עייפות

לאחרונה התחילו לי נדודי שינה. אני שוכבת במיטה, עיפה, מודעת לחובה שלי לקום מוקדם מחר בבוקר, אבל לא מצליחה לישון. אני עוצמת את העיניים, מחבקת את הכרית, מנסה לנקות את הראש ממחשבות ולתת לשינה ליפול עלי. אני מרגישה את עצמי מתחילה לשוט לתוך השינה, אבל אז פתאום קופצת לה מחשבה טורדנית לראש שלי, והשינה בורחת ממני. כדי להמנע מהמצב הזה, אני מביאה את עצמי לעייפות גדולה, לתשישות. המטרה שלי היא להגיע למיטה באפיסת כוחות, שהגוף שלי פשוט יקרוס לתוך השינה מחוסר ברירה. מצד אחד, אני באמת נרדמת בקלות ככה. מצד שני, אני מאוד מאוד עיפה. כ"כ עיפה, שהבוקר כמעט נרדמתי על הכביש תוך כדי נהיגה.

יש לי סדר יום די עמוס. המטלות שלי מסודרות בזו אחר זו בצפיפות מתישה. שלא יוותר לי זמן מיותר בין מטלה למטלה. שלא אחשוב יותר מדי. שלא אשקע בכאב. אני חייבת להרדם מהר, כדי שלא אחשוב יותר מדי, כדי שלא ארגיש בכאב.

כשקיבלנו את האבחון הסופי שיש לילדה cp התקשרתי לאמא שלי והתחלתי לבכות לה בטלפון. היא מיד אמרה לי: "אסור לך לבכות עכשיו. תפסיקי לרחם על עצמך. את צריכה להיות חזקה בשבילה". הפסיכולוגית אח"כ אמרה לי שבמשפט הזה אמא שלי נטלה את הלגיטימציה מהכאב שלי, וגרמה לי להדחיק. הפסיכולוגית אומרת שדווקא הייתי צריכה לבכות אז בכי טוב וגדול שיוציא את הכאב החוצה, כדי שאוכל להמשיך לחיות בשלווה בלי שהוא יתגנב אלי מאחור מדי פעם (טוב, היא לא ממש התנסחה ככה. זו יותר אינטרפטציה שלי לדבריה). אני לא ממש זוכרת שבכיתי מאז. כלומר, היו לי הרבה יללות והרבה בכיות קטנות כאלה על שום דבר (רובן, אגב, היו מול פניו ההמומות של הבוס שלי. לא יודעת מה יש בבן-אדם הזה שמוציא ממני את כל היללנות והבכיינות), אבל בכי עמוק כזה, שבא מהלב שצועק את הכאב החוצה (בכי כמו זה שבכתה בשבת השכנה מלמעלה) לא היה לי.

האמת היא שאני אדם מאוד אגוצנטרי. אני כ"כ עסוקה ברחמים עצמיים ובניתוח התחושות שלי ביחס ל-CP של הבת שלי, שלא ממש הספקתי להתעניין בכאב ובמצוקה שלה. אני מודה שקשה לי לשמוע אותה מספרת על חיי היום-יום שלה. כל שאלה הכי פשוטה היא פוטנציאל לכאב: "איך את משחקת עם החברות שלך?" "הן רוצות לשחק איתי תופסת, אבל הן כל הזמן רוצות שאני אהיה התופסת, ואז הן בורחות ומתחבאות לי" אייייייי. זה כואב. אולי אחליף נושא?

אני יודעת שאני חוזרת על הטעויות של אמא שלי: אוטמת את עצמי לכאב שלה כדי לחסוך את הכאב הזה מעצמי. אני מנסה להקשיב לה. אני מנסה להכיל את הכאב שלה. אבל זה יותר מדי בשבילי. בלילה הכל חוזר.

היא יכלה להשיג אמא הרבה יותר טובה ממני. אומרים שאלוהים מתאים לכל ילד את האמא הנכונה. אני חושבת שבמקרה של הבת שלי הוא פיספס. הוא היה צריך לתת לה אמא יותר אמפאטית, יותר מבינה, יותר רגישה, יותר מכילה. אמא שתלחם בשבילה עד הסוף. לא אמא שתנסה לחיות כאילו כלום לא קרה. תמיד קוראים על אמהות שכשהן שמעו את האבחנה על הבעיה של הילד, הן מיד שינסו מותניים והקדישו את כל חייהם למלחמה בבעיה. אני לא כזאת. אני לא יכולה לצלול לכאב ולהלחם בו. אני מדחיקה, מתעלמת, מנסה לחיות כרגיל.

