|
3/2003
היה סבבה, היה מגניב, ויצאתי דבעה
מאז ומעולם נקטתי בגישה של: "תהיי יפה ותשתקי". ברבות השנים שיכללתי את הגישה הזו ל: "תהיי יפה, תעלי על עצמך פרצוף מיוסר ותשתקי". איכשהו בלונדינית שתקנית עם פרצוף מיוסר תמיד משדרת לוק של: "אני אמנם יפה, אבל גם מאוד חכמה. אתם מסביבי כ"כ טיפשים שחבל לי לבזבז עליכם את דברי חכמתי". אף אחד לא ידע שהלוק המיוסר והשתקני הזה מסתיר מאחוריו מח בלונדיני לאללה.
אני מצליחה להחזיק את תרמית ה"חכמה" כבר די הרבה שנים. לימודי משפטים רק חיזקו לי את הלוק.
הבעיה היא ש once in a while אני צריכה להשתתף בישיבה כזו או אחרת במסגרת העבודה, ואז אני גם נאלצת לפתוח את הפה. זה השלב בו הבוס מביט בי מופתע, ותוהה: "איך אני מחזיק כזו דְבְּעָה (טוב, אולי הוא לא משתמש במילה המרוקאית המפורשת הזו אלא במקבילתה העברית: מטומטמת) אצלי במשרד?
חיוך מתנצל, הומור עצמי, ולוק של אחת שלא ישנה לילה שלם בגלל הילדים יכולים לתקן גם את הרושם השלילי הזה.
היום בכל אופן השתתפתי בישיבה מ-ר-ת-ק-ת, וכמו שכתבתי בכותרת היה סבבה, היה מגניב (היו רוגעלך), ושוב יצאתי דבעה.
עכשיו אני צריכה לערוך בקרת נזקים מהירה, ולתקן את הרושם.
היינו 2 בחורות יפות בישיבה - אני (מכיוון שזה הבלוג שלי, אני יכולה להניח לרגע בצד את הצניעות המזוייפת, ולהודות שאני בחורה די יפה) ועוד אחת. ישיבה ממוצעת תכיל לרוב רק בחורה יפה אחת, בעיקר בשל העובדה שרוב הישיבות שאני נכחתי בהן כללו רוב גברי מוחלט, אבל גם בשל העובדה שמגיל מסויים הבחורות היפות הופכות להיות מיעוט נדיר באוכלוסיה (אם כבר זרקנו את הצניעות לצד, זה המקום להודות שאני נראית היום פי אלף יותר טוב ממה שנראיתי לפני 10 שנים).
ישבנו והסתכלנו זו על זו בתדהמה - איך זה שיש בחדר הזה עוד בחורה יפה, עכשיו כבר לא יסתכלו רק עלי?! אבל אח"כ נהיה לנו סבבה. סוף-סוף גם לי היתה מישהי יפה להסתכל עליה תוך כדי הישיבה. העובדה שיש עוד בחורה בחדר שמושכת מבטים גם הפכה את הישיבה לקצת יותר פרודוקטיבית מבחינתי: לא הייתי עסוקה בלוודא כל שניה שאני בוהה בחלל האוויר בפוזה חיננית, והיה לי יותר זמן פנוי לפלוט מפי שטויות בקצב.שמור בטל
נכתב על ידי nina, 31/3/2003 13:53 , בקטגוריות עובדת (?), עושה פאדיחות, אנתרופולוגיה בגרוש
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שמעון הערס ב-9/4/2003 18:23
פרטיות? מה זה בדיוק??
לפני מס' ימים נכנסה אנונימית לפורום הבית שלי וביקשה להתייעץ בבעיה אישית (שווה פעם לדון בסוגית האנונימיוּת בקהילות אינטרנט ותיקות. האנונימית הזו בכל אופן שייכת לזן ה-"אני אחת מכן, אבל מתביישת". סוג זה גורר אחריו בדר"כ שורה של מיילים בין חברי הקהילה בנסיון לאתר את האנונימי/ת בעזרת סגנון הכתיבה, ופרטים מזהים אחרים).
בעלה, כך סיפרה האנונימית, מצ'וטט לו כמעט כל ערב עם מישהי. הם מאוד התיידדו, והיא הפכה לחברת נפש שלו. לדברי האנונימית, הבעל סיפר לה כי מאוד נח לו לשתף את הבחורה הזו בבעיות שונות שהוא מתקשה לשתף אותה (או חבר אחר) בהן.
הבעל לא מנסה להסתיר את הקשר, אבל עדיין הקשר מאוד מפריע לאנונימית ("ובצדק" מעירה נינה בטון השמור למורות בתיכון).
ועכשיו לבעיה שלגביה היא ביקשה יעוץ: האנונימית יכולה לקרוא את התכתובת בין הבעל לידידה (צ'ט/מייל - אני לא ממש מבינה בדברים האלה), אבל היא תוהה האם עליה לעשות זאת.
אני מיד קפצתי וצעקתי: בטח!
