני) מאוד מאוד מצחיקה. כשסיימתי לצפות בסרטון הרגשתי צורך כמעט בלתי נשלט לפלוט לעבר כל מי שעמד סביבי "שרמווווווווווווווטה" בלחישה עליזה וארסית.

אחרים, מסתבר, פחות השתעשעו מהגב' אלקובי. ביניהם, למרבית הפליאה, גם דתיים רבים.

אני חושבת שהזכרתי פה פעם את תאורית אחוות המיעוט שלי (טרם מצאתי שם מוצלח לתאוריה הזאת, סורי). התאוריה הזאת (שברור לי שהיא לא בלעדית לי ויש עוד אלף כמוני שהגו וכתבו אותה, אבל תנו לי להרגיש קצת מיוחדת, תודה.) טוענת שכאשר אתה חלק ממיעוט, אתה תרגיש אוטומטית הזדהות עם חבר אחר לאותו מיעוט, ולכן תרגיש צורך כמעט בלתי נשלט להגן עליו אל מול אנשים שאינם בני המיעוט, אפילו אם הוא עשה דברים שבעיניך הם לא מקובלים.

התאוריה הזאת יכולה להסביר, לדוגמא, מדוע דתיים רבים כ"כ הרגישו צורך לתמוך בזכותו של יגאל עמיר להתחתן ולהביא ילדים, ומדוע הם בוחרים לקרוא לו סתם "יגאל עמיר" ולא "הרוצח המתועב של ראש הממשלה, יגאל עמיר".

אולי בגלל תאורית "אחוות המיעוט" לא ציפיתי לראות תגובות המגנות את יפעת אלקובי מהכיוון הדתי, אבל משתתפי פורום "הורות ומשפחה" בכיפה הפתיעו אותי. מרבית המשתתפים בשירשורפלצת בנושא הביעו מחאה על התנהגותה של יפעת אלקובי. רובם אמנם גילו הבנה לנסיבות שהביאו אותה להתפרץ והזדעזעו בעיקר מהעבודה שבחורה צנועה וחסודה כזאת מנבלת את פיה בקללות עסיסיות כאלה, אבל היו גם כאלה שהזדעזעו מהמוסריות הנמוכה ומחילול השם.

מסתבר שהציבור הדתי יודע לעשות חשבון נפש* או לכל הפחות להגיב עניינית לעוולה שמבצע אחד מתוכו ולא להגן עליו באופן אוטומטי.

מעניין איך תהיה התגובה של אותם אנשים בנושא בפורומים חיצוניים ולא פנימיים, כי אחוות המיעוט מתייחסת להגנה כלפי חוץ, אבל אינה שוללת ביקורת כלפי פנים.

*אגב, לא כולם הסכימו עם הצורך לעשות "חשבון נפש":

"עד כמה צריך לעשות חשבון נפש ציבורי?

לכולנו ברור שהמקרה (שאיננו בכלל כה נורא, שפה מאד נמוכה ולא ראויה, אבל זה בודאי לא עברה על החוק, אפילו הלכתית לא מלקים על זה) לא מייצג את המגזר בכלל. מתי שמענו שהמגזר החילוני עושה חשבון נפש על המקרים הנוראים שקורים בו?

אני מסרב בתוקף לקחת אחראיות על מעשיו של פלוני, אני מסרב להתנצל על מה שאין לי שום קשר אליו.

ולא, לא רצחתי את רבין !!!!"

הדעה הזאת מעניינת במיוחד, כשבודקים את היסודות שהובילו את הכותב לדעה הזאת:

"לפני שנתים כתבתי מאמר מאד חריף על חברון, יצהר ואיתמר. אחרי שהשלטון החריב חבל ארץ שלם שהיה אולי תמצית הציונות, אני אישית יצאתי מהמשחק הזה. כל הקרחון של התנהגותם הגסה והנוראה של קומץ אנשים (נגיד 1000 טוב, כמה זה ליד כל הציבור שלנו, ליד כל המתנחלים?) לא מתקרב לקרסולי הנבלה שנעשה בשם החוק ועל ידי מנגנון השלטון בדמות החרבת גוש קטיף וישובי השומרון. אז חוסר הפרופורציות הוא בין ההטפלות וההכללה שאת (ולא רק את) שותפה לה ביודעין או בלא יודעין."

(ההדגשה היא שלי, ולא במקור)

הנה עוד השפעה של ההתנתקות, שלא נלקחה בחשבון. האם בשל ההתנתקות יכניס הציבור הדתי (או ליתר דיוק חלקים ממנו) גם את השוליים הקיצוניים תחת חיקה של אחוות המיעוט? ימים יגידו.

קריאה מונחית בנושא רצח רבין ונאמנות שבטית ימנית-דתית:

http://www.aplaton.co.il/story_255

(אל תפספו את התגובות)

נכתב על ידי nina, 18/1/2007 13:15, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, קוראת חדשות, רצח רבין
99 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-28/1/2007 07:41

9 שנים...

