פוטנציאל מבוזבז

יומולדת יש רק פעם בשנה

סבתא של הבעל חגגה יומולדת 80 ומשהו. האמת היא שמהרגע שאתה מגיע לגיל 80, אתה כבר מפסיק לספור. עוד שנה, פחות שנה, מה זה משנה. מגיל 80 כל הימים מתחברים ליום אחד ארוך, כשהמטרה היחידה היא לעבור אותו במינימום כאב עד שמגיעים למוות שמחכה בסוף.

אני זוכרת איך סבא שלי בגיל 90 העביר את היום: הוא קם בערך בשעה 7:00. העביר שעה בהליכה לשירותים, עוד שעה בישיבה עליו, שעה בהליכה למטבח, שעה באכילת ארוחת בוקר, שעה ביציאה לחצר, שעה בישיבה בשמש בחצר, שעה בחזרה לבית, שעה בארוחת צהרים, אח"כ מנוחת צהרים, ושוב שעה עד לשירותים, שעה בשירותים, שעה ארוחת ערב, קצת טלויזיה והופס למיטה.

אבל סטיתי מהנושא:

הסבתא של הבעל חגגה יומולדת.

אני מניחה שקוראי הותיקים, שכבר הספיקו לעמוד על אופיי, לא היו צריכים להתאמץ הרבה כדי לנחש שמסיבות משפחתיות מסוג זה אינן מהמסיבות החביבות עלי (קוראי הותיקים עוד יותר בוודאי יודעים שמסיבות ככלל אינן חביבות עלי). המשפחה של הבעל שמה דגש רב מדי על הצורך להיות נחמד במסיבות כאלה, בעוד שהמשפחה שלי שמה דגש על יכולת קיטורים מרשימה. כך יצא שכישורי הקיטור שלי, שמזכים אותי בהצלחה מסחררת במסיבות המשפחתיות מהצד שלי, גורמים לי להיות היצור הכי מבאס והכי לא פופולארי במסיבות משפחתיות מהצד של הבעל. בכל מקרה, נחמדות - במיוחד כשאני מאוד עיפה - היא לא הצד החזק שלי.

מבחינתי, שיא הערב היה כאשר בת-דודה של הבעל אמרה לי שלום, ובאותה נשימה בחנה בעניין גדול במיוחד את הבטן שלי. מה שהביא אותי לתהות: האם היא בחנה את הבטן שלי מתוך רפלקס מותנה (לפיו אם 2 גיסותי בהריון, גם אני צריכה להיות בהריון) או מפני שהיא איתרה שם איזו כרס פלילית. מאותה נקודה והלאה כל מעיני היו נתונים רק למשימה אחת: לנשום עמוק ולהכניס את הבטן טוב-טוב פנימה. מעבר לזה לא יכולתי להיות נחמדה או לנהל שיחה אינטלגנטית (כמה את יכולה לדבר כשהבטן שלך טחובה עמוק פנימה?).

הדודה של הבעל היא גננת לשעבר, שלא ממש השתחררה מהתפקיד. היא ניהלה טקס יומולדת שלא היה מביש אפילו את ביזו' הליצן. בסופו של הערב אמרתי לה שאנחנו שוקלים לקחת אותה כמפעילה ביומולדת הבא של אחד הילדים. משום מה לא היה נראה לי שהיא העריכה את המחווה (אא"כ מבט נזעם נטול חיוך נחשב לאקט של שמחה ושעשוע).

שלב הברכות הוא בהחלט השלב הכי משעשע במסיבות יום ההולדת של הסבתא של הבעל. יש לנשים במשפחתו של הבעל נטיה לילל בכל פעם שהן מתרגשות, וכנראה שברכות יומולדת מאוד מרגשות אותן. כחצי שעה לפני תחילת טקס הברכות, ראיתי אותן יושבות בצד, ממינות קטעים מרגשים שהורידו באינטרנט ומנסות להחליט איזה מהקטעים יסחוט מהן הכי הרבה דמעות. בסוף הן חילקו תפקידים והחליטו מי תקריא מה.

בתחילת טקס הברכות חילקו לכולם טישואים ואז החלה הקראת שלל מאקמות ודיקלומים שהנושא העיקרי שלהם הוא: "אמא היא אדם מאוד מיוחד כי היא הפראיירית היחידה שמוכנה לעשות עבודות שכולם מצליחים להתחמק מהן".

כשסיימנו להתרגש הביאה גיסתי את הביג פינאלה של הערב: דיסק של שירי דודו פישר ביידיש. שיר מס' 14 התנגן לו בחלל החדר, ואני הוצפתי בזכרונות נוסטלגיים מגילגולי הקודם כיהודיה עבת בשר באחת העיירות היהודיות ברוסיה המושלגת (ותזכירו לי בהזדמנות לספר לכם על המחקר שהחלטתי שאני חייבת לעשות אחר גילגולי הקודמים). הזכרונות כ"כ גברו עלי, שהרגשתי נח מספיק להצטרף לדודו פישר בשירה עזה מיד עם תחילת הפזמון של השיר. בקול רם ונישא שרתי את המשפט הראשון של הפזמון: "בעלז מיינע שטייטעלע בעלז", רק כדי לגלות שהשיר שמנוגנן ברקע הוא בכלל "היידישע מאמע".

ממרבצי מתחת לשטיח הסלון הגעתי ל-2 מסקנות משמעותיות:

1. כל השירים ביידיש נשמעים אותו דבר.

2. כנראה שגילגולי הקודם מעולם לא שהה ברוסיה בתחילת המאה הקודמת.

נכתב על ידי nina, 13/3/2006 09:34, בקטגוריות עושה פאדיחות
38 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-30/3/2006 23:23

החיים נפלאים

"אני שונאת את החיים שלי" אמרה לי ענבל באחת השיחות שלנו "החיים שלי מציקים לי. נמאס לי"

שתקתי. מה יכולתי לומר לה? היא חושבת שהחיים שלי מלאים בריח של פריחה ושושנים וכמה שאקטר לה לא יעזור.

"אני בת 40. רווקה. בלי ילד וכנראה בלי יכולת להביא ילדים"

רציתי לענות לה שאני בת 33 עם 3 ילדים ולפעמים מתה לברוח למקום אחר, אבל שתקתי. אני מניחה שבמצבה הנוכחי לא ממש יעניין אותה לשמוע שחיים עם ילדים זה לא תמיד תמונת פוסטר של פריחה וצחוקים. אולי אני מיישמת היטב את הפתגם "אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים", אבל לפעמים אני כ"כ רוצה לברוח. אני מתגעגעת לשקט הנפשי הזה שהיה לי בתקופה שלפני הילדים. לחוסר הדאגה.

אני מניחה שאם הייתי בנעליה של ענבל הייתי מרגישה כמוה, אבל מהמקום בו אני נמצאת עכשיו, אני רוצה קצת חופש. אני רוצה לדאוג רק לעצמי. אני רוצה לחזור להיות במקום הראשון ולא האחרון. נמאס לי לוותר ולהקריב את עצמי. נמאס לי לדחוק את הרצונות והרגשות שלי לטובת הילדים והמשפחה. נמאס לי לדאוג כל הזמן. נמאס לי לאגור בראש רשימת משימות ענקיות שאני צריכה לעשות, ולגלות שבסופו של יום סימנתי V רק על משימה אחת.

נכתב על ידי nina, 9/3/2006 09:32, בקטגוריות מקטרת
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-19/3/2006 12:48

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.