התפיסה החברתית של היהדות הדתית (או: למה אני חושבת שאני צריכה לכסות את השיער שלי)

אחד הדברים המעניינים והמבאסים בכתיבת בלוג לאורך שנים, זו העובדה שכותב הבלוג יכול לראות בצורה מביכה ומפורטת איך הוא ודעותיו משתנים לאורך השנים ובהתאם לנסיבות. רוב האנשים סבורים שהאני הפנימי שלהם הוא עקבי ואחיד ולא ישתנה בשום מצב ובשום מקרה. כתיבת בלוג מוכיחה לכותב שהאני הפנימי שלו נע ונד בהתאם לגילו, טרנדים אופנתיים, נסיבות הזמן והחיים, צרכים חברתיים ולפעמים גם סתם בלי סיבה.

אמונה דתית היא החמקמקה ביותר מבין סך כל פרטי האני הפנימי. היא תלויה בלב. היום הלב מאמין מחר לא. ולפעמים גם להפך. דווקא השינויים הגדולים והקיצוניים באמונה הדתית הם אלה שדורשים הכי פחות הסברים.

כמה הסברים ידרש לתת חילוני, שגילה את האור, והיום הוא רב בירושלים עם 8 ילדים? רוב האנשים ינידו בראשם (בשמחה או בעצב, תלוי לאיזה צד אתם שייכים) וימשיכו הלאה בחייהם.

כמה הסברים ידרש לתת דתי שהגיע למסקנה שאלוהים מת בשואה (או בכל אסון אחר), והחליט להוריד כיפה ולהפוך לפרופ' שמאלני? גם פה רב האנשים ינידו בראשם וימשיכו הלאה בחייהם.

דווקא השינויים הקטנים הם אלה שידרשו את הכי הרבה הסברים. אם עד היום היית דתיה שלא הלכה עם כיסוי ראש, מה גרם לך פתאום להחליט שאת רוצה לחבוש כיסוי ראש??? הרי האמנת גם אז וגם היום, אז מה השתנה???

מה באמת השתנה? הייתי רוצה לומר שראיתי את האור ושאני מבינה היום כמה היה חשוב לקבל עלי את המצווה הזאת באהבה, אבל למרבה הצער האמת שונה.  אני מכירה בחשיבות החברתית של המצווה הזאת, ולכן אני מקבלת אותה עלי, מתוך השלמה ולא מתוך אהבה.

כתבתי פה בעבר על התפיסה הדתית המבולבלת שלי, אבל מרבית הפוסטים בנושא הועברו לסטטוס של טיוטא, הואיל ויש לי יסוד סביר להניח שהאנונימיות שלי פה בבלוג אפסית למדי. אם בכל זאת אצא מהארון אליו נכנסתי ברגע שבו רשמתי את בתי לבי"ס תורני, אומר שאני מאמינה בכל ליבי שאלוהים קיים. יחד עם זאת, אני לא מאמינה שהוא בוחן את כל מעשינו בצורה דקדקנית, נקמנית וקטנונית. אני לא מאמינה שהוא סופר כל מצווה ומצווה וכל עבירה ועבירה. אני גם לא מקבלת את כל האבסודרים שתחום פסיקת ההלכה הגיע אליהם (ע"ע האיסור חיטוט באף בשבת). צר לי על הרבנים שנאלצים להתבזות במתן תשובה על שאלות הזויות כגון אלה, רק בגלל שדתיים רבים מפחדים לחשוב בשביל עצמם, וחושבים שאלוהים יעניש אותם על כך שעברו על תולדה של תולדה של תולדה של איזה אב מלאכה.

יש מידה רבה של חברתיות במצוות הדתיות. אני טוענת שדמותה של היהדות הדתית היום אינה נגזרת מההלכה אלא נגזרת מנורמות חברתיות. נורמה חברתית כזו רואה דתיה במכנסים בצורה חמורה יותר מאשר דתיה בלי כיסוי ראש. נורמה חברתית כזו רואה דתי בלי כיפה בצורה חמורה יותר מאשר דתי בלי ציצית. זאת למרות בשני המקרים שהצגתי התורה (אם אני לא טועה) רואה את ההפך הגמור. וזאת רק דוגמית.

כל עוד הילדים שלי היו קטנים יכולתי לשמור על עמימות בנוגע להשתייכותי החברתית ברגע שהם גדלו, נכנסו למוסדות חינוך, התחילו לרכוש (ולדרוש) חברים מהשכונה, היה עלי להחליט מהי השתייכותי החברתית. בעלי ואני החלטנו בצורה חד משמעית וללא שניה של היסוס כי אנו רוצים לחיות בחברה הדתית. כתוצאה מההחלטה הזו היה עלינו לקבל על עצמנו כמה קודים חברתיים / דתיים. נכון שיכולנו לחיות כאינדבידואליסטים בתוך החברה הדתית, אבל אני לא אוהבת אנשים שמסרבים לקבל קודים חברתיים של חברה שהם חיים בה. בעיני זאת התנהגות אנטי-סוציאלית מעצבנת שכל מטרתה היא להרים עצמך מעל האחרים ולחנך אותם לדרכך. ואם אתה חש שאתה צריך לחנך אחרים בחברה בה אתה נמצא, לא עדיף שתמצא חברה אחרת שתתאים לך יותר?