אחרת מיד ציננה את התלהבותי וטענה שחיטוט במיילים של הבעל מהווה חדירה לפרטיותו.
אני טענתי שמי שמעוניין בפרטיות שיקח את עניינו אל מחוץ לרכוש המשותף שלו ושל האישה (הציטוט המדוייק הוא: "כל שימוש במשאבים המשותפים של הבית (טלפון, דואר, מחשב) לעולם לא יוכל להיות פרטי ב- 100%").
האמת היא שאחד הדברים שמפריעים לי בחיי הנישואים זה אובדן הפרטיות. זו לא אשמתו של הבעל כמו בעיקר אשמת הילדים. אם אני נכנסת לשירותים ונועלת את הדלת, אני מסתובבת אח"כ יום שלם עם רגשי אשמה על כך שאני אמא מתעללת, וזאת בשל דפיקות הזעם של הבן שלי על דלת השירותים, והבכי הנעלב שלו.
לפעמים חסרה לי בבית מגירה, שתהיה רק שלי. מגירה שבה אני אוכל לשמור כל מיני דברים קטנים ומטופשים שממש לא בא לי לחלק עם אחרים. ואני לא מדברת על סודות, כי אין לי כאלה (אני פשוט מתקשה לשמור על סודות, ולכן לא הצלחתי לצבור כאלה).
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה חשבתי שהוא יהיה המגירה שלי, אבל הגידול המהיר של ישרא-בלוג הבהיר לי שאין סיכוי שמכל המקומות בעולם דווקא המקום הזה יהיה המקום הסודי שלי.
אני אומנם משתדלת להשקיע בשיווק הפוך (כלומר, להפוך את הבלוג שלי להכי פחות אטרקטיבי שאפשר, בעיקר באמצעות בחירת כותרות משעממות ביותר לפוסטים שלי), אבל עדיין נכנסים לפה אנשים, ואני מניחה שלפחות 2-3 מהם מכירים אותי בריל לייב. זה לא שעשיתי פה עבודת הסתרה טובה במיוחד.
גם הבעל יודע שיש לי בלוג, ותאמינו לי שהוא לא צריך עבודת בילוש מיוחד כדי להכנס לכאן, אם ירצה.
ההצלחה של ישרא-בלוג היא זו שגם פגעה בו. המקום גדל, אנשים נבהלים ו/או נחשפים וסוגרים את הבלוג.
אני יודעת שזה בא בתקופות, אבל בזמן האחרון נטשו אותנו רבים וטובים, וחבל.
בכל אופן בחודש הבא אני חוגגת שנה. צפו לפוסט חושפני במיוחד (פששש... סחטיין על הפרומו).
ועכשיו לדברים החשובים באמת:
הבן שלי חטף דלקת גרון מעצבנת, והוא שוכב חולה בבית. מכיוון שהבעל במילואים תורנות המחלות עברה אלי. איכשהו השהות בבית הפכה אותי לעקרת בית קטנה וחרוצה (פחחחח.... כן.... ספרו את זה לכיור החלבי שעולה על גדותיו).
מרוב עצבים ושיעמום הכנתי לי את עוגת מוס ויסקי המדוברת של פורום אוכל בווי-נט.
יצא שווה ביותר. עכשיו יש לי במה להטביע את יגוני, ויותרה מזאת, במה להשוויץ בפני חמותי וגיסתי שתחי'.שמור בטל
נכתב על ידי nina, 27/3/2003 22:52 , בקטגוריות אם השנה, גולשת באינטרנט, מהרהרת
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-31/3/2003 07:34
או... סוף-סוף!
חודשיים של הכנות הגיעו אל סופם. הממ"ד שלנו מוכן למלחמה. עכשיו נשאלת השאלה- מה לעזאזל עושים עם זה?
אתמול בבוקר נרשמה היסטריה קלה לאחר שגיליתי שמי הגשמים מצאו את דרכם דרך החלון האטום של הממ"ד אל המיטה של הילדה. ואם מי הגשמים יכלו, אז גזים רעילים בוודאי יוכלו.
הזעקתי איש מקצוע שאטם בסיליקון, ואח"כ אטמתי בניילון. כשהסתכלתי על יצירת הפאר המכוערת שלי, הרגשתי הרבה יותר רגועה. כנראה שפיקוד העורף יודע מה הוא עושה: תן לאזרחים בעת מצוקה הוראות לביצוע שורת פעולת מטופשות לחלוטין, שבתקופת רגיעה היו מעוררות פרץ צחוק עז, והם ירגישו רגועים בהרבה.
כדי לסיים את הריפוי בעיסוק שלי התחלתי בערב להרכיב את הערכות של הילדים - קונסטרוקציה מורכבת מאוד (להוציא סגר בטחון מהמפוח, לבדוק שהוא פועל, להוציא את אטם הבטחון מהמסנן, לזרוק לפח, לחבר למפוח, להבריג לצינור, לסדר רצועות, להזיז ריצרצים, להתקין מוצץ בערכה ועוד, ועוד).
