working 9 to 5.

מה קורה כשמכניסים מערכת מחשבים חדשה למחלקה ב-90% מהעובדים בהם הם מאותגרי מחשב?

הייתי מקליטה לכם את צלילי ההיסטריה, כדי שתבינו במה מדובר, אבל אין לי את האמצעים הטכנולוגיים.

בכנות, אני לא מבינה איך אנשי המחשבים בחברה עוד מסוגלים לגלות סבלנות כלשהי כלפי העובדים פה במחלקה. אנשים לא הגיעו להדרכות שנעשו בנושא המערכת החדשה, ועכשיו מתפלאים על כך שאין להם מושג איך לעבוד עם המערכת. אנשים הקטינו ראש כאשר ביקשו מהם לספק הגדרת צרכים לפני בנית המערכת, ועכשיו הם מתפלאים שהמערכת לא מספקת את כל הצרכים שלהם. אנשים מצפים שלאחר כניסת מערכת חדשה הכל יעבוד פרפקט ובאותה זרימה שיגרתית כמו שהיה לפני כן, כאילו לא מדובר במערכת חדשה שרק עכשיו מבעירה מנועים לראשונה.

אישית, אני לא מבינה איך בחורה בעלת אי.קיו נמוך במיוחד מעיזה לצרוח על איש מחשבים שהוא לא מבין כלום. אם אני הייתי צורחת עליה בכל פעם שלדעתי היא לא מבינה כלום, הגרון שלי כבר היה צרוד ממזמן. ובכלל מי קבע שרק עם צעקות הדברים מסתדרים? בעיטה בצד המחשב עובדת הרבה יותר טוב   מסתם צעקות.

בלי קשר, האווירה בעבודה די מגעילה. החברה עוברת שינויים מבניים, וחוסר האמון ומפלס הפרנויה גואה. די מגעיל לעבוד ככה, אבל אני לא מוכנה לזוז מפה עד שלא יפטרו אותי במפורש.

ואם אנחנו כבר בקיטורי עבודה, אני רוצה לציין שאישה נמוכה, בת 40+, בעלת מבנה גוף רחב ומבנה אגן ירכים עוד יותר רחב, אסור לה ללבוש גופית טריקו בצבע ורוד בזוקה בעלת מחשוף פלילי, ומכנסי "דפוק אותי" בגיזרת 7/8. א. זה כואב לי בעיניים. ב. זה עושה לי בחילה. ג. זה גורם לה להראות הרבה יותר נמוכה ושמנה.

אני בכלל בעד העברת חוק "טעם טוב בלבוש במקומות עבודה". החוק הזה צריך לקבוע בסעיף הראשון שלו שנשים וגברים חייבים להתלבש למקומות העבודה בהתאם לגילם ולמימדי גופם. אח"כ יפרט החוק אילו בגדים אינם מתאימים למשרדים מהוגנים, אלא רק למועדוני חשפנות.

בית חולים

אין... אין כמו המיטה בבית.

אני חושבת שהבן שלי (בן 15 חודשים) סיכם זאת יפה, כאשר נכנס הביתה - לאחר יממה וחצי בבית חולים - ומיד רץ למיטה שלו והתחיל ללטף אותה.

אנחנו לא מספיק מעריכים את הדברים הקטנים. תקחו ממפונקת כמוני את היכולת לשבת על אסלת השירותים, את היכולת להסתובב בלי חזיה, בבגדים רפויים, את היכולת לבלות שעות במקלחת ואח"כ להכנס למיטה עם עיתון ושלט טלויזיה, את היכולת לפרוס איברים במיטה נוחה, עם כרית רכה, ותקבלו אישה עיפה, יבבנית, נרגנת וחדורת יאוש.

כולה יממה וחצי. אבל זה הרגיש לי כמו לפחות שבוע מחוץ לבית. בילתי בבהיה בת 3 שעות  מול טלויזיה, כדי להשלים את כל החסר (ועוד לא דיברתי על חסר גלישה באינטרנט, שהתחיל עוד מלפני יום העצמאות). אני חושבת שחוויתי תסמונת פוסט בית חולימית.