צר לי יקירתי שנפלת בחלקי ולא בחלקה של אמא אחרת.

נהרוג טורקי וננוח

ראשית, אפתח בהתנצלות על חוסר תגובות כאן ובבלוגים אחרים שאני קוראת. מסיבות שיפורטו להלן הייתי נטולת מחשב במשך שבוע.

שנית,הפוסט הזה הולך להשתייך לסוגת "קמתי, ציחצחתי שיניים, אכלתי, היה מגניב". עם שונאי הז'אנר הסליחה. מבטיחה שלא אעלב אם תנטשו בנקודה זו.

ולענייננו:

הייתי בטורקיה!

לא יודעת אם ההיי-לייט של משפט זה הוא עצם העובדה ששונאת חריגה משיגרה כמוני החליטה לקום ולטוס לחו"ל או עצם העובדה שפירגנתי לעצמי חופשה נטולת ילדים או עצם העובדה שטסתי לטורקיה בלי הבעל אלא עם חברה.

כך או כך, ארזתי מזוודה ותיק יד ושמתי פעמי מערבה.

מטעמי סודיות אני לא מוכנה להסגיר את שם הקלאב שהיינו בו, אני רק מוכנה לצרף תמונה שתרמוז:

אני מודה שטורקיה - או ליתר דיוק, אנטליה - היא לא כוס התה שלי (או שמא אשתעשע ואכתוב: לא כוס הקפה שלי...). את החופשה שלי אני אוהבת כמו את הספרים שאני קוראת: בעלת ניחוח אירופאי או אמריקאי והכי אסקפיסטית שאפשר. טורקיה היא לא זה ולא זה. מזג האוויר הוא כמו בארץ (ואפילו קצת יותר גרוע) והניחוח הוא בעיקר ניחוח של סיגריות. המדינה הזאת לא ממש הפנימה את הקונספט של "עישון סיגריות מזיק לבריאות". למצוא שם מקום נטול עישון זה כמו לנסות למצוא הגיון בסידרת המופת "השיר שלנו". וכשהם לא מסריחים מסיגריות, הם מסריחים מזיעה. השמועה אומרת שיש בטורקיה מלא מים. כנראה שהם מנוצלים למטרות אחרות ולא למקלחת. מעבר לזה, אני לא ממש מבינה את ההתעקשות של הטורקים להדחיק את העובדה שחם בחוץ ולא להפעיל מזגן עד לחודש יולי. שילמדו מהישראלים. פה אפילו בינואר תמצאו את אלה שמתעקשים לקרר את החדר לטמפרטורה של 5 מעלות.

אבל די עם אבחנות גזעניות. בואו נעבור לאבחנות סקסיסטיות:

חופשה עם חברה שונה לגמרי מחופשה עם הבעל. אני מתנסחת בעדינות. אני מניחה שיש יתרונות לכל צד, אבל אני חושבת שהרבה יותר קל להתפשר ולוותר למישהו שאח"כ מוכן לעשות לך קיצי-קיצי בגב במשך לילה שלם, מאשר למישהי שלא רק שלא עושה לך שום קיצי-קיצי, אלא גם תופסת לך את האמבטיה לזמן ממושך.

לצאת לחופשה עם חברה זו הזדמנות נדירה לראות את העולם לרגע מנקודת ראות גברית:

"אוף... כמה זמן לוקח לה להתארגן? כמה פעמים בן-אדם צריך לעשות פיפי לפני שהוא יוצא מהבית?"

"שוב פעם פיפי? כל מקום שמגיעים אליו רק פיפי, פיפי, פיפי"

"מה זה משנה אם היא לבשה את החולצה הזאת אתמול לארוחת ערב? שתלבש אותה גם היום. מי בכלל מסתכל?"

"שוב פעם לקנות? מה לא קנינו מספיק אתמול? כל החופשה הזאת מתבזבזת על קניות. כבר הוצאנו על הקניות האלה יותר ממה שעלתה לנו כל חופשה"

"שוב היא אוכלת חסה? היא לא מסוגלת לפרגן לעצמה בחופשה יותר מזה?"

"כמה שעות היא יכולה להשתזף?"

"למה לעזאזאל היא מקטרת על זה שנשרפה. מה היא חשבה שיקרה אחרי שישבה בשמש במשך 5 שעות בלי קרם מסנן קרינה?"

