פוטנציאל מבוזבז

לא לשכוח חולצה לבנה!
שתי הודעות לכדו את תשומת לבי בדף הקשר שהביא מס' 2 מהגן ביום שישי:
1. ביום ראשון נחגוג מסיבת יום עצמאות בגן, לכן הילדים צריכים לבוא בכחול-לבן. גם ביום שני הילדים מתבקשים לבוא בכחול-לבן לרגל יום הזכרון.
2. תודה לאמא של יובל שאיבזרה את המחשב בטוב טעם ובמחשבה טובה.

דפי קשר מהגן הם דרך מתוכחמת של הגננות להזכיר לנו, האמהות העובדות, שאין לנו מושג מה קורה בחייהם של ילדינו בגן. שלל ההודעות הנכתבות שם הן הודעות שכל אמא שלוקחת את ילדה לגן ומחזירה אותו משם יודעת ומכירה. שלל התודות שנכתבות שם הן מעין שיחה פנימית / טפיחה הדדית על השכם בין הגננת לבין אותן אמהות בית.

תצביע אותה אם עובדת שלא שכחה לפחות פעם אחת בחייה כאם להביא את ילדה לגן עם כחול-לבן (או עם טנא או עם סתם חולצה לבנה או עם בגדים יפים לתמונת המחזור או עם חתיכת קרש ותפו"א למסיבת ל"ג בעומר או עם ביצה וחסה למסיבת ליל הסדר). קראנו את ההודעה של הגננת בנושא ואולי אפילו תלינו אותה על המקרר, אבל בלחץ הזמן שכחנו בסופו של דבר לצייד את הילד כנדרש. אמהות הבית, לעומת זאת, כיבסו, גיהצו ועימלנו מראש את החולצה הלבנה. היא חלק מסדר היום שלהן. היא חלק מהעבודה שלהן. כמו שאני לא אשכח פגישה חשובה עם הבוס, כך הן לא תשכחנה לצייד את הילדים שלהן בחולצה לבה למסיבת אלוהים יודע מה.
הילד שלהן יבוא מתוקתק לגן, והן עוד תספקנה בבוקר להחליף כמה מילים עם הגננת, לעזור לסייעת לשטוף כלים ולאבזר את המחשב בטוב טעם, כדי לקבל בדף הקשר של אותו סוף שבוע ברכת תודה נרגשת מהגננת.
אני שלחתי לגן בעבר 300 דפי טיוטה, 2 משחקי מחשב, DVD ישן שצריך תיקון כדי לעבוד והררים של חומר מהאינטרנט על כל נושא שעניין את הגננת. האם אי פעם קיבלתי שורת תודה בדף הקשר של הגן? בהחלט לא! למה? כי את כל העזרה שנתתי העברתי דרך שליחים (או דרך הבן שלי). לא יצא לי להגיע בבוקר לגן, להכנס יחד עם הילד, לדבר עם הגננת ולייחצן את התרומה שלי לגן. אני קולות הרקע של הגן, מההורים האלה שרואים אותם מפהקים ונלחמים בעייפות במסיבות הגן ובאסיפות ההורים, מההורים שלפעמים מציצים לגן בצהרי יום שישי כשהגננת רק מתה לסגור את השבוע וללכת הביתה, מההורים שלוקח לגננת דקה שלמה לזכור מיהו הילד ששיך להם. אני אמא עובדת. ולפעמים זה מבאס לאללה.

(אגב, זכרתי הבוקר את החולצה הלבנה. נראה מה יהיה מחר. אני בכלל לא בטוחה שאחרי שבת יש לי 2 חולצות לבנות נקיות בשביל הגן).

שמור בטל

נכתב על ידי nina, 22/4/2007 10:38, בקטגוריות אם השנה, יום העצמאות, מקטרת
65 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של בחור טוב ב-24/7/2007 10:03

מספיחי יום השואה

"סבתא שלי ניצלה מהתופת באושוויץ. היא עלתה לארץ עם אחותה שאותה הצילה בקושי. הכירה פה את סבא שלי, דור שביעי בירושלים, לוחם באצ"ל.