היה מעניין לגלות עד כמה נכון המשפט "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", מכיוון שכללים דתיים שקיבלנו על עצמנו בצורה מלאכותית וחברתית גרידא, הפכו פתאום לכללים אהובים וחשובים, ועם הזמן הוספנו לעצמנו עוד ועוד כללים, שבעקרון אי אימוצם לא היה מוביל ל"נידוי חברתי". לדוגמא, ויתרתי על מכנסיים בכאב, מתוך אילוץ חברתי, אבל על הארכת השרוולים והויתור על המחשוף החלטתי מיוזמתי, ללא כל אילוץ חברתי (חצי שרוול ומחשוף בדרגה מסויימת עדיין מקובלים בחברה הדתית), אלא מתוך תחושה פנימית של חוסר נעימות להסתובב עם יד חצי גלויה ומחשוף עמוק מדי.

רק לגבי כיסוי הראש התלבטתי עמוקות. כשהתחתנו היה לי ברור שאלך עם כיסוי ראש, אבל בעלי הטיל וטו. כיסוי ראש התחבר לו לסוג מסויים של דתיים, שהוא לא רצה להיות כמותם. בחלק מהזמן הלכתי עם כיסוי ראש בשבתות וחגים, אבל מתישהו גם זה ירד. 

העובדה ששני הילדים שלי לומדים בבי"ס תורני, סיפקה לי הרבה מצבים מביכים, שגרמו לי לתהות האם לא הגיע הזמן לוותר על ההתעקשות שלא ללכת עם כיסוי ראש. העובדה שבכל ביקור בבי"ס (גם אם הוא רק למטרות איסוף הילדים ממגרש החניה) שלפתי מתא הכפפות שבאוטו את כיסוי הראש, וחבשתי אותו למס' דקות, גרמה לי מבוכה רבה. העובדה שהורים של הילדים מביה"ס ראו אותי באסיפות הורים עם כיסוי ראש ואח"כ ברחוב בלי כיסוי ראש, גרמה גם היא מבוכה. מתישהו נמאס לי לשחק את משחק כיסוי הראש, והגעתי למסקנה שעל אף שחבישת כיסוי ראש אינה כלל חברתי שאי קיומו מוביל להקאה מהחברה הדתית, עדיין זה כלל חברתי חשוב מאוד, שעד שלא אקיים אותו לא אהיה באמת שייכת.

יום כיפור מתקרב, וזה היום הכי טוב בשנה לחזור בו בתשובה. זה יכול להיות תירוץ נפלא להחלטה להתחיל לחבוש כיסוי ראש. למרות שהצום הוא עוד יומיים, אני עדיין מתלבטת. רציתי להוציא הודעה נרגשת לכל החברות שלי ולבקש מהן להתייחס לשינוי כאילו כלום לא קרה, אבל אני עדיין לא בטוחה שאני מוכנה לעשות את השינוי הזה. זה לא שאני אוהבת את השיער שלי עד כדי כך (להיפך, אני די מתעבת אותו), אבל יש בהחלטה על חבישת כיסוי ראש ויתור הרבה יותר גדול מכל הויתורים שעשיתי עד עכשיו, יש בצעד הזה משהו הרבה יותר מפחיד מכל הצעדים שעשיתי עד עכשיו. אני לא ממש מצליחה לשים את האצבע על מה שמפריע לי לעשות את הצעד הזה בלב שלם, אבל זאת עובדה שקיבלתי על עצמי החלטה, שבינתיים אני לא כ"כ מסוגלת לבצע אותה.

גמר חתימה טובה לכולם, וצום קל לכל הצמים.

מכיוון שהעידכון האחרון בבלוג נעשה הרבה לפני רה"ש, לא הספקתי לאחל שנה טובה, אז אני מנצלת את ההזדמנות לאחל לכל קוראי הבלוג שנה טובה ונהדרת. שנה של בריאות והצלחה. שכל אחד מאיתנו יזכה במהלך השנה הזאת למימוש הפוטנציאל שלו (גנבתי לנטע את הברכה...) ולהגשמת משאלות ליבו.

רוח סתיו

אני מוכנה להשבע שבתוך ענן הלחות שישב על השכונה שלנו הבוקר, הצלחתי לחוש משב של סתיו. אבל גם בלי משב הרוח הזה ברור לי שהסתיו נמצא מעבר לפינה. איך אני יודעת? כי האסטמה של מס' 3 חזרה.