אני מודה שבעקבות החופשה הזאת פיתחתי הערכה מחודשת לבעלי (ולגברים בכלל).

כמה הערות קטנות בשולי הדברים:

1. אם לרקדנית בטן יש בטן שרירית בעלת קוביות, אל תתפלאי שמספרים לך אח"כ שהיא קוקסינל.

2. לדחוס 12 בנות חצי ערומות לסאונה יבשה תוך כדי זרוזן עם היד ("come, come") וטריקת הדלת מאחוריהן, זה מעורר אסוציאציות לא חביבות. אני מודיעה לכם שאני לא היחידה שחיפשה את ברזי המקלחות בתקרה.

3. חמאם טורקי זו חוויה הזויה ביותר. עשה לי דה ז'וו חזק לימים בהם הייתי בת שנה ואמא שלי עשתה לי אמבטיה. מעניין מה היה המסלול ההיסטורי שהוביל למנהג הזה. מתי החליט איזה טורקי בוגר שנמאס לו להתקלח לבד, ואולי כדאי שטורקי אחר ישפשף נמרצות עם ליפה וקצף את איבריו האינטימיים?

4. ארבעה ימים עם דג בנייר כסף, תפו"א פסטה ברוטב עגבניות ומאפים מבוססי פיתה עיראקית זה too much. לא שגוועתי ברעב, אבל אם מישהו ידחוף לי עוד מאפה טורקי אחד מול העיניים אני אצרח.

5. דלגו על השוק באנטליה. אני יודעת שמאוד פרובנציאלי לכתוב את זה, אבל בחיי שבשוק הבדוואי בבאר-שבע יש מבחר יותר גדול והרבה יותר זול. נכון שאין שם 50,000 חיקויים של פומה, אבל אפשר לקנות לילדים יופי של בגדים בחצי מחיר. בפעם הבאה שאתם יורדים לאילת לסופ"ש תעשו עצירה בבאר שבע ותבקרו בשוק.

יום ירושלים שמח לכולם. טוב להיות בבית ובארץ בכלל.

כשר אבל מסריח

הלכתי אתמול עם ענבל לאכול ארוחת צהרים מחוץ למשרד.

כמו תמיד, כל יציאה כזאת דורשת תכנון מוקדם מראש: ענבל מגיע אלי לחדר, אני נכנסת לאתר של rest.co.il ושתינו  מדפדפות בין "שלל" המסעדות הכשרות שיש פה באזור ומלבטות לאיזה מהן ללכת. לאחר כשעה של התלבטויות ותהיות, אנחנו בדר"כ מתייאשות ומוותרות על הרעיון. הפעם התעקשתי שבכל זאת נחליט ונלך. לאחר דיון נוסף בן חצי שעה שעיקרו היה: "תחליטי את" "לא, תחליטי את" "לא, את" וכו' החלטנו ללכת על קפה הלל.

כשהגענו למקום שמתי לב ל-2 דברים חשובים:

1. על השלט של המקום לא הופיעו המילים "כשר"

2. על הקירות לא תלתה שום תעודת כשרות.

החלטתי לקחת את הסיכון ולשאול מלצר אומלל האם יש תעודת כשרות. בתגובה ענו לי שאין תעודה, אבל הם כשרים. הם לא מוכרים בשר, רק חלבי, אבל מכיוון שהם פתוחים בשבת, הרבנות מסרבת לתת להם תעודת כשרות.

עכשיו סילחו לי לרגע על הצרפתית שלי, אבל כל זה מעניין לי את התחת. שאלתי שאלה מאוד ממוקדת ואינפורמטיבית. לא בא לי לשמוע את כל קורות החיים של המסעדה. תענו לי רק בכן או לא.

האמת היא שהחיים לימדו אותי כבר שאם לא כתוב בכניסה למסעדה באותיות קידוש לבנה שהמסעדה כשרה, סימן שהיא לא כשרה. החיים גם לימדו אותי שאם תעודת הכשרות לא תלויה במקום בולט (כזה שאפשר לאתר אותו במבט מהיר שנשלח מדלת המסעדה פנימה) סימן שאין לה תעודה. בכל זאת, שאלתי. למה? כי ברוב תמימותי הנחתי שאם מסעדה מפרסמת את עצמה ככשרה, חזקה עליה שיש לה תעודת כשרות.