כל החיים, זו היתה התחושה שלה, תחושת הגאווה על המדינה שקמה, על נצחון העם היהודי על הרוצים להשמידו. כל לידה, בת מצווה, חתונה, היתה מסיבת נצחון על הנאצים יימח שמם וזכרם. ככה גדלנו, בגאווה ובאהבה לעם ישראל, מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל!!

לפני 11 שנים, היא נהרגה בתאונת דרכים. לפני שנה ושמונה וחצי חודשים, צבא הגנה לישראל, הצבא שלנו, הוציא אותה מקברה.. מאז, אני בבעיה.. ואני אפילו לא מסוגלת לתאר אותה."

כך כתבה ים בתשובה לשאלה: "על מה חשבתם בזמן הצפירה".

עושה רושם שמבחינת מרבית הציבור הישראלי. ההתנתקות היא היסטוריה עתיקה. היה, נגמר ועכשיו ממשיכים הלאה לבעיה הבאה. חלק מהציבור הישראלי מודע לקשיים של תושבי גוש קטיף לשעבר (המנותקים? המגורשים? באיזו טרמינולוגיה לבחור?) לשקם את חייהם ולהמשיך הלאה. חלק מהציבור הישראלי גם מודע לכך שמגורשים רבים עדיין חיים בקראוונים, בישובים זמניים, בתנאים זמניים.

הנקודה, שלדעתי, רבים מהציבור הישראלי לא מודעים לה היא עומק הפער שנוצר במהלך ההתנתקות בין ציבור המגורשים למדינת ישראל:

"גם אני נין לנספי שואה משני הצדדים ונכד לניצולי שואה ששרדו. "במעגל הרחוק" היותר דודים ודודות של הוריי ניספו. יחד עם כל הכאב הנורא אינני יכול להתעלם מהצביעות של מדינת ישראל: גם הנאצים לא התחילו מיד לרצוח יהודים קדמו לכך תהליכים ארוכים ובראשונה הפקעת זכות הקניין: במילים אחרות אתה יהודי אז אסור לך לקנות בית בגלל שאתה יהודי: בשבוע שעבר הוציאה מדינת ישראל צווי גירוש ליהודים בעיר האבות חברון, שקנו בית כדת וכדין ושילמו את כל התמורה עד הסנט האחרון, הסיבה: אתם יהודים ומדיניות הממשלה אוסרת על יהודים לקנות בית בחברון. אז נכון זה לא אותו דבר ועמיר פרץ לא רוצה לשלוח מתיישבים יהודים לתאי הגזים אלא רק לגרשם מאדמת הארץ (הוא צריך אותם ביחידות המובחרות) אבל קשה לי מאוד לעמוד בצפירה: לכן קראתי שלושה פרקי תהילים בישיבה, לע"נ הקדושים"

דבריו של "אהבת עולם" באותו שירשור.

אז נכון, זאת עמדה קיצונית יחסית, אבל היא קיצונית בתוך סקאלת עמדות שכיחות הרבה יותר, שכולן מביעות ניתוק מסויים מהמדינה. כשציבור, שבעבר הגדיר את עצמו כלאומי-ציוני-ישראלי, חש ניתוק או ריחוק מסויים מהמדינה, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שבעבר התגאה בדגל ונופף בו בכל הזדמנות, מעדיף (גם היום) סרטים כתומים על פני הדגל, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שהיה ברובו שומר חוק, מרגיש שזה בסדר (ואף הכרחי) לעבור על חוקים מסויימים, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שעודד גיוס ליחידות מובחרות בצה"ל (ואף ביצע זאת בפועל באחוזים גבוהים) חש סלידה מחיילים במדים, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שתמך בעבר במוסדות המדינה וסמך עליהם, מקים לעצמו יותר ויותר ערכאות שיפוט עצמאיות, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשכל אלה קורים יחד, מישהו למעלה צריך להתעורר לפני שכולנו נעמוד בפני בעיה חברתית עצומה.

