אז רק כדי שיהיה לכם מושג מה אני עושה בימים אלו  ומה זה בעצם "יוצאים לחיים"? קבלו בעזרתה האדיבה של חברתי היקרה, יעל שפריר, כתבה המתארת הכי נכון והכי מקרוב את 'יוצאים לחיים'. תודה יעלי על העזרה לקידום המופע ובכלל להביא למודעות של קבוצת "יוצאים לחיים". הכתבה מלווה בסרטון מרגש במיוחד, שערכנו ליום האירוע ולמען לקידום הפרויקט. תודה!

(ואם לא בא לכם לקרוא את כל הכתבה, זה בסדר, אבל עשו טובה, אל תפספסו את הסרטון).

חוג הסרטן:

הם היו באמצע לכבוש את העולם, אבל אז תפסה אותם המחלה. עכשיו, בסיוע קבוצת "יוצאים לחיים", הם מתחילים מהתחלה

עשרים וחמישה צעירים בשנות העשרים לחייהם על יאכטה בלב ים, שרים במלוא גרון את "זמר אהבה לים" של אריק איינשטיין. הם נראים מאושרים כשהם צווחים בהתלהבות "שאני גל, שאני גל, אל ארץ חלומי", אבל משהו בתמונה לא מסתדר. אולי הקרחות הן שמסגירות את הטרגדיה שמאחורי השמחה, אולי איזה חלק של כסא גלגלים שהסתנן לפריים של סרט המסע הזה. אולי נדמה לנו שאפשר לשמוח ככה, בלי בושה, בגיל עשרים פלוס, רק אם יש לנו סיבה ממש טובה. החלמה מסרטן למשל.

אתה מרגיש שאתה לבד בעולם

על הסיפון מזמרים, נישאים אל חלומם, חברי קבוצת "יוצאים לחיים", גוף ששם לעצמו מטרה להיות כתף תומכת ואוויר לנשימה לצעירים הגיבורים הללו. "בגיל 24, סיימתי לימודי תואר ראשון וחיפשתי כיוון", מספר רון, 29, שהחלים מן הסרטן לפני שלוש שנים. "מצאתי נתיב שהיה אמור לקחת אותי ללימודים בניו-יורק ואחרי עבודת הכנה קשה התקבלתי לתואר שני. הייתי בדרך להגשים את החלום, לא היה שום דבר שיכל לעצור אותי, עד שיום אחד, בליטה קטנה על הצוואר התגלתה כמשהו שכולנו חוששים ממנו – סרטן. לא הבנתי מה קורה או למה זה קורה. מצד אחד הייתי בדרך לכבוש את העולם ומצד שני, למישהו היו תכניות אחרות בשבילי. תוך שבוע כבר ישבתי מחובר למחטים ואינפוזיות והקרב על החיים שלי התחיל. פתאום הרגשתי שהגוף בוגד והקרקע המוצקה שדרכתי עליה מתערערת. אתה מרגיש שאתה לבד בעולם ושאין לך עם מי לדבר, כי אף אחד לא יבין באמת מה עובר עליך".

מתוך המצוקה הזו, המשותפת לאנשים צעירים ומאוד חולים, נולדה קבוצת "יוצאים לחיים". הקבוