זר מרגניות
אתמול לא היה מה לראות בטלויזיה, ולכן נכנסתי למיטה כבר בשעה 21:00. היום באופן נדיר, קסום ומכושף אני בכלל לא עיפה. מוזר לי לשבת בשעה 8:00 בבוקר אל מול המחשב ולא לנקר.

ודווקא עכשיו כשהמח שלי בהיר מתמיד, תוכנת המחשב שאיתה אני עובדת התפגרה, ואני מושבתת מאונס (מחר אני אשבות מבחירה).

מאז שהפכתי לאמא הרגישות שלי ליום השואה גדלה. סרטים כמו "בחירתה של סופי" (ששודר אתמול ב- YES 3) ממש לא נתפסים בעיני. המחשבה: "מה הייתי עושה לו הייתי במקומה?" לא נותנת לי מנוח. אז אני מעדיפה לא לראות טלויזיה ביום השואה.
הבריחה מהטלויזיה התחזקה בעקבות מעשי הטרור בשנתיים האחרונות. היכולת שלי לקלוט סיפורי זוועה מוצתה. לא יכולה יותר לשמוע על יתומים ועל שכול, ולכן אני מעדיפה להדחיק. ללכת לישון בשעה 21:00 ולחכות עד שערוץ הופ יחזור לשדר.

מצד שני ברדיו יש אחלה מוזיקה.
פעם לא היו כ"כ הרבה שירים שקטים, ובמשך כל יום השואה קול ישראל היו משמיעים לופ אינסופי של "כמו צמח בר", "שריפה אחים שריפה", "שיר הפרטיזנים", "בעאלז מיין שטייטאלע בעאלז" והשיר הזה עם הרבי שמלמד את תלמידיו א-ב.
אח"כ הגיע יהודה פוליקר עם "אפר ואבק".
ואח"כ הגיעו כל הפיגועים, והסטנדרטים החדשים שהם הכניסו לתוכניות אבל ברדיו.

עופרניקוס תוהה (בעקבות מיכל) מדוע יום הזכרון לחללי צה"ל ושות' מקבל יותר תשומת לב מיום השואה והגבורה.
התשובה שלי לשאלה הזו באה מכיוון קצת שונה.
אתמול ניסיתי להסביר לבת שלי (בת 4) מהי השואה. מעולם לא הבנתי איך אפשר להסביר זוועה כזו לילד, אבל בכל זאת חשתי צורך לנסות.
פתאום מצאתי עצמי מסבירה את השואה לבת שלי במונחים של סיפור יציאת מצרים (היה איש רע - כמו פרעה, שרצה להשמיד את היהודים. הוא שם אותם במחנות - כמו שהיהודים היו במצרים בבמגורי עבדים, והעביד אותם בפרך. את החלשים הוא הרג - כמו שפרעה הרג את מי שלא יכול לעבוד...).
ואז חשבתי - למה את יום הזכרון לעבדות מצרים אנחנו חוגגים ביום חג עליז ושמח - יש בדיחות, עושים הצגות, דופקים ארוחה משפחתית - ולא מציינים אותו כיום אבל? הרי התוצאה הסופית של שני האסונות זהה (היהודים נחלצו והקימו לעצם בית בארץ ישראל). האם זה מכיוון שלשואה מחובר מספר (6 מיליון) בעוד שלגבי מצרים אין לנו מושג כמה יהודים נרצחו? או שאולי הזמן מכהה את הכאב?
זו בעצם גם התשובה שלי לגבי ההבדל בין יום השואה ליום הזכרון.
כל אחד מאיתנו מכיר לפחות משפחה שכולה אחד. לפחות חייל אחד שנהרג או חבר אחד שנרצח בפיגוע טרור. כמה מאיתנו מכירים ניצול שואה, או אנשים שנרצחו בשואה? המשפחה של סבא שלי נספתה בשואה, אבל סבא שלי כבר נפטר. מי יבכה עליהם? המשפחה של סבתא שלי נספתה בשואה, אבל מעולם לא הכרתי אותם. בשבילי הם תמונות בשחור-לבן בלי שם מצורף. כשסבתא שלי תמות, מי ידליק עליהם נר?

עדכון:
תקראו את מה שיש לערן סבאג (האיש והאפודה) לומר על יום השואה. מרתק!

נכתב על ידי nina, 29/4/2003 07:47, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, יום השואה
69 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של pema ב-5/5/2003 09:34

עשיתם לילד טראומה לכל החיים. עכשיו הוא יצטרך פסיכולוג

עוד נגיע בהמשך למשפט הזה שבכותרת, אבל אני יכולה לומר לכם על ההתחלה שמשפט זה נכנס הישר לראש רשימת "המשפטים המטומטמים ביותר שאמא שלי אמרה לי".

דווקא ממש לא תיכננתי להרחיב את הדיבור על חג הפסח, מכיוון שלא הצלחתי לתאר בצורה מעניינת את שלל חוויות הפסח שלי ושל הילדים, אבל לאחר שנשאלתי על כך ע"י מספר אנשים, הגעתי למסקנה שאין מנוס.
היכונו לפוסט משעמם במיוחד...

חגגנו את לילהסדר אצל חמותי שתחי'. הגיס שלי לא היה סגור לגבי הקונספציה של ליל הסדר. הוא לא החליט האם ללכת על לילסדר לילדים (=שרים כל שיר לפחות פעמים, מספרים את סיפור יציאת מצרים, ומסבירים לילד כל משפט וכל מחווה שנמצאים בהגדה) או ללכת דווקא על קונספציה של לילסדר למבוגרים (דברי תורה והתפלפלויות אין קץ, קריאת כל הטקסטים בארמית שוטפת פלוס תרגום לעברית פלוס פרשנות ופרשנות נגדית).
כמו כל יהודי מאמין בחג הפסח הוא הלך על החומרה (פירוט מרתק של מקבץ חומרות שנוהגות במגזר החרדי מופיע בבלוג של היושב על הגדר) ושילב את 2 הסגנונות גם יחד. כך קיבלנו ליל סדר סיוטי שיועד גם לילדים וגם למבוגרים והתארך עד אין קץ.
איפשהו באזור "אחד מי יודע" הראש שלי נחת בקולניות על השולחן, וסירב להתרומם ממנו עד תום הטקס.

רגע אחד של קורת רוח בכל נרשם במהלך הערב (הלילה), כאשר חמותי ודודתו של הבעל נכנסו לאקסטזה דתית לאחר שקרוב משפחה עטוי בסדין לבן התחפש לאליהו הנביא, והפחיד את הילדים.

האל הטוב כנראה אוהב את מאמיניו חיוורים ונטולי שרירים, אחרת קשה לי להבין למה דווקא בימי השבת והחג היה מזג אוויר מקסים ובשאר ימי חול המועד היה מזג-אוויר זוועתי.

ביום ראשון נסענו לחי-כיף בראשל"צ. המטרה לא היתה לראות חיות, אלא דווקא לראות את כוכבי ערוץ הופ! הנערצים על ילדי. הבת השתתפה בכל השירים, והבן התקשה לסגור את הפה שלו מרוב תדהמה (דודידו בגודל מלא 2 מטר ממנו על הבמה! אין יותר מזה לילד בן שנתיים).
בהערת אגב אציין כי החיות בחי-כיף נראות אומללות למדי. מרבית הסיור פלטתי מפי משפטים כמו: "יווו, ילדים, תראו איזה מסכן נראה הדוב".

ביום שני ביקרנו במשחקיה הנמצאת אי-שם צפונית לחדרה. היה גשום, היה יקר, ולא מצאנו מקום לעשות בו מנגל.
חזרנו הביתה רעבים, ועצרנו למנגל בחורשה הסמוכה למקום מגורינו. גרשנו משם זוג נאהבים שהשתגלו במכונית, וכעונש התחיל לרדת עלינו גשם זלעפות.
ברחנו הביתה ועשינו מנגל על מחבת גריל משובחת שקניתי במיוחד לפסח. כל המשפחה התלהבה מהמחבת ורצה למחרת לקנות אותה (לא מאיתנו, מהחנות. עולה 68 ש"ח - המחבת).

ביום שלישי הודעתי לבעל שאין ברירה! כל עמישראל ביקר באיקאה, ורק אנחנו לא. חייבים לסוע לאיקאה. כתירוץ שלפתי לו את העובדה שאנחנו חייבים לקנות כסאות מטבח.
ארזנו את הילדים ונסענו לאיקאה.

5 דקות לאחר שנכנסנו לחנות הילדים התחילו לקטר. ספות מעוצבות והמוני ישראלים פלצנים לא ממש מדברים אליהם. הם רצו לראות נמר או ג'ירפה או מקסימום את צפי וציקי מהקונצונים (מי פה לא רואה ערוץ הופ?).
זרקנו אותם בצד החנות שעוסק ברהיטי ילדים והסתכלנו בהנאה על כלי מטבח ("מה לדעתך המכשיר הזה עושה" שואל הבעל בפוזה מלאת חשיבות. "מסאג' בגב" עונה נינה מהרהורי ליבה).