9 שנים אנחנו ביחד. הזוגיות הפכה להיות שיגרה מתוקה, ואני עדיין לא בטוחה ב-100% שגם מחר אמצא אותך לידי. הפחד שיום אחד תקום ותעזוב תמיד נמצא אי שם בתת ההכרה. בכל מריבה הוא פורץ מהמחבוא ולופת לי את המחשבה כמו יד שלופתת חזק את הצוואר.
9 שנים עברו ובסה"כ אני מאושרת. זה לא שכל רגע ורגע איתך הוא גן-עדן. יש לנו הרגעים הקשים, ויש גם רגעים בהם אני שונאת אותך יותר מהכל (מדהים עד כמה דק הגבול בין אהבה עזה לשנאה יוקדת), אבל בסיכום הכללי טוב לי איתך.
זו לא אהבה שהתפתחה ממפץ גדול. זו אהבה שהתחילה מקטן. חיוך פה ושם. חיבה. ידידות. יציאה לבילוי רק כי אין משהו טוב אחר לעשות. לימוד משותף רק כי שאר החברות גרות רחוק. ופתאום משיכה ואהבה.
לפני כמה ימים שאלת אותי איך אני מסכמת 9 שנים. הבטתי בך במבט מלא עומק והשבתי: "אמממממ... ואיך אתה מסכם 9 שנים?" גרדת בראש ואמרת: "בדיוק כמוך".
אז הנה. ככה אני מסכמת 9 שנים. עכשיו תורך.

5 שנים...

5 שנים אני עובדת באותו מקום עבודה, ואני עדיין תוהה: איך אלוהים הצליח לקבץ למשרד אחד כ"כ הרבה פאקצות מטומטמות.
קשה לי עם אנשים טיפשים, ואני עובדת מאוד צמוד לשתיים כאלה.
אמנם נשבעתי בעבר לא לכתוב על מקום העבודה שלי ועל האנשים שעובדים איתי, אבל אחת מהן מורטת את עצבי בתקופה האחרונה בצורה כ"כ אינטנסיבית שאני חשה איך פוסט זועם בנושא הולך לו ומתרקם.

9 שנים...

ועדיין אין לי מושג מהי בדיוק "מורשת רבין". נניח שהחלטתי לחנך את ילדי לאור המורשת הזו. מה זה בדיוק דורש ממני?

נכתב על ידי nina, 28/10/2004 10:27, בקטגוריות מהרהרת, עובדת (?), רצח רבין
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שיר-דמע ב-7/11/2006 09:52

על זכרון ו- PR
אפשר לומר הכל על היהדות, אבל דבר אחד בטוח: היהדות יודעת איך לעשות יחסי ציבור.
קחו את ל"ג בעומר לדוגמא. מרד כושל שבמבט לאחור גרם יותר נזק מתועלת, אבל מאות שנים אח"כ כולם יודעים שבר-כוכבא היה אחלה גבר, ושלפני הטלפונים הסלולרים היו מעבירים הודעות באמצעות מדורות.
וחנוכה? ניצחון קטן שלא מנע את החורבן שהגיע מספר שנים אח"כ, אבל כולם יודעים שיהודה המכבי הוא אחלה גבר ושהיוונים לבשו חצאיות, מטאטא על הראש וסנדלים עם שרוכים ארוכים.
מי היה שומע על גדליה בן אחיקם אילמלא הצום שקראו על שמו?
מי היה זוכר את המצור על ירושלים העתיקה אילמלא שלל הצומות שנקשרו אליו ואילמלא מגילת איכה?

השואה הציבה אתגר ליהדות החדשה: איך לזכור ולא לשכוח? איך לשמר את הזכרון גם לאחר שאחרון ניצולי השואה ילך לעולמו בדרך טבעית? הדתיים הלכו על השיטה הישנה והטובה וחיברו את צום י' בטבת עם זכרון השואה. הציונות החילונית העדיפה להצמד לאתוס הגבורה. הצמידה את יום השואה ליום הזכרון לחללי צה"ל וליום העצמאות וגם שמה איזו צפירה באמצע - כדי שיהיה מרשים.

לאחר רצח רבין עלתה שוב השאלה: איך לזכור ולא לשכוח. הזעזוע ביום הזכרון הראשון היה עמוק. שלל דיונים על מהותו של רצח פוליטי והקרע בעם מילאו את החברה הישראלית ואת התקשורת, אבל ברבות השנים הזכרון מתמסמס. ומה יקרה לאחר שהאחרון שהכיר אישית את רבין ילך לעולמו (בדרך טבעית)? האם ישאר משהו מיום הזכרון הזה?
הדתים אגב הציעו (בלשון רפה) לאחד את יום הזכרון לרצח רבין עם צום גדליה (רצח פוליטי VS. רצח פוליטי), אבל החילונים דחו בזעם כל חיבור של הרצח לדת (למעט הפנית אצבע מאשימה). לדעתי, הם טעו. אבל רק השנים יאמרו את מי זוכרים יותר - את גדליה בן אחיקם או את רבין.

וכדי לחזק את טענתי בראש פורום טלויזיה ומדיה של ווי-נט מופיע הציטוט ההורס הבא:
"כשהיינו משחקים מחבואים הייתי מתחבא מאחורי הפסל שלו. זה היה נותן לי תקווה".
(תלמיד כיתה ג' 2, בי"ס יצחק רבין, שוהם. בכתבה בגל"צ לרגל יום הזיכרון לרבין).

אני בכל מקרה מרכינה ראש לזכרו.שמור בטל

נכתב על ידי nina, 6/11/2003 14:40, בקטגוריות מהרהרת, רצח רבין
11 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לילית ב-2/12/2003 03:49

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.