נתקע לי האוטו

הערה לעצמי:

בפעם הבאה שנדלקת לך מנורה באוטו, צאי מנקודת הנחה שיש לזה סיבה. הנורה לא נדלקה כדי לקשט לך את לוח השעונים. כדאי להגיע למוסך בהקדם האפשרי, ולא לסמוך על זה שהאוטו עדיין נוסע.

אם כי:

אם כבר להתקע, אז עדיף שזה יקרה בדיוק מתי ואיפה שזה קרה לי - מרחק של 5 דקות מהבית, בצד הכביש, במקום בו יחסית אני לא מפגע תעבורתי, כאשר רק 2/3 מהילדים באוטו (מס' 3 הבעייתי היה עם הבעל), הילדים אחרי מקלחת וארוחת ערב, מוכנים להכנס למיטה, החום הגדול הוקל במקצת, אני לא ממהרת לשומקום חוץ מלהתקלח, לראות טלויזיה ולישון.

פינת הקונספירציה:

אני לא אוהבת להכניס למוסך אוטו עם מיכל דלק מלא. תמיד יש לי הרגשה שהוא חוזר אלי עם הרבה פחות דלק ממה שהיה אמור להיות בו. אני מבינה שהם צריכים לבצע סיבוב נסיון באוטו, כדי לראות אם התיקון עובד, אבל כמה דלק כבר לוקח סיבוב עירוני של 10 דקות? תמיד יש לי הרגשה שאחד מהמוסכניקים השכירים שעובד במוסך  בא לבוס שלו ואומר לו: "בוס, אני צריך להגיע הערב לחתונה ברמת הגולן. איזה אוטו אפשר לקחת?" והבוס עונה לו: "קח את היונדאי לנטרה הלבנה, זאת שהיתה לה בעיה במערכת החשמל, יש לה מיכל דלק מלא. אני אגיד ללקוחה שהתיקון יארך עוד יום. אבל תחזיר אותה מחר על הבוקר".

כמה אבחנות:

1. אם מישהו יעצור לעזור לך זה או בגלל שהוא מכיר אותך מאיזשהו מקום או בגלל שהוא דתי צעיר, נחמד וכנראה רווק, שלא שם לב לעובדה שאת עונדת על אצבעך טבעת נישואים.

 2. עדיין יש לי את זה! עדיין מתחילים איתי ברחוב.

 3. כשיום מתחיל כשכל הגב שלך תפוס וכואב, עדיף לא לצאת בכלל מהבית. ימים כאלה כמעט תמיד נוטים להתחרבש לגמרי.

פינת הנוסטלגיה:

שנים נסעתי לעבודה באוטובוס. כל בוקר אותו אוטובוס, אותה שעה, אותם אנשים באותן תחנות.

מאז התקדמתי לאוטו. כל בוקר שעה אחרת (לפי השעה בה אני מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה), כל בוקר אידיוטים אחרים על הכביש, כל בוקר פקקים אחרים.

הבוקר חזרתי לאוטובוס. הימם אותי לפגוש מחדש את אותם נוסעים קבועים. זו היתה הרגשה כאילו הם תקועים בזמן עבר, בעוד אני כבר ממזמן נמצאת בזמן עתיד. מצד שני זו היתה תחושה חזקה מאוד של נוסטלגיה. לא נוסטלגיה מתוקה חלילה - אני לא ממש מתגעגעת לימי האוטובוס שלי - אלא יותר נוסטלגיה במובן של לחיות שוב את העבר.

הנסיעה עצמה עבר יחסית בשלום, למרות שחשבתי כמה אירוני יהיה אם דווקא  הבוקר יעלה מחבל מתאבד על האוטובוס בו אני נוסעת.

יולי - אוגוסט 2005

ריח של היסטוריה באוויר.

תחושה של קו שבר שבעתיד הדברים ימדדו עד אליו וממנו והלאה.

יש כאלה שכותבים ומדברים. יש כאלה שעושים. ויש כאלה - כמוני - שרק מחכים שהכל יעבור מעליהם מבלי לפגוע בשיגרה שלהם.

