נחשו מי חזר אחרי 10 שנים?
הייתי עסוקה בלעלעל בכתבה משמימה במיוחד בעיתון "לאישה" (משהו על שמירת התשוקה בחיי הנישואים) כשפתאום נפרצו בסערה דלתות חדר ההמתנה שליד חדרי הניתוח. צוות של 4-5 אנשים שעט במהירות לכיוון חדר הניתוח תוך שהוא מסיע מיטה ועליה אישה בקושי מכוסה בסדין עם כתמי דם. מאחורי העדר השועט נגרר גבר צעיר מבולבל ומבוהל. העדר השועט נכנס לחדר הניתוח והגבר צווה להשאר בחדר ההמתנה.
 
יש דינמיקה מאוד מעניינת בחדר ההמתנה שליד חדרי הניתוח. אוסף אנשים זרים מתוודעים בלית ברירה זה לצרתו של זה, כשלמעשה כל אחד מהם נמצא במצב שבו הוא כ"כ שקוע בצרתו שלו, שהצרות של האחרים לא ממש מעניינות אותו.
 
"לידה שהסתבכה" לחשתי לאמא שלי.
"מאיפה את יודעת?" היא צעקה בחזרה (אמא שלי לא ממש מכירה את המושג 'דיסקרטיות' וגם לא את המושג 'לרכל מאחורי הגב')
"תחושה שמבוססת על גיל האישה שהובהלה לניתוח, גיל הגבר הממתין, המבט שעל פני הגבר הממתין ומיקום הכתמים שהיו על הסדין שכיסה את האישה" עניתי.
ממש בשניה הזאת מיהרו 2 אחיות להכניס לחדר הניתוח אינקובטור ובלון חמצן. "את רואה?" לחשתי לאמא שלי.
 
5 דקות אח"כ יצא רופא ילדים מלווה ב-2 אחיות ואינקובטור מחדר הניתוח.
"רגע" הוא עצר את האחיות "תנו לאבא לראות את הבן שלו"
"הוא חי?" שאל האבא.
"כן" ענה הרופא "והוא הגיב מאוד יפה לאחר הלידה. כרגע הוא מקבל קצת חמצן, אבל בסה"כ הוא מצליח לנשום. הגעתם ממש בזמן"
האבא הביט המום בבן שלו, ואז שמתי לב שלא מדובר בתינוק בשל, אלא בפג צעיר מאוד. הוא נראה חייזרי בדיוק כמו שהבת שלי נראתה מיד לאחר הלידה שלה. התמונה הזאת של הפג באינקובטור טילטלה אותי והחזירה אותי 8 שנים אחורה.
 
היה מעניין לראות את הדברים מהצד, להבין איך הכל נראה בזמן שאני שכבתי כאובה והמומה על המיטה בחדר הלידה, שניה אחרי שהוציאו ממני את הילדה. זה נתן לי הזדמנות לראות ולהבין מה עבר על בעלי באותם רגעים. ראיתי את הדאגה על פני האבא, את הלחץ שנשבר בבכי, את הבילבול שלו וחוסר היכולת להחליט מה לעשות - האם להמתין ליד חדר הניתוח עד שאשתו תתאושש או ללכת לפגיה לראות מה עלה בגורל הבן שלו. אח"כ שמעתי אותו מעדכן את בני המשפחה על הלידה, לא יודע אם לשמוח שנולד לו בן או לבכות מהדרך שבה הוא נולד, לא יודע אם לקרוא לו "תינוק" או "עובר".
 
זה היה דה-ז'וו מעניין 8.5 שנים אחורה.
ואז אבא שלי יצא מניתוח, ואמרו לנו שהסרטן חזר לו. זה היה דה-ז'וו פחות מעניין 10 שנים אחורה.
שמור   בטל

רוצה להיות חבר שלי?

פתחתי כרטיס בקפה דה-מרקר.

בהתחלה עשיתי את זה רק כדי להגיב בבלוג מסויים, אבל אז גילתי ש"כולם" שם ושבכלל מדובר בטרנד לוהט. כאחת שמשתדלת לא להחמיץ טרנדים לוהטים (אא"כ הם קשורים למכנסיים בגיזרה נמוכה או בגדים בהשראת שנות ה-80), החלטתי להשקיע בכרטיס שלי ולהוסיף לו טקסטים מלבבים, אופציה לבלוג וגם כמה קהילות.

תוך כדי שיטוטי באתר ביקרתי בכרטיסים של אחרים, כדי להבין איך העסק עובד. ראיתי שלכולם יש לפחות 10 חברים, ונזכרתי שרענן שקד סיפר בטורו האחרון על קלות איסוף החברים בקפה דה-מרקר (אאל"ט הוא טען שתוך שעתיים היו לו למעלה מ-50 חברים). מודעת לאנונימיות היחסית שלי (יחסית לרענן שקד כמובן), החלטתי לחכות יומיים. מאז עברו עוד 5 ימים ומספר החברים שלי עדיין עומד על אפס. גם אלה שביקרו אותי (כל אותם אלה שביקרתי אצלם, למעט מיכל ינאי, שכנראה לא טורחת לבקר אף אחד מאותם מאות אלפי אנשים שמבקרים אותה) העדיפו להעלם מבלי להציע לי חברות. הכרטיס שלי נשאר מיותם וגלמוד.