לאחר מס' דקות באתי לראות איך הדרדקים מסתדרים בלעדינו. או אז הודיעה לי בתי הבכורה כי היא חייבת קקי, והוא כבר ממש בחוץ. הבן הצעיר הביע מחאה וסרב לנטוש את הצעצועים למען ריצה מטורפת לשירותים. באופן תמוה ביותר החלטתי להשאיר אותו במקומו, ולהתקשר לבעל תוך כדי ריצה מטורפת לשירותים. דא עקא שלפני מס' ימים חמדתי לצון, ושיניתי בטלפון של הבעל את הצלצול המזהה אותי (הצלצול שהטלפון שלו משמיע בכל פעם שאני מתקשרת) לקולה של אורלי וינרמן האומרת: "אם לא תענה עכשיו, אין סקס שבוע". לך תשמע את הליחשושים של אורלי וינרמן באמצע חנות הומה אנשים. עד שהבעל ענה, הילדה סיימה את הקקי, והילד הלך לאיבוד.
אין מילים שיתארו את האימה שעוברת על אמא שמגלה שבנה בן השנתיים משוטט לבד בחנות כזו גדולה. בראש שלי רצו כל הסרטים האמריקאים בהם נחטפים ילדים קטנים ושבים לביתם רק לאחר שנים.
לאחר סיבוב נואש בכל רחבי החנות בנסיון למצוא את הבן התחלתי לתשאל את כל העובדים. אחת מהם אמרה לי שהיא זוכרת שאספו ילד בוכה, והעבירו אותו לבטחון. רצתי לבטחון, ושם בזרועות 2 נשים זרות מצאתי את האוצר שלי. כמובן שקיבלתי את "המבט" (כל אמא מכירה את המבט שהיא מקבלת לפחות אחת לשבוע מאישה זרה ברחוב שמשמעותו: "איזו אמא מפלצת את. מה מסר הטלפון של יצחק קדמן?"), אבל ממש לא היה לי אכפת. העיקר שהפשוש שלי היה אצלי בידיים.
מהרגע הזה כל ה"בילוי" בחנות הפך למיותר, וכולנו רצינו ללכת הביתה. בדרך הביתה אספנו לוח ציור מהודר ביותר, גירים טושים, גליל נייר וסינרים - פיצוי לילדים.

כשחזרנו הביתה רגשתי צורך לחלוק עם מישהו אוהד קצת ממה שעבר עלי (הבעל האשים אותי בהכל, כך שלא ממש היה לי עם מי לדבר). לא יודעת מה נפל עלי, אבל מכל האנשים בעולם התקשרתי דווקא לאמא שלי, שכמו תמיד מצאה את הדרך הנפלאה ביותר לעודד אותי:
"את לא נורמלית. זה ממש חוסר אחריות. רק את מסוגלת לזה. עשית לילד טראומה לכל החיים. עכשיו הוא יצטרך פסיכולוג".

רק בריאות ואושר לכולם.

אל תעזבו את הילד שלכם לשניה באמצע חנויות גדולות (או קניונים) ואל תאכלו עוגות מצה - זה הוסיף לי צמיג שלם למותניים.

נכתב על ידי nina, 25/4/2003 00:14, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, מעדכנת, פסח
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-28/4/2003 07:24

שנה עברה שנה חלפה אני כפיי ארימה...

בדיוק לפני שנה ויומיים נולדה לה נינה. אישיות וירטואלית עם תכונות אופי הרבה יותר אטרקטיביות מאלו של המקור, אבל עם סיפור חיים זהה.

כשפתחתי את הבלוג לא היה לי ברור מה הולך להיות הכיוון שלו. חיפשתי דווקא מקום להתפרק בו, ולספר דברים שאני לא מספרת לאף אחד, אבל לאחר שגילתי כי במהלך יממה ממוצעת נוספות לי 100 כניסות לבלוג התחלתי להילחץ, ומחקתי את עצמי לדעת. לאחר תרגיל הטעיה לא מוצלח שבתי לפה במתכונת קצת פחות חושפנית.

למען כל אלה שלא היו פה מההתחלה קבלו במתנה את הפוסט הראשון, שנכתב ב- 21/4/02 בשעה 10:03, וזכה ל-6 תגובות חינניות (אם אני לא טועה אף אחד מהמגיבים לא שב לפה לאחר פוסט זה...).