אם יורשה לי לרגע להיות דוברת הציבור הדתי, אני יכולה לומר במידה רבה של ביטחון שאחת התשובות השנואות על הדתיים היא: "אנחנו כשרים אבל רק בגלל שאנחנו פתוחים בשבת אין לנו תעודה" (תשובה חלופית נוספת היא: "אנחנו כשרים, אבל בגלל שלא בא לנו לשלם לרבנות המושחתת אין לנו תעודה"). כדאי שבעלי מסעדות ובתי קפה יפנימו שלא מעניין אותי אם לדעתם המסעדה כשרה, לא מעניין הסיכסוכים שיש לבעל המסעדה עם הרבנות, לא מעניין אותי מה שעתם על חוקי הכשרות, על הרבנות הראשית, על המשגיח ועל אמו הצולעת. לא מעניין אותי שסבא שלהם היה רב גדול במרוקו או חבר קרוב של רש"י. כל מה שמעניין אותי זה: יש תעודה או לא. קחו בחשבון שכשאני שואלת את השאלה הזאת, אני נמצאת במצב צבירה של רעב מתקדם, ואני מחפשת נואשות מקום בו אוכל לשבת ולבלוס בלי להתעסק בשאלות של דת ומדינה.

בסוף מצאנו מקום כשר לאכול בו, אבל החוויה כולה שלחה אותי (כמו תמיד) להירהורים נוגים.

למה מנסים לשכנע אותי לצרוך מוצר שמלכתחילה הצהרתי שאני לא מעוניינת בו? למה מתייחסים אלי בפטרוניות, כאילו אני לא מבינה מה אני בדיוק אני רוצה? למה מתעלמים מהדרישה הברורה שלי לצרוך מוצר מסויים? ולמה לעזאזל בכל מתחם רוטשילד - אחד העם כמעט ואין מסעדות כשרות?

מכיוון שבחו"ל אני לא מקפידה על אכילה רק במקומות כשרים, ואני חוגגת על כל סלט פנוי ו/או דג מזוהה, זרקו לי לא אחת את השאלה: מדוע הסטנדרטים הכפולים? (או כמו ששכנה שלי ניסחה זאת בעבר: אההה, אז את דו-פרצופית).

אני לא סבורה שיש פה סטנדרטים כפולים. מעבר לזה שבארץ יש לי ברירה ואפשרות היכן לאכול, מה שלא כך בחו"ל (ללכת ברגל 10 ק"מ כדי למצוא מסעדה כשרה בפאתי בודפשט לא נחשב בעיני כברירה או אפשרות, אם כי גם את זה עשיתי), אני חושבת שיש לי בארץ חובה להתעקש שיכבדו את הדרישות הצרכניות שלי. אני רואה בתעודת כשרות לא רק כורח דתי, אלא דרישה צרכנית. מבחנתי, מסעדה בעלת תעודת כשרות, היא מסעדה שפונה לקהל לקוחות שאני נמנית עליו. מסעדה שלא דאגה לתעודת כשרות היא מסעדה שמזלזלת בדרישותי הצרכניות. למה שאכבד בנוכחותי ובכספי מסעדה כזאת, גם אם לטענתם האוכל שלהם כשר והסבא של הבעלים היה רב?

לטובת כל קוראי (5 לפי הספירה האחרונה) שמחפשים כמוני מסעדות כשרות (וירדנו ל-2) אני מבטיחה לאסוף המלצות למסעדות כשרות טובות, בינתיים קבלו את ההמלצות הבאות:

• oro - במילה אחת: יאאאאאאאאם! בכמה מילים: תמורה כספית הולמת ואחת המסעדות הטעימות שסעדתי בהן.
• ברונו - מוערך יתר על המידה. אולי בערבים האוכל שם מוצלח יותר, אבל יצא לי לאכול שם פעמיים בארוחות עסקיות, ובשתיהן לא נפלתי מהכסא מרוב התלהבות. האוכל היה הרבה יותר יקר מאשר טעים או מיוחד.
• אוליב ליף - היינו לפני כשנתיים ומאוד מאוד נהננו. האוכל יקר מאוד, אבל היינו ביסקית, מה שהוזיל משמעותי את המחיר. בינתיים קראתי ביקורת קטלנית על המסעדה הזאת אצל מבקר המסעדות של עיתון מעריב, כך שלא ברור לי האם ההמלצה שלי עדיין רלבנטית.
• קלודין - לא מצדיק את המחיר. בעצם, גם אם היינו משלמים חצי ממה ששילמנו זה לא היה מצדיק את המחיר. או שאוכל צרפתי ממש לא עושה לנו את זה, או שזו אכן המסעדה הגרועה ביותר שביקרתי בה אי פעם.
• אחוזת מרגו - הנה מסעדה שנותנת תחרות לקלודין האמורה לעיל. למען ההגינות יש לומר שהפעם האחרונה שאכלתי שהם היתה לפני יותר משנה, ובכל זאת היה מגעיל. המסעדה שוכנת במבנה מדהים ביופיו, מה שגורם לסועדים רבים להסתנוור מהיופי ולא לשים לב לאוכל שמוגש להם.
• פטרוזיליה - בסדר בשביל ארוחת צהרים. פשוט, לא יומרני וטעים.
• גינצבורג - אולי אני בררנית מדי, אבל מסעדות עם שולחנות דביקים ממש לא עושות לי את זה. לגבי האוכל, כבר טעמתי אוכל טעים מזה.
• ג'וי - מצויין. החסרון הוא המקום הקטן והקלסטרופובי שגרם לי לתהות לאורך כל הארוחה כמה נזק יכול לעשות מחבל שיחליט להתפוצץ במרכז המסעדה. דלגו על הסביצ'ה לכו על פלטת בשרים בגריל.
• לה גוטה - גם פה המקום היה צפוף למדי. בעל הבית היה עצבני ומרבית הארוחה היה עסוק בחשבונות וצעקות על העובדים. האוכל עצמו היה סביר. לא יותר מזה. חברים חילונים שאכלו איתנו לא התלהבו (וזה בלשון המעטה).

לחגוג או לא לחגוג?

הציונות הדתית נמצאת במבוכה: האם לחגוג השנה את יום העצמאות? האם לומר הלל? האם להניף דגל? ואם להניף האם לקשור לצידו סרטים שחורים? סרטים כתומים? ואולי בכלל נניף דגל כתום?

טובי הרבנים נדרשו לנושא, והדעה לא אחידה. אני לא רוצה להכנס לנעלים גדולות ממימדי, אבל התחושה שלי היא של תחילתו של פיצול במחנה הציונות הדתית. נכון שהחרד"לים כבר ממזמן הפכו לזרם עצמאי משלהם בתוך המחנה הנקרא "ציונות דתית", אבל הייחוד שלהם התבטא בעיקר בצד החיצוני-דתי (הייתי אומרת התחזקות דתית, אבל אני לא חושבת שזה מתפקידנו לקבוע את מידת הדתיות של אדם והאם אחד חזק יותר מהשני מבחינת דתית). כל עוד השילוש הקדוש המאפיין את הציונות הדתית (עם ישראל-תורת ישראל-ארץ ישראל - ולאו דווקא בסדר הזה) נשמר במחנה החרדי לאומי, יכלו כל פלגי הציונות הדתית לשבת יחד כמחנה אחד.

ההתנתקות היוותה נקודת שבר. חלק גדול מהציונות הדתית (חלק שמזוהה עם הפלג החרדי לאומי, אם כי לא בהכרח חופף לפלג הזה) התחיל לערער על נכונות השילוש הקדוש. התחושה בקרב המנותקים (המגורשים) ואלה המזדהים עימם זהות אידאולוגית מלאה היא, שעם ישראל ויתר עליהם, התנתק מהם, ולכן הערבות ההדדית שעליה תמיד דיברה הציונות הדתית, כבר לא מדברת אליהם. בנוסף, הם מבדילים בין ארץ ישראל - שאליה הם מחוייבים כמו תמיד - למדינת ישראל. אם הרב צבי יהודה קוק ראה במדינת ישראל את "ראשית צמיחת גאולתנו", היום כבר יש כאלה שמערערים על הקביעה הזאת. יש כאלה שתוהים אולי מיהרו להכריז על מדינת ישראל כחלק מהותי מתהליך הגאולה של עם ישראל. יש כאלה שרואים במדינת ישראל כמדינת שלטון זר, כחלק מהגלות.

העמדה הזאת מערערת את כל היסודות עליהם מושתת הציונות הדתית, ומקרבת את מחנה החרדי לאומי יותר ויותר לצד החרדי. במה שונות הטענות היוצאות נגד מדינת ישראל (מפי חלק מראשי הציונות הדתית!) מהעמדה החרדית הרואה במדינת ישראל כשלטון זר היושב בארץ ישראל? ההתנתקות של חלק מהציונות הדתית מיום העצמאות מהווה את ההתנתקות שלהם ממחנה הציונות הדתית והחבירה שלהם לעמדה השוללת את מדינת ישראל כמדינה בעלת אלמנטים רוחניים-דתיים וכחלק מתהליך הגאולה.