אני מודה שיש לי נטיה לסבול מרגשי נחיתות בכל הנוגע לקשרים חברתיים. תמיד נדמה לי שאנשים לא רוצים את חברתי, ואם הם מתקרבים אלי, זה רק מתוך רחמים ובבחינת "נעשה לה טובה". באינטרנט מצאתי את מקומי החברתי. תחת חסות מסך המחשב והמקלדת היה לי הרבה יותר קל לשווק את עצמי, ליצור קשרים, ולהאמין שאני מעניינת אחרים בזכות עצמי.

אז איך זה שדווקא הרשת שאמורה לשרת את כל אותם ויירדואים בעלי הקשיים החברתיים (כמוני ) הפכה להיות רשת כ"כ חברתית, עם קליקות, סלברטאי רשת, קבוצות חברתיות עתירות משתתפים ושוליים חברתיים המכילים כמה ווירדואים בעלי קשיים חברתיים ואפס חברים בכרטיס של דה-מרקר. זה אינטרנט דאם איט, המקום שבו כל כונפה מכוערת עם גוף עקום יכולה לזרוח בזכות כשרון הכתיבה שלה. איך זה שגם פה אני לא מצליחה להשתלב?

כנראה שלא תהיה לי ברירה, אלא לזנוח את השאיפות החברתיות שלי בכל הנוגע לאינטרנט, ולהתחיל להשקיע בקשרים בעולם האמיתי. האמת היא, שזה גם ידרוש ממי פחות זמן. במקום לקרוא 50,000 בלוגים ולהגיב עניינית לכל אחד, אוכל פשוט להסתפק בביקורים בגינה, הרמת טלפון לחברות והזמנת חברים לשבת.

לכבוד בנק לאומי למשכנתאות

פקיד יקר,

שלום.

1. קיבלתי אתמול מכתב המדווח לי, כי במהלך הרבעון הראשון של שנת 2007 גביתם ממני עמלות ודמי ניהול בסך 6 ש"ח.
2. בחישוב שערכתי עולה, כי עלות זמן עבודתו של הפקיד שבדק את המידע יקר הערך הזה, עלות זמן עבודתו של הפקיד שהיה אחראי להדפסת ושליחת המכתב, עלות הנייר עליו הודפס המכתב ועלות המשלוח, עולות כולן יחד על 6 ש"ח.
3. לפיכך, הריני להציע לכם הצעה עסקית משתלמת: אתם תוותרו על גבית אותם 6 ש"ח לרבעון מחשבוני, ואני בתמורה אוותר על קבלת מכתב מטעמכם המודיע לי על גבית אותם 6 ש"ח. כך אתם תוכלו להציג התייעלות נפלאה למנהלי הבנק, ואני אחסוך 24 ש"ח בשנה.

בכבוד רב, ובתקווה להמשך שיתוף פעולה עסקי פורה בעתיד הקרוב,

נינה.

ליכלכתי פה לא ממזמן על נעלים מסויימות, כשאמרתי שהן עדיין לא ממלאות את ההבטחה הגלומה בהן. אני רוצה לחזור בי מדברי. הנעלים מסתמנות כנעלי פלא. ההליכה של הבת שלי השתפרה פלאים. היא הולכת בגב זקוף ממש עם צליעה יחסית מנימלית (אין מה להשוות לצליעה שהיתה לה לפני הניתוח ולפני הנעליים). הבעיה שלה מתמקדת עכשיו בעיקר באזור אגן הירכיים.

בזכות הנעלים האלה, אני מרשה לעצמי לגלות טיפה אופטימיות.

אם ראיתם לאחרונה אישה קטנה ועצבנית נוסעת בחדווה על פיאט פנדה בצבע בננה, דעו כי מצאתם אותי.

רצה הגורל והאוטו שלי הלך לעולמו בטרם עת (איך לאוטו שנת 2003 הולך הגיר??? איך??????), וכך מצאתי את עצמי מכתת רגלי בין כל חברות השכרת הרכב באזור גוש דן, עד שאחת מהן הסכימה להשכיר לי את הפיאט פנדה השובבה הזאת.

מסקנותי:

1. גיר אוטומטי עולה המון כסף. המון!

2. פיאט פנדה לא מאיצה מ-0 ל-100 קמ"ש ב-16 שניות כמו שנכתב בלינק דלעיל. זה לוקח לה הרבה הרבה יותר זמן (ותאמינו לי שניסיתי).

3. האוטו נהדר לנסיעה עירונית (נכנס כמעט לכל חניה). קצת פחות לנסיעה בין עירונית.

4. מאוד קשה לשכור רכב בארץ מהיום להיום.

5. אנשים מזלזלים בכלי רכב קטנים, מבלי לדעת שכשהנהג הנכון יושב בהם האוטו הזה מסוגל להותיר אותך פעור פה ביציאה מהרמזור (אפילו אם לוקח להם יותר מ-16 שניות להאיץ ל-100 קמ"ש). איסטה לה ויסטה אוטו גדול ואיטי, נפגש ברמזור הבא (או שלא).

איזה אובך מגעיל יושב עכשיו על ת"א.

בינתיים אני נושמת בסדר, אבל הבן שלי כבר עבר הבוקר 2 אינהלציות + משאף. נקווה שזה יחזיק אותו עד אחר הצהרים, אחרת אקבל קריאת אזעקה מהעבודה. באחס. וזה לא שאחרי שיגמרו השרבים האלה יהיה יותר טוב. החום של יולי-אוגוסט זוועתי לא פחות.