"ואולי דווקא ההתחלה רימזה על הבאות

נולדתי תינוקת מכוערת (אולי אפשר לראות בזה איזשהו רמז אפי מקדם): הפרצוף שלי היה מקומט כמו פרצוף של זקנה בת 80. היו לי שקיות ענקיות מתחת לעיניים. העיניים שלי היו בצבע אפור מעונן. והשיער שלי... על הראש שלי היתה מונת רעמת שיער ענקית בצבע שחור עורב, שקפץ לכל כיוון. רעמת שיער דומה נחה גם על הכתפיים שלי ועל הגב. הייתי מהתינוקות האלה שמתביישים להראות למשפחה שבאה לביקור. אבל הכל הסתדר אחרי חודש (או משהו כזה). העור נמתח, השקיות נעלמו, העיניים נהיו כחולות, השיער נשר ובמקומו צמח שיר בצבע חום ערמוני. ואז התחילה תקופת הזהב שלי. נהייתי תינוקת יפיפיה שכל מי שראה נעצר והעריץ. אם באותה תקופה היו מלהקי פרסומות, בטוח הם היו מציעים לאמא שלי לעשות לי בוק.

ההתפתחות שלי הקדימה את ההתפתחות של שאר התינוקות בני גילי. אמא שלי טוענת שבגיל 9 חודשים היא צעדה איתי יד ביד אל המקלט (בזמן מלחמת יו"כ). נו, טוב. מהכרות מעמיקה עם אמא שלי אני כבר יכולה לומר לכם שראוי להתייחס בספקנות אל המידע הזה. אמא שלי בחיים לא תלך יד ביד עם תינוקת בת 9 חודשים אל המקלט. אמא שלי תתפוס את התינוקות, תרים אותה אל ידיה ותרוץ בהיסטריה אל המקלט הקרוב ביותר, תוך כדי צעקות: "אנחנו אבודים! אנחנו אבודים!". אני עדיין לא משתחררת מטראומת ההיסטריה שלה במלחמת המפרץ, אז להאמין שהיא צעדה איתי אל המקלט, כמו שצועדים בלב רחוב ר' עקיבא בבני-ברק באמצע שבת??? אמא שלי גם טוענת שבגיל שנה דיברתי באופן שוטף, ושבכלל הייתי תינוקת מאוד קשקשנית וסקרנית. על זה אין לי הרבה מה להגיד. גם היום אני אוהבת לדבר הרבה, ואוהבת לדחוף את האף למקומות שלא מענייני. אז מתי הכל השתבש? על כך בפעם הבאה"

As if…

נכתב על ידי nina, 23/4/2003 23:14, בקטגוריות שוקעת בנוסטלגיה
18 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-30/4/2003 17:56

וואי, וואי, איזו פאדיחה...

זו היתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי כששמעתי על הרצח בבן-שמן - איזו דרך נוראה זו לגלות שבן הזוג שלך בוגד בך. מילא הבעל של האישה שנפצעה, עוד יכול להתעמת איתה, אבל האישה של הגבר שנרצח צריכה להתמודד עכשיו גם עם האבל על מות הבעל וגם עם הכעס על הבגידה.
למען הזהירות, אני חייבת לציין שהרומן בין השניים הוא בגדר השערה בלבד
(אם כי y-net נתנו לידיעה בנושא כותרת שלא מותירה כל מקום לספק).

"איזו פאדיחה" מס' 2 הוא הסיפור על המרצה הבכיר מבר-אילן שנחשד כי הטריד מינית תלמידות במדרשה ליהדות (לינק לכתבה).
המרצה הזה לימד אותי במדרשה, ואף נכח בחתונה שלי ורקד איתי "מיצווה טאנץ". הוא האדם האחרון עלי אדמות שהייתי חושדת בהטרדה מינית.
לרוב, אני נוטה להאמין שכל מי שמתלוננת על הטרדה מינית דוברת אמת. הקושי הנפשי הכרוך בתלונה כזו, גורם לי להאמין שכמעט ואין סיבה בעולם לבדות כזה סיפור.
הנקודה היא שבמקרה הזה מתעוררים המון סימני שאלה. כמו: למה הבחורות שתקו במשך שנים, ופתאום כולן בבת-אחת נזכרו להתלונן? למה בר-אילן סגרה את הנושא בועדת בדיקה םנימית, שהגיעה לסיפוקה רק לאחר שהחליטה להעיף את המרצה. יש לי איזו תחושה לא נוחה של חיסול חשבונות אקדמי, ורצון להעיף את המרצה הוותיק ממקומו.
מוזר לי שהעניין נסגר מבחינת בר-אילן לאחר העפת המרצה. מוזר לי שלא פרסמו מהי מהות ההטרדה המינית (לא נעים לי להודות, אבל מבחינת בחורה דתית גם מבט ישיר וממושך בעינים נחשב כהטרדה מינית, קל וחומר מגע אקראי בעת מעבר במסדרון, או שיחה בלשון לא צנועה). ובעיקר מוזר לי העיתוי של התלונות. העובדה ששנים לא יצאה אף לא תלונה אחת על הרב, ופתאום התעוררו להן בבת-אחת 6 תלונות שכולן מלפני 8 שנים. סוטה הוא סוטה - הוא פועל במשך שנים, ולא מצמצם את פעילותו לפרק זמן קצר.

