פוטנציאל מבוזבז

12 שנים

חגגנו אתמול יום נישואים (לועזי). הבעל שאל אותי אם אני רוצה שיחזור של הלילה הראשון שלנו, ואני שאלתי אותו אם הוא באמת רציני, כי הלילה הראשון סבב בעיקר סביב הוצאת סיכות מהשיער שלי, ונסיונות עקרים לממש את נישואינו. בסוף לא חגגנו את יום הנישואים בשום טקס מיוחד, אם כי המוני ילדים באו אתמול לביה"ס לבושים בחולצות לבנות, לכבוד יום הנישואים שלנו. חמודים.

12 שנים אנחנו נשואים. אם היינו מצליחים לממש את הנישואים שלנו בלילה הראשון, אולי היינו חוגגים בת מצווה השנה לבתנו הבכורה. מצד שני, כשהתחתנו טענתי שאני צעירה מדי לילדים, והמתנו כמעט 3 שנים.

10 ימים לאחר החתונה שלנו אירחנו חברים לצפיה בוידיאו של החתונה (משעמם, בנאלי, אבל הכרחי, כי אחרת איך הם ימצאו שידוך???). בערך בקטע בו הסרט שיעמם לכולנו את העכוז, סבתא שלי התקשרה ושאלה אם אנחנו רואים חדשות. אמרתי לה שחדשות זה משעמם. אז היא אמרה שירו ברבין. אמרתי לה שלא יכול להיות, והיא רק אמרה לי להסתכל בחדשות.

יותר מכל תחושה אחרת, התחושה שתמיד מלווה אותי כשאני נזכרת ברצח רבין היא ההלם. לא כעס, לא עצב, לא תוגה ולא שירי יום זכרון, אלא הלם מוחלט. אני זוכרת שצפיתי בכל התוכניות באותו שבוע כשידי מכסה את פי הפעור מתדהמה.
היתה הסתה עצומה באוניברסיטה כנגד רבין, והקריאות למחוק את רבין מהמפה הפוליטית נשמעו היטב (ללא לחישות), אבל התייחסתי לזה בזלזול. זה היה נראה לי מקרה קלאסי של "כלב נובח אינו נושך". לא האמנתי שנגיע לרצח פוליטי, לא האמנתי שיהודי יהרוג את ראש ממשלת ישראל, לא האמנתי שהרוצח יהיה מישהו שאני מכירה.

עברתי עכשיו על פוסטים ישנים שכתבתי בנושא רצח רבין, על מנת לכתוב היום את מה שלא כתבתי בעבר. משום מה הייתי בטוחה שכתבתי כבר בעבר את פוסט ה"איפה הייתי ומה עשיתי כששמעתי שרבין נרצח", אבל לא. גם הייתי בטוחה שכתבתי בעבר את דעתי על מורשת רבין, אבל מסתבר שהסתפקתי בעקיצה קצרצרה. בכל אופן, יום הזכרון חלף, ואני לא יודעת אם יש טעם לכתוב פוסט מנומק המסביר מדוע לא ציינו (וכנראה גם לא יציינו) את רצח רבין בבי"ס שבו לומדים הילדים שלי. אני לא מסכימה עם הדרך שבה נהג בי"ס, ואני אף כועסת על זה , אבל אני בהחלט יכולה להבין אותם, ואולי בשנה הבאה אכתוב על זה פוסט.

נכתב על ידי nina, 25/10/2007 09:24, בקטגוריות רצח רבין, שוקעת בנוסטלגיה
77 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-19/11/2007 07:32

הכיתה של הוד מעלתה (AKA: מס' 1) הוזמנה להצטרף ל"עזרא". הילדה הואילה לדווח לי כמה וכמה פעמים על חוסר שביעות רצונה מביקורן של המדריכות המיועדות בכיתה, ואני התקשתי להבין מה כ"כ נורא בביזבוז כמה דקות לימוד. כילדה, תמיד נהניתי מביקורים לא צפויים של גורמים שונים, שבאו להודיע לנו הודעות באמצע השיעור ותוך כדי הוציאו את כולם מהריכוז וחירבו את כל השיעור.

אחרי כמה ימים הילדה שאלה אותי אם היא חייבת להצטרף ל"עזרא". ניסיתי להסביר לה את הקונספט של תנועת נוער, אבל די קשה להסביר את הצורך בחשיבות תנועת נוער בשנות ה-2000, לכן בסוף הסתפקתי בהגדרה: "מקום שכל החבר'ה הולכים אליו, ויש שם פעילויות". "אז לא חייבים ללכת לשם?" היא וידאה שוב. "לא, ממש לא" עניתי "אבל זה נחמד".

לא היו לי ציפיות שהיא תהיה פעילה במיוחד בתנועת נוער, אבל היה לי ברור שהיא תנסה לפחות פעם אחת את הקונספט, ותראה אם זה מתאים לה או לא. הבת שלי אינה חיה חברתית. היא ידידותית ונחמדה, אבל מעדיפה לבלות בבית. לרוב אני לא נאבקת בנטיה הזאת שלה, כי אני לא רואה צורך להכריח אותה להתעמת שוב ושוב עם הנכות שלה במסגרות חברתיות לא מוגנות. אבל יש מקרים בהם הבדידות שהיא כופה על עצמה מטרידה אותי. לא מפריע לי שהיא לא תלך לתנועת נוער. הכרתי הרבה בנות כאלה. הן היו בריאות בנפשן, גם אם לדעתי הפסידו הווי חברתי שלא הייתי מוותרת עליו בשום פנים ואופן. אבל מאוד מפריע לי שכל הכיתה שלה הלכה לפעילות הראשונה בעזרא, ורק הבת שלי לא. ולא רק שהיא לא הלכה לפעילות, אלא היא גם הסתירה את קיומה של הפעילות ממני, כדי שלא אנסה לשכנע אותה (או אכריח אותה) ללכת לשם. מפריע לי מאוד שהיא הוציאה את עצמה מהכלל. מפריע לי שגם לאחר שראתה שכל בנות הכיתה הלכו לפעילות ב"עזרא" היא העדיפה להשאר בשבת אחה"צ בבית ולא להצטרף לפעילות של שבת.

יש משהו מאוד נח בבדידות ובהסתגרות שהיא כופה על עצמה. כל התחככות חברתית חדשה מצידה גורמת לי כאב לב חדש. שוב המבטים, שוב הצורך להסביר, שוב ההעלבויות, שוב התהיות והשאלות, שוב הצורך שלי לתפקד כפסיכולוגית / יועצת / פותרת משברים. אני מרגישה את הלב שלי מדמם עם כל בעיה שהיא מציגה בפני, וככל שהיא גדלה, היכולת שלי לתת מענה לבעיות שלה מצטמצמת. אני מנסה לא להגן על הכאב שלי ולא לסגור את עצמי בפניה, אבל אני מרגישה איך אני נסגרת יותר ויותר, לא מסוגלת לשאת יותר את הכאב שלה ושלי. אני רוצה להיות לה אוזן קשבת, אבל אני לא יכולה, זה כבד לי מדי. נח לי לשמור אותה בצמר גפן כל הזמן בבית, אבל אני יודעת שזה לא נכון ושזה לא בריא. לכן, אני מנסה לנתק את התחושות האישיות שלי ולנסות לעשות את "מה שנכון". רק שלא תמיד ברור לי אם זה באמת נכון. כמו חיטוט בפצע כואב שכבר החל להחלים, אני מוצאת את עצמי לפעמים שולחת אותה לשדה הקרב, מכריחה אותה להתחכך בסיטואציות חברתיות חדשות, מכריחה אותה להתקל בבעיות חדשות.