נכתב על ידי nina, 18/4/2007 11:53, בקטגוריות חדשות המגזר, יום השואה, קוראת חדשות
51 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של Kim ב-19/5/2007 22:21

יום השואה
אתמול בערב, ערב יום השואה, זרקתי לפח חצי כיכר לחם. יכולתי להרגיש את רוחה של סבתי נותנת לי כאפה בראש, וצועקת עלי כי לאחר שאמות הנשמה שלי לא תכנס לגן-עדן אלא תסתובב בכל העולם בחיפושים אחרי כל הלחם שזרקתי.
אסור לזרוק לחם! דודה לייצ'ו אכלה במחנות קליפת תפוח-אדמה ומשחת שיניים, ואני זורקת לחם??? סבא היה אוסף לחמים מעופשים מפחי האשפה ושומר אותם במחסן, ואני זורקת לחם??? אסור, אסור, אסור! אבל החיים חזקים מזה.

בני הדור השלישי (וככל הנראה גם בני הדור הרביעי) מאוד טובים בלהתעסק בעצמם. לחקור, לטחון ולבחון את כל הבפנוכו שלהם, את מה שגורם להם לנהוג כפי שהם נוהגים ואת ההשפעות הסביבתיות על האופי שלהם. בני הדור השלישי (וככל הנראה גם בני הדור הרביעי) כל כך עסוקים בעצמם, שהם שכחו שלא הם עברו את השואה, אלא הסבים והסבתות שלהם.
בשנים האחרונות יש לי הרגשה ששיח השואה מתמקד בהשפעותיה עלינו, בני הדור השלישי והרביעי. ובתוך כל ההתעסקות העצמית והחפירה הפנימית הזאת, אנחנו שוכחים את הניצולים ואת העדויות שלהם.
רציתי להביא לכאן את עדותם של סבא וסבתא שלי, אבל אבא שלי שומר על המסמך הזה מכל משמר. הוא לא הרשה לי להוציא אותו מהבית שלהם, ובכך נמנעה ממני האפשרות להעתיק את עדותם מילה-במילה לפה.

העדות שלהם נכתבה מפיהם לפני למעלה מ-35 שנים. עדות לאקונית, קרה, עובדתית. העדות של סבתא שלי, לדוגמא, מרחיבה המון על מה שקרה לפני ואחרי המלחמה, אבל את קורותיה בשואה היא סיכמה ב-5 משפטים (בערך): הרכבת הביאה אותנו לאושוויץ. גילחו לנו את השיערות והלבישו אותנו במדים. צחקנו כשראינו איך אנחנו נראות. ישנתי צמדה לאחותי הקטנה, וטיפלתי בה כשהיה לה טיפוס. עבדתי במפעל הפצצות. ואז שיחררו אותנו. על הקבר שלה אחותה הקטנה סיפרה איך סבתא שלי הגנה עליה וקיבלה מלקות במקומה. ואני בכלל לא ידעתי שסבתא שלי סבלה כ"כ. חשבתי שהשואה עברה לה בקלות. 5-6 משפטים, ודי.

דיפדפתי אתמול בדפי העד באתר של יד ושם. מצאתי את דפי העד שסבא שלי מילא. את רוב קרובי המשפחה הכרתי משמות של קרובי משפחה שחיים, אבל פתאום גיליתי שם לא מוכר: ציפורה. ובקטן כתוב שהיא נספתה בתאי הגזים יחד עם בנה נתן, בן 4 וחצי. על דף העד חתום סבא שלי, כבעלה ואביו של נתן. ידעתי שהיתה לו משפחה לפני השואה, אבל זאת פעם ראשונה שאני מכירה אותם באופן אישי, עם שמות וגילאים. איך אפשר לחיות אחרי שאתה יודע כמה אכזר היה המוות של הבן הקטן שלך? זה בלתי נתפס בעיני.

ברשותכם, אני מצרפת לינק לפוסט שכתבתי ביום השואה בשנה שעברה, שכן הוא עדין רלבנטי, ועונה לאיזה ויכוח שניהלתי בזהות אחרת במרחב מחיה וירטואלי אחר.
יום השואה תשס"ו.