בית חולים בכלל הוא המקום היחיד בישראל שעוד אפשר לפגוש בו אנשים  משכבות סציו-אקונומיות שונות (המיתוס על המילואים כמקום מאחד של העם, כבר הופרך ממזמן). איפה עוד תוכלו למצוא אישה ערביה, אישה חרדית, חילונית צפונבונית, אתיופית, עולה חדשה מרוסיה ודתיה לאומית שוהות ביחד באותו חדר במין אחווה משונה שעיקרה: "העיקר שהילד יהיה בריא".

ממעמקי המעמד הבינוני-נמוך בו אני שוהה יוצא לי לראות ולהכיר אנשים בדיוק כמוני ואנשים הנמצאים במעמד טיפה גבוה משלי (בינוני-גבוה). כל הכתבות בעיתונים על ישראל הרעבה (או לחלופין על ישראל השבעה) הן כתבות שמבחינתי מתארות מציאות רחוקה ולא מוכרת. בית חולים הוא למעשה המקום היחיד בו אני יכולה לפגוש את "ישראל האחרת".

פתאום כל הקיטורים שלי על זה שאנחנו לא מצליחים לגמור את החודש, על כל ההוצאות שיש לנו, על כל הקשיים שיש לנו מתגמדים. פתאום אני מגלה שלעומת אחרים אני חיה חיים עשירים ונוצצים. בעוד שאני חילקתי עם מכונות בית החולים את שלל המטבעות הקטנים שסחבתי מהבית, ודאגתי לעצמי ל-2 ארוחות מזינות ביום (כריך עם גבינה וכריך עם טונה. יאממממ) + כוס שוקו, האתיופית מהמיטה ממול לא אכלה כלום במשך כל היומים ששהתה שם, למעט מה שהבת שלה השאירה  מארוחת הצהרים וארוחת הבוקר, ולמעט ארוחת הצהרים ש"עזר מציון" חילקו ביום השני לשהותה במחלקה.

שהות בבית חולים מכניסה לפרופורציה - לא רק בגלל שהיא  מרעננת את זכרוננו בקשר לסדר העדיפויות האמיתי בחיים, אלא גם בגלל שהיא מפגישה אותנו עם אנשים שביום-יום נח לנו להתעלם מהם.

אגב, לא יודעת מה בדיוק הנחה את מקימי בית החולים בו היינו מאושפזים, כאשר הם שיבצו את המחלקות שלהם במבנים השונים של בית החולים, אבל אני חושבת שזו ציניות אדירה לשים את הקומפלקס של מיון ילדים, מחלקות ילדים וטיפול נמרץ ילדים ממש צמוד למחלקה הגריאטרית. במקום אחד מתפללים שהחולה יבריא כדי שימשיך בחייו העליזים ובמקום השני מתפללים שהחולה ימות כדי שיפסיק לסבול.

לטייל עם הילד בין המחלקות זה ממש כמו לעבור במנהרת זמן מעוותת: ילדים חולים - הורים מודאגים, זקנים חולים - ילדים מודאגים.

oh Mr. Bennet, life has been good to us

אני חושבת שציינתי פה כבר בעבר שאחת מסדרות הטלויזיה האהובות עליה היא "גאווה ודעה קדומה". אני מסוגלת לראות את הסידרה הזו בלופים אינסופיים (של ערוץ 23) ולא להשתעמם לדקה.

הדמות הכי מטורללת בסידרה היא גב' בנט. יש בה משהו כ"כ יהודי. היא כ"כ מזכירה את האמא הפולניה שלי.

ביום חמישי אחותי הקטנה התארסה, ובכך השלימה סריה של 4 ילדים "מסודרים". כשהסתכלתי על החיוך הזורח של אמא שלי במהלך הוורט יכולתי לראות את פניה המאושרות של גב' בנט מיללות (מאושר כמובן) לבעלה: "oh Mr. Bennet, life has been good to us".