רווח לי שהיא לא רצתה להצטרף לתנועת הנוער, אבל באותה נשימה ביקשתי ממנה שתנסה, שתתן לזה סיכוי, שתלך לפעילות אחת בשבת כדי לראות אם זה כזה נורא. אני לא יודעת אם נהגתי בחוכמה.

נכתב על ידי nina, 14/10/2007 09:52, בקטגוריות cp, אם השנה
88 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דונטלה ב-11/11/2007 22:48

יצור כלאיים בשם: פמניזם דתי

אני לא פמניסטית. באמת שלא. כבר כתבתי פה בעבר, שבאופן עקרוני אני נטולת עקרונות, ובכלל זה גם עקרונות פמניסטיים. אימוץ אג'נדה כלשהי יכריח אותי לשבת לקרוא ולהתעמק באותה אג'נדה, ואין לי זמן וכח לזה. וגם אם אמצא זמן לשבת ולקרוא ולהתעמק באג'נדה מסויימת, ההצהרה כי אני מחזיקה באג'נדה זו או אחרת, תצמיד אלי עדר נודניקים, שירגישו צורך עז להתווכח איתי ויכוחים עקרים ומעיקים, שכל תכליתם היא להוכיח לי שאני טועה ומטעה וגם טיפשה. לפיכך אני מודה כבר כאן ועכשיו: אני טועה ומטעה וטיפשה (והנה חסכתי לעצמי לפחות שעה מהחיים שיכלה להתבזבז בויכוח שבמילא זו היתה המסקנה שמגיעה בסופו).

אני לא פמניסטית, אבל אני לא אוהבת שמקפחים אותי. ואין לזה קשה לעקרונות מוצקים או למאמרים מרשימים או לשמות של נשים שבשנות ה-60 פרצו דרך והיום מחלקים איזה פרס חשוב על שמן. אם מישהו מקבל 5 תותים, אני רוצה גם חמישה, באותו גדול ורצוי באותו צבע. אני קנאית. אני לא אוהבת שמישהו מקבל יותר ממני. זו תכונה פנימית שלי ולא אג'נדה. אני מסרבת שיתייחסו אלי שונה מאחרים רק בשל העובדה שאני אישה / דתיה / אמא / אשכנזיה (או כל תואר אחר שתרצו להצמיד לי). וזה לא כי יש לי עקרון מוצק בנושא, אלא כי אני קנאית שרוצה שבצלחת שלה יהיה את אותו אוכל שיש בצלחת של זה שיושב לידה.

אחרי שהבהרנו את 2 הנקודות החשובות לעיל, אפשר לעבור לנושא שלשמו התכנסנו: פמניזם דתי

מפעם לפעם שמחים העיתונים החילוניים לדווח על רוח חדשה הנושבת בציבור הדתי, רוח הפמניזם. כל פעם הם מביאים דוגמא אחרת לנשים פורצות דרך, שמעיזות לעשות דברים שבעבר נחשבו למעוזי גברים מובהקים בטקסיות הציבורית הדתית (לדוגמא, טוענות רבניות, מנייני נשים, מדרשיות המלמדות נשים גמרא). הבעיה היא שהפמניזם הזה מתחיל ונגמר בדקירת העין ששולחות אותן "פמניסטיות דתיות" לעבר השמרנות הדתית. הפמניזם של אותן "פמניסטיות דתיות" לא נובע מתוך אידאולוגיה פמניסטית מוצקה וכוללת, אלא מתרכז (לרוב) רק בדאגה לזכויותיהן הדתיות של הנשים, תוך התעלמות מרמיסת זכויות אחרות. אפלית נשים במקומות עבודה? לא נורא שישבו בבית ויגדלו ילדים, העיקר שהגברים יתנו להן לעלות לתורה בשבת.

