יום השואה

סיפרת לי שאת לא יוצאת לקניות ביום השואה, כי קניות מבחינתך הן מאורע משמח וככזה הוא אינו ראוי ליום השואה. אמרתי לך שאני לא משנה ממנהגי ביום השואה. אני קונה כרגיל, אוכלת כרגיל פגשת כרגיל, יורדת עם הילדים לגינה (אם קורה נס ולמי מהם מתחשק), גולשת באינטרנט כרגיל ואפילו רואה טלויזיה כמעט כרגיל.

היית די המומה לשמוע שיום השואה הוא לא "יום מיוחד" בעיני. "דווקא ממך לא הייתי מצפה" אמרת לי כשעיניך פעורות.

לא הספקתי לשאול אותך למה דווקא ממני לא היית מצפה. האם בגלל שאני דתיה או בגלל שאני אשכנזיה? מה מההגדרות שאני נושאת על גבי לא הסתדר לך עם האגביות שאני מתייחסת בה ליום השואה?

אני אצא מנקודת הנחה שמקור הפליאה שלך נעוץ בעובדה שאני אשכנזיה, ואנסה להסביר לך למה מבחינתי יום השואה הוא ככל הימים:

סבתא שלי היתה באושוויץ. סבא שלי במחנה כפיה. הסבא השני שלי ברח לחזית הרוסית ונכלא בסיביר, והסבתא השניה שרדה את השואה, אבל אף אחד לא יודע איך. זה סוד, אבל ככל הנראה מעורב בזה מאהב פולני. 

מבחינתי, מספיק שאני טועמת אוכל כמו זה שסבתא שלי הכינה, ואני ישר נזכרת ברעב שהיא חוותה באושוויץ ובסיפורים שלה על איך שהבריחה אוכל לאחותה. 

מספיק שאני חושבת על כמה חזק סבא שלי היה, כדי להזכר באצבע שהיתה חסרה לו ביד לאחר שנקטעה במחנה הכפיה.

מספיק שאני נזכרת בבית של סבא וסבתא שלי מהצד השני כדי להזכר שלאחר מותם גילו אצלם מחבוא ענק של מצרכי מזון בסיסים ששמרו לימות רעב.

מספיק שאני זורקת אוכל לפח, ואני כבר נזכרת בתוכחות ובאזהרות של סבתא שלי.

מספיק לי לראות חתולים, כדי להזכר באוכל שסבתא שלי היתה מכינה לחלתולים, תוך כדי קיטורים על כך שבאושוויץ הגרמנים לא נתנו לה כזה אוכל טוב.

מספיק לי לראות משחת שיניים כדי להזכר בסיפור של דודה של אבא שלי על הפעם שמצאה משחת שיניים בגטו ואכלה אותה בתאבון.

מספיק לי לקלף תפוחי אדמה כדי לתהות מה הטעם של הקליפה שלהם.

מספיק שאני נמצאת באירוע משפחתי, כדי לזכור שסבא וסבתא שלי הסתפקו במשפחה קטנה כי "ככה יותר קל לשמור על כולם".

מספיק לי לראות את הגדר שההורים שלי שמו בחצר הבית שלהם במטרה שהצמחים יתפסו עליה, בכדי להזכר מיד בגדר החשמלית שהקיפה את המחנות.

את מבינה, כל הילדות שלי ספוגה בשואה. כל ההוויה שלי מסתובבת סביב השואה. מבחינתי השואה היא זכרון חי שנמצא איתי כמעט כל יום. אני לא צריכה את יום השואה כדי לזכור. אני לא צריכה לעצור לרגע. אני מכבדת את יום השואה, אבל אני לא צריכה דווקא אותו כדי לזכור.

אין כמו ליל הסדר כדי לגרום לך להבין שהמשפחה שלך היא לא המשפחה היחידה שלוקה בחוסר תפקודיות.

אתה יושב סביב שולחן אחד עם עוד לפחות 2-3  משפחות, ויש לך את הפריבילגיה המופלאה לבקר אותן כאילו אתה מושלם. אח"כ אתה יושב עם חברים ושומע מהם על ליל הסדר הזוועתי שלהם, וכך אתה מתוודע לעוד 2-3  משפחות שלוקות גם הן בחוסר תפקודיות.

אני והבעל טוענים שאחותי ובעלה לא יודעים לחנך את הילדים.

אמא שלי טוענת שאני מערערת את הבטחון העצמי של הילדים שלי.

אני טוענת שלאמא שלי יש הפרעה נפשית ע"ש ברי ואן-דה קאמפ רק בלי הקוליות שבה ברי מתנהלת בעולם.

ההורים של הגיס החדש חושבים שכולנו מטורפים ולא מבינים איך הסכימו מרצונם החופשי להתארח אצל ההורים שלי.

הגיס החדש חושב שהילדים שלי ושל אחותי הם בלתי נסבלים.

אני חושבת שההורים של הגיס החדש מנהלים מערכת יחסים מוזרה עם בנם הבכור (שאינו הגיס החדש).

אני חושבת שחמותי לא יודעת לפרגן לאף אחד (כולל עצמה).

בעלי מסכים איתי, אבל חושב שאמא שלי זוועתית יותר.

חמותי חושבת שאני לא סובלת אותה (וצודקת במידה מסויימת), למרות שלדעתה היא הסבתא הנפלאה ביותר בעולם.

אחותו של בעלי וגם אחיו של בעלי בטוחים שהחינוך הדתי שאנחנו נותנים לילדים לוקה בחסר.

אנחנו מצידנו חושבים שמקלחת פעם ביומיים זה לא מספיק, שגומלים ילדים רק לאחר שהם מוכנים לגמילה ולא כשההורים מחליטים שהגיע הזמן להגמל וגם שאפשר לרווח קצת יותר את פרק הזמן בין ילד לילד.

בקיצור, אם בראש השנה כל אחד עושה את חשבון הנפש בינו לבין אלוהים, הרי שבפסח כל אחד עושה את חשבון הנפש בינו לבין בני משפחתו. לא פלא שכולם יוצאים מהחג הזה מרוטים ועם בעיות מעיים.

בשורה התחתונה היה כיף. טיילנו קצת, רבנו קצת, התפנקנו קצת, אכלנו ונחנו המון.