לא יודעת מתי איבדתי את האידאולוגיה שלי, ולא יודעת למה. פעם הייתי חיה פוליטית. אפילו (ל-5 דקות בערך) שקלתי קריירה פוליטית. אבל אז גיליתי שויכוחים פוליטיים לא מובילים לשומקום, ושאידאולוגיה ופוליטיקה אינם אותו דבר. מתישהו השלתי מעל עצמי כל שאיפה פוליטית, ומיד אח"כ השלתי מעל עצמי כל אידאולוגיה פוליטית. בבחירות שלפני האחרונות (בהן נבחר רק ראש ממשלה) לא הצבעתי. הודעתי לבעלי שאני מתקזזת איתו ונסענו למערת הנטיפים עם הילדים. בבחירות האחרונות לא מצאתי למי להצביע. בסוף העדפתי להצביע למפלגת הירוקים (איכות הסביבה) במקום לשים פתק לבן.

אולי פשוט כל זה קרה כשהגעתי למסקנה שהחיים אינם שחור ולבן, אלא עם המון גוונים של אפור. אידאולוגיה פוליטית אינה מכירה בצבע אפור יש בה רק בעד ונגד. רק שחור ולבן. ואולי פשוט המצב הפוליטי-מדיני בישראל גדול עלי מכדי שאוכל להביע בו דעה.

לפעמים אני מקנאה באנשים שהדרך כ"כ ברורה להם. אנשים שיודעים מה טוב למדינה ומה לא. אנשים שמוכנים להלחם על דעתם. אני לכשעצמי מסתובבת במין סימן שאלה אחד גדול. יש המון היגיון בהתנתקות, אבל המחשבה על גירוש אנשים מביתם פוצעת את נפשי.

לכן אני מעדיפה להוריד ראש, להאחז ככל האפשר בשיגרה שלי ולקוות שהכל ישאר אותו דבר גם אחרי ה-15 באוגוסט. יש את אלה שצועדים לגוש עם שק"שים, יש את אלה שמחזקים את ידי המפנים, יש את אלה שתולים סרטים על המכוניות, יש את אלה שיוצאים להפגין, אני לעומת זאת מתכננת את החופשה בצימר בצפון, מתכננת פעילויות חופש לילדים, מקללת את משרד החינוך על חופשה בת חודשיים, ומקווה לא להתקע באיזה כביש חסום.

אני עוברת לאחרונה תקופה של חשבון נפש. אולי זה הגיל, אולי התקופה. כל אדם נוטה לחשוב שהוא 95% מושלם. אנחנו מודעים לזה שיש לנו חסרונות, אבל מעדיפים לחשוב שאלה מועטים ושוליים. במהלך חשבון הנפש הזה אני מגלה על עצמי דברים לא נעימים. אני מגלה שסך התכונות השליליות שלי גבוה מ-5%. אני מגלה שכמה מהן ממש מעצבנות.

אני מרגישה שאני רוצה וצריכה שינוי, אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל.אני נאחזת בשינויים החיצוניים - פעילות גופנית, דיאטה, בגדים חדשים, איפור שונה - אבל זה לא זה. איך אומרת שרי אריסון? השינוי צריך לבוא מתוכי. אני צריכה שינוי פנימי. הלוואי שהיה אפשר להסיר תכונות שליליות מהנשמה, כמו שמסירים פגמים חיצוניים  מהגוף בעזרת ניתוח פלסטי. שינוי תכונות הוא עבודה קשה, שאני רק בתחילת השלב הראשון שלה (שלב החיטוט העצמי). ההסתכלות אל העתיד, ואל מה שנדרש ממני כדי לשנות מייאשת ומדכאת אותי. אני רוצה רק להדחיק (כמו שאני תמיד עושה), אבל נדמה לי שאיבדתי את היכולת. פתאום אני רואה את העתיד בצורה כ"כ ברורה וכואבת, וזה מדכא לאללה.