גם נטולת עקרונות פמניסטיים כמוני מודה שחג שמחת תורה הוא החג הכי מבאס לנשים. הגברים רוקדים בשמחה עם ספרי התורה 7 הקפות שלמות, וכל מה שנשאר לנשים לעשות זה להביט בהם במבט מעריץ ממרומי עזרת הנשים.

כילדה, הייתי נכנסת לעזרת הגברים ורוקדת עם אבא שלי. בגיל יותר מבוגר, הייתי מסתובבת בין בתי הכנסת בעיר במסגרת בני-עקיבא. היינו הולכות אחרי הבנים, שרות ברחובות העיר, ונכנסות בכל בית כנסת לעזרת הנשים בשירה חזקה שמתחברת לשירת הבנים בעזרת הגברים. אהבתי את החג הזה ולקחתי בו חלק פעיל, עד שהגעתי לגיל שבו תנועת נוער כבר לא רלבנטית. אני זוכרת כמה כאב לי החג הראשון שבו נאלצתי לבהות מעזרת הנשים על השמחה הגדולה שהיתה בעזרת הגברים, מבלי יכולת להצטרף אל השמחה הזאת.

מתישהו התגברתי על הכאב. אולי זה היה חלק מניתוק מסויים מהדת שחוויתי במילא, ואולי זה היה בבחינת "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם" (כלומר, אם אני לא יכולה לרקוד ולהזיע בשמחת תורה, אני אחתוך יותר מוקדם הביתה ואתעמק בעיתוני החג כשאני שרועה על הספה מתחת למזגן).

אולי בגיל 20 הייתי מוצאת עניין במניין לנשים, שבו נשים רוקדות עם ספרי התורה (ואף קוראות בתורה). ממרומי גיל 34 זה נראה בעיני מיותר. זה נראה לי כמו מאבק על כלום, מאבק חיצוני שכל מהותו היא יחסי ציבור ולא רצון אמיתי בשינוי מעמד הנשים ביהדות ובכלל.

אישית, אני שמחה שאלוהים חילק את המצוות שלו בצורה לא שווה. גם ככה קשה לי לקיים את רובן, אז אם הייתי מוסיפה לזה את כל מצוות העשה שהזמן גרמן, הייתי בכלל במינוס מצוות אדיר. נח לי להאחז במשפחה ובילדים כתירוץ לאי יכולתי לקיים שורה ארוכה של מצוות. כשזה מגיע לקיום מצוות אני בהחלט לא מחפשת להגדיל ראש, אלא מסתפקת במה שממש ממש חייבים לעשות.

אני בהחלט יכולה להבין את אלה שנפגעות מזה שחלק נכבד ממצוות היהדות לא סופר אותן, אבל אני מבקשת שלא יקראו לעצמן פמניסטיות ולא ינופפו באידאולוגיה הפמניסטית בבואן לתבוע את עלבונן. יש ביהדות מספיק כללים / טקסים אנטי פמניסטיים שאפשר לנסות לשנות (מישהו אמר "כיסוי ראש"?), לפני שנטפלים למאבקים חסרי תכלית ותועלת כמו ריקוד עם ספר תורה בשמחת תורה.

(ואם הייתי קוראת מאמרים ומעמיקה אינטלקטואלית במה שניסיתי להביע כאן, הפוסט היה יוצא יותר מסודר ועם קצת יותר בשר, אבל את זה אני אשאיר לחברותי החכמות, האינטלגנטיות והפמניסטיות: נטע ושיר דמע. אני מסתפקת בזה שזרקתי להן כדור להנחתה).

בלי קשר: היה לי ממש כיף בחגים. אני יודעת שלא יפה להודות בזה, ושהטרנד הנכון הוא לקטר, אבל בחיי שנהניתי מכל רגע ושהתבאסתי לחזור לעבודה הבוקר.

נכתב על ידי nina, 7/10/2007 12:42, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מביעה עמדה חברתית, חדשות המגזר
62 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של John65 ב-23/10/2009 02:04

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.