(באופן פרדוקסלי דווקא חלק מהציבור החרדי מתקרב בתקופה האחרונה למדינת ישראל, משלים עם קיומה ומקבל על עצמו את מרות מוסדותיה).

מעבר לזה, אני חושבת שיש בעמדה הזאת הרבה פינוק וילדותיות. פינוק שמגיע ממקום שבע. אנחנו יושבים כבר 58 שנים בטריטוריה משלנו, נהנים מעצמאות, נהנים מצבא חזק, נהנים מהזכות ללכת ברחוב בלי שמישהו יצעק לעברנו "יהודי מלוכלך", נהנים מהזכות להחזיק רכוש ומקצוע בלי שמישהו יחליט לחוקק חוק ששולל מאיתנו את הזכויות האלה.  מתוך סיר הבשר הזה, אפשר באמת לירות לכל הכיוונים ולצעוק כמו ילד שלא קיבל את הצעצוע שרצה, שלא לזה ציפינו ושזאת לא המדינה שלנו.

אמר נכון  פרופ' אבי רביצקי (בכתבה שהלינק שלה צורף לעיל): "אני חושב על סבא שלי, שמת מרעב וממחלות בגטו לודז'. אם הייתי מתלונן באוזניו על המדינה, הייתי מקבל סטירת לחי מצלצלת, ובצדק. אנחנו בארץ ישראל, ויש לנו מדינה. אנחנו לא צריכים לחכות שרוזוולט יפציץ בשבילנו את מסילת הרכבת. צריך לראות קודם כל מאין באת, ואחר-כך ראוי לשאול גם לאן אתה הולך, איזה חלק מן החזון הגשמת".

מבחינתי, זה מסכם את הכל.

עידכונון: החטא מגיב בבלוגו ומעמיק הרבה יותר ממני בסוגיה שאני נגעתי רק בקצה שלה. שווה לקרוא.

אותו כנ"ל לגבי לובשת החצאית (החיננית).

אז תלינו דגל.

האמת היא שבזכות בנק הפועלים יש לנו מאגר דגלים בלתי נדלה. משנה שעברה נשאר לנו דגל חדש, והשנה יש לנו 3 שרשראות דגלים (אנחנו קוראים הרבה עיתוני סופ"ש). כל אלה הצטרפו ל-2 דגלי ענק שכבר חיו להם בשלווה ובנחת בארון בבית.

בשורה התחתונה, מכל חלון בבית משתלשל לו דגל או שרשרת דגלים. טוב טעם מעולם לא היה הצד החזק שלי. מזל שאנחנו לא חוגגים את כריסמס.

כמה קטנות:

1. כל בוקר בסביבות 6:40 אני עוברת באותה נקודה בכביש מס' 4 אל מול פני אותו אדם בחולצה לבנה בעלת 2 פסים כהים במרכז שעומד שם וממתין לא יודעת למה. אולי לטרמפ? אולי לחצות את הכביש? כל בוקר עם אותם בגדים ואותו תיק צד חבוט. מבחינתי, אותו אדם בכלל גר שם באותה נקודה בכביש מס' 4. אין לו חיים או קיום אחר מלבד לעמוד שם כל היום באותה נקודה מבלי לזוז.

2. לפני כמה לילות חלמתי שחוטפים אותי. תוך כדי החלום תיכננתי איך אכתוב על כך אח"כ בבלוג. אני מודה שדי התאכזבתי להתעורר ולגלות שמדובר רק בחלום, מכיוון שככה איבדתי סיפור נהדר לבלוג.

3. יש משהו מאוד משחרר בבחירת קללות כסיסמת הכניסה שלך למחשב בעבודה. אני באה שפוכה מעיפות לעבודה, מתבאסת מתחילתו של עוד יום ומדליקה את המחשב. המחשב בעליצות בלתי מובנת קורץ לי בגוונים של כחול ולבן ומבקש ממני בנימוס את הסיסמא, ואני בתגובה כותבת לו: fuckoff. ותקח את כולם פה במשרד יחד איתך.

4. רק אני רואה את האירוניה בכך ששר מטעם מפלגת ש"ס יהיה השר הממונה על לווין בשם "ארוס"?