גם ה-1 בספטמבר חזר. בכל שנה, בסופו של אוגוסט, ישנם כמה רגעים בהם נראה שהוא לעולם לא יבוא, אבל אז הוא מגיע.

החופש השנה היה לי מאוד קשה. הייתי בטוחה שהתארגנתי מעולה, אבל בסופו של דבר הילדים ישבו יותר מדי בבית, עשו המון בלגן, וכילו את כל הכוחות שלי. לקראת סוף החופש הייתי מיואשת, מתוסכלת, קצרת רוח ומדוכאת. כמעט כל ערב מצאתי את עצמי בוהה בטלויזיה עם דמעות בעיניים.

כמובן, שכדי לשפר את הרגשתי, מיד נמצאו אותן אמהות שטרחו לספר לי כמה היה להן כיף ומושלם בחופש, וכמה הן לא רוצות שהחופש יגמר. מעניין אם הן היו חושבות ככה, אם הן לא היו מורות / עקרות בית. תראו לי אם עובדת אחת (ואני מתכוונת לכזו שעובדת במשרה מלאה) שנהנתה בחופש וחושבת שצריך להאריך אותו במקום לקצר.

האמת היא שמתחיל להמאס לי להאבק.

אני מגדירה עצמי כפמניסטית מתונה (או לכל הפחות, תומכת בשיוויון בין נשים וגברים במקום שבו שיוויון כזה אפשרי), אבל לאחרונה אני תוהה בשביל מה אני נאבקת.

עקרון השיוויון בין המינים מקובל באופן תיאורטי כמעט על כולם. היישום בפועל של העקרון הזה לא יתקיים לעולם. לנצח גברים ירוויחו יותר מנשים ויתקדמו יותר מהר מהן בעבודה. לנצח הנשים תהינה אחראיות על תפעול הבית וגידול הילדים. אז כן, אתם מכירים גבר שמתפקד כעקר בית בזמן שאשתו בונה קריירה, אבל הוא מיעוט, הוא יצור נדיר, פריק שואו שמוצג לראווה בשיחות סלון. לדעתי, הוא קורבן שהמין הגברי הקריב, רק על מנת להשתיק את כל הפמניסטיות, ולהסתיר את העובדה שבפועל הגברים עושים קריירה ועובדים בחוץ, בזמן שהנשים משלימות הכנסה ומחזיקות את הבית.

ומתישהו נמאס לי להאבק. נמאס לי לנסות להוכיח שאפשר גם, וגם וגם וגם (גם להחזיק בית מסודר, גם לעבוד במשרה מלאה, גם להיות מטופחת, גם לגדל ילדים נהדרים וגם לבשל ארוחות גורמה לשבת). אני מסתכלת סביבי ורואה כמה קל וכמה טוב לאלה שעובדות חצי משרה, לאלה שלקחו צעד אחורה, לאלה שיושבות בבית ומתרכזות רק בגידול הילדים. הן לא רצות עם הלשון בחוץ אחרי הזמן רק כדי לגלות ששוב איחרו. הן לא קצרות רוח כלפי הילדים. הן מחייכות כל הזמן ולא מסתובבות עם מבט עייף ואומלל כמו זה שיש לי על הפרצוף לאחרונה.

בא לי להתפטר. לשבת בבית. לעבוד באיזו משרה סוג ז' שמקסימום האחריות שהיא דורשת ממני זה לתייק את האות ב' אחרי האות א'. בא לי להשקיע יותר בדברים שחשובים לי באמת. ומה שחשוב לי באמת זה הילדים שלי, הבריאות שלי וחיי הזוגיות שלי. את כל אלה אני מפספסת לאחרונה בגלל עבודה, שגם ככה אף אחד לא מעריך אותי בה, ובשניה אחרי שאעזוב ישכחו איך קראו לי.

תמיד הסתלבטתי על כל חובבי שהאנטי שמזמרים השכם וערב כנגד המירוץ אחרי הזמן ובעד השקעה בדברים ובאנשים שאנחנו אוהבים, אבל לאט לאט המזמורים שלהם מתחילים לחלחל. לעזאזל, החיים קצרים. אני לא רוצה לגמור אותם עם התקף לב בגיל 40, ואני לא רוצה לגמור אותם כשכל מה שהילדים שלי זוכרים ממני זה שתמיד הייתי לחוצה בזמן ועצבנית. אני לא רוצה להשקיע במשהו שלא מחזיר לי חיבוק חמוד בחזרה.

בהחלט מרגישים שהסתיו כבר כאן. המלנכוליה וחשבון הנפש של אלול שוב נופלים עלי, רק שהפעם אני מרגישה שאני חייבת שינוי, הירהורים נוגים לא יספיקו כאן.