היתה לי מין תחושת דה-זוו קריפית כשפתחתי את הערכות והרכבתי אותן. נזכרתי איך בתחילת המתקפה האמריקאית על עיראק לפני 12 שנה, אמא שלי העירה אותנו בהיסטריה באמצע הלילה, והכריחה אותנו לחבוש מסכות רק כי פיקוד העורף הורה לפתוח את המסכות ולבדוק אותן.
נתתי לעצמי 2 נקודות על כך שפתחתי את הערכות לבד מבלי להעיר את הילדים משנתם ומבלי להטריד את מנוחתם.
הבוקר הייתי בין המופרעים הבודדים שהגיעו משולי אזור א' אל לב תל-אביב. הדרך - באופן מפתיע - היתה שוממת לגמרי. רק אני, הכביש ועוד מניאק אחד שלא נתן לי להשתלב מהנתיב השמאלי לימני.
עכשיו אני יושבת לי פה במשרדי התל-אביבי ומרגישה מאוד אמיצה. מבעד לרעש המזגן והרדיו אני אפילו יכולה לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה (או שאולי זה הרעש של המטוסים שמפטרלים לי מעל הראש?).
יש משהו מאוד מוזר בימים האלה, אני מנסה לעשות כל דבר עם מחשבה מיוחדת, מכיוון שכל פעולה שאני עושה עכשיו נרשמת לה בזכרון שלי, ותשמש אותי בעתיד בשיחות מאוד מהותיות בנושא: "מה עשיתי בבוקר המלחמה" או: "מה עשיתי בפורים שלפני המלחמה" (והתשובה: משלוח מנות למשפחה, נסיונות נואשים להפריד בין הידיים של הבן שלי לשערות של הבת שלי, נסיון להתגבר על מתקפת ההיפראקטיביות שהילדים שלי חטפו כתוצאה מאכילת כמויות היסטריות של שוקולד, יציאה בגשם שוטף לקניות של הרגע האחרון, והעמסת הממ"ד באוכל).
והנה עוד תמונה שעושה לי דה-זוו:
שמור בטל
נכתב על ידי nina, 20/3/2003 07:11 , בקטגוריות מעדכנת, שוקעת בנוסטלגיה, אם השנה, מלחמה
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של X תל אביבית ב-27/3/2003 17:01
פוסט מיותר לחלוטין
מוזר לי לגלוש מהבית... העכבר פה הרבה יותר מצוכלל, וגם המקלדת.
הפסדתי במשחק רמי מול המחשב, ואני בדרך להפסד נוסף. אני רק אסיים לקשקש פה על כלום, ומיד אחטוף את הבומבה. למה המחשב מתעקש שרק אחרי שיש לי סדרות בסכום של 30, אני יכולה להוריד אותן מלוח המשחק שלי לשולחן?
אני מתה על שעות הלילה. בתקופת חיי הסטודנטיאלית הייתי חיה רק בשעות האלה. השעות בהן הלימוד שלי היה הפורה ביותר היו 22:00-4:00. בשעות האלה לא היה מה לראות בטלויזיה (אז היינו תפרנים מדי בשביל כבלים), הרחוב היה שקט, הבעל ישן, אף אחד לא טילפן, לא היו דיבורים ברדיו, בקיצור: לא היה שום דבר שיכל להפגוע בריכוז המעורער ממילא שלי.
אולי זו העיפות, אולי אלו המילואים של הבעל, אולי זה פרץ הנוסטלגיה שתוקף חצי מהמדינה, אבל פתאום אני מתגעגעת לקרוואן המט לפול, בעל הרצפה המחוררת שממנה הציצו עשבים ג'וקים ועכברים, שגרנו בו בתחילת הנישואים.
וממש לפי חוקי מרפי, דווקא עכשיו כשהבעל במילואים התיקים מתחילים לזרום אליו.
אהההההההההה (*אנחת ייאוש קורעת לב*)שמור בטל
נכתב על ידי nina, 13/3/2003 22:32 , בקטגוריות מעדכנת, מקטרת, שוקעת בנוסטלגיה
הוסף תגובה
הצג תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של בן בנות ב-16/3/2003 15:49
הדף הבא
דפים: 1 2 3
החודש הקודם (2/2003) החודש הבא (4/2003)
52,560
|
|
כינוי: nina
גיל: 51
ICQ:
מצב הרוח שלי:
הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS
RSS (הסבר)
|
|
| א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
| |
|
|
|
|
|
1
|
|
2
|
3
|
4
|
5
|
6
|
7
|
8
|
|
9
|
10
|
11
|
12
|
13
|
14
|
15
|
|
16
|
17
|
18
|
19
|
20
|
21
|
22
|
|
23
|
24
|
25
|
26
|
27
|
28
|
29
|
|
30
|
31
|
|
|
|
|
|
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
חלון מסרים:
הוסף מסר
הבלוג חבר בטבעות:
« בלוגרים דתיים » ±
« הדוסים של ישרא » ±
« נשים חזקות » ±
|