ליל הסדר היה זוועה. ארוך, מייגע ומלא דברי תורה מיותרים.
פירוט בהמשך - הילדים שלי פשוט התעוררו עכשיו משנת הצהרים שלהם, והזמן הפרטי שלי הסתיים.
(וסליחה על שגיאות הכתיב, לא הספקתי לעשות הגהה).

נכתב על ידי nina, 18/4/2003 16:19, בקטגוריות חדשות המגזר, קוראת חדשות
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של margi ב-24/4/2003 20:54

לחמניות כשרות לפסח

אני מודה, קשה לי להבין מה הבעיה לא לאכול חמץ במשך שבוע שלם, ואני לא מדברת על אנשים לא מאמינים, שמצוות פסח מלכתחילה לא אומרת להם שום דבר (למעט הצורך להחביא ערימות של פיתות במקרר), אלא דווקא על האנשים המאמינים. אלה שמתארגנים לפסח כאילו סוף העולם הגיע. אלה שמבכים את גורלם חודשים לפני פסח, ותוהים כל שנה מחדש איך אפשר לעבור שבוע בלי חמץ.
הזן המכור לחמץ דואג כל שנה למצוא לו תחליפי חמץ ראויים. לדעתי, לו היו מפנים את המאמץ המושקע במציאת תחליפי חמץ, לנסיון למצוא תרופה לסרטן, הסרטן כבר ממזמן היה הופך להערת שולים בהיסטוריה.
לפני שנתיים יצאו למדפים שלל פסטות כשרות לפסח וגם פתיתם כשרים לפסח. בשנה שעברה הוציאה חברת אוסם ביסלי כשר לפסח. רוב המאכלים האלה לא זוכים לשרוד שנה, ולא רואים יותר את אורו של מדף הסופר.
מאכל טורדני אחד ששב וחוזר כל שנה, כאילו הוא פיסגת הקולינריות של חג הפסח, הוא הלחמניות הכשרות לפסח.
מדובר ביציקת קמח מצה / קמח תפוחי אדמה דוחה במיוחד. לא חשוב כמה ישבע הטבח (או תשבע הטבחית) שהלחמניות שלו הן הכי-הכי קרובות לדבר האמיתי, תמיד אתה תתקע בסוף עם גוש בצק דוחה, שממש לא ברור איך אתה אמור לדחוף אותו במורד הושט.
הנה גם אודטה נתנה בשבת האחרונה מתכון של לחמניות כשרות לפסח שלדבריה הן "לחמניות הפסח הכי טעימות בעולם".
תהנו!

מכיוון שהדף בישרא-בלוג מכיל עכשיו רק 3 פוסטים, ומכיוון שלא בא לי להתעלל בקוראי הנאמנים ולהכריח אותם לדפדף אחורה, אתם מקבלים היום 2 פוסטים במחיר אחד.
קבלו כותרת משנה:

לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו

בואו נהיה רגע תיאורטים: אם נניח בעוד מספר שנים מישהו מחבורת המטורפים המתכנה "נוער הגבעות" יחליט לרצוח מנהיג פוליטי יהודי מסיבה אידאולוגית, והרבנים הציונים-דתיים המשתייכים לאסכולת השטחים יקראו בגרון ניחר: "לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו", תפנו בבקשה את תשומת ליבם ללינק הזה: עמדת ההלכה ביחס לנוער הגבעות

נכתב על ידי nina, 14/4/2003 07:57, בקטגוריות חדשות המגזר, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים, מקטרת, פסח
62 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של עופר לנדא ב-27/4/2003 08:55

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.