נכתב על ידי nina, 16/4/2007 07:48, בקטגוריות יום השואה
39 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-22/4/2007 18:30

הילדים שיהיו, הילדים של היום והילדות של פעם
אני מבייצת.
לא שזה אמור לעניין מישהו, אבל אני מתה מכאבים. כבר 3 ימים אני מקופלת מכאב אוחזת בצידי הימני. זה מרגיש כאילו הגוף שלי צועק לי בקולי קולות: "אני עושה את העבודה שלי, עכשיו תורך! תשתמשי בביציות האלה או שנפוצץ לך את השחלה!!!".

אני כל הזמן חושבת על הריון. כל הזמן. לא בא לי הריון, לפחות לא עכשיו, אבל אני כל הזמן עסוקה בזה. אני מוצאת את עצמי מתנצלת שוב ושוב לפני אנשים על כך שאני לא בהריון, למרות שהם אפילו לא שאלו אותי בנושא ובכלל לא מעניין אותם לדעת מה תוכניות הילודה שלי.
סיפרתי לחברה שלי שכל חודש, כשהבלנית אומרת לי "שתזכי לבשורות טובות", אני רוצה לומר לה שהיא יכולה לוותר על המבט המרחם ושאני לא בהריון מתוך בחירה חופשית. חברה שלי אמרה לי שאני סתם מדמיינת, ושהבלנית בכלל לא מתכוונת לזה, אלא היא רק רוצה לברך אותי באופן כללי, כמו שהיא מברכת את כולן.

אני מנסה להבין למה אני עסוקה בנושא הזה כ"כ הרבה, אם כבר החלטתי שעדין לא מתאים לי ילד נוסף. אני לא מצליחה לשים את האצבע על הנקודה שמפריעה לי. לחץ חברתי? הגיל? הצורך בתשומת לב? העובדה שמס' 3 כבר גדול ומפתח גינונים עצמאיים משלו שלא כוללים מתן חיבוק ונשיקה לאבא ואמא? לא יודעת.

החג עבר בנעימים. מדהים איך נהיה נעים לבלות עם הילדים ככל שהם גדלים.
טיילנו בשבילי ישראל. היה לי נחמד לראות את הבת שלי מטיילת בקלילות יחסית במסלולים שבעבר היו לה קשים מאוד. ולחשוב שלפני חצי שנה, בחוה"מ סוכות, נסחבנו איתה בכיסא גלגלים עם 2 רגלים מגובסות.
אמרתי את זה לבעלי, והוא שאל אותי: "את זוכרת כמה קשה היה איתה אחרי הניתוח?" עניתי לו שאני לא ממש זוכרת. האמת היא שאני זוכרת מצויין, אבל מעדיפה להדחיק. לפעמים אני מצליחה להדחיק כ"כ טוב, שמדהים אותי לגלות שהניתוח היה רק לפני חצי שנה ולא לפני עידן ועידנים.

בעלי קנה לי שסקים בשוק.
בילדותי היה לנו עץ שסקים בכפר. היינו יושבים מתחתיו כל שבת אחה"צ וטוחנים כמויות בלתי יאומנו של שסקים. את הגלעינים היינו זורקים לכיוון הרפת הישנה ואומרים שזה כדי שיצמח שם עץ שסקים נוסף. יום אחד באמת צמח שם עץ שסקים, אבל זה גדל במקום כ"כ תקוע ומלא קוצים שהיה כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו.
אני מתגעגעת לטעם של השסקים האלה. השסקים מהשוק הם גדולים, מלאי גרעינים ונטולי טעם, לעומת זאת השסקים ההם מהעץ היו קטנים, חמצמצים, מלאי מיץ וטעם.
לפעמים חבל לי שהילדים שלי לא זוכים לאותה ילדות שהיתה לי.

נכתב על ידי nina, 10/4/2007 10:02, בקטגוריות אם השנה, פסח, שוקעת בנוסטלגיה
45 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אור ב-16/4/2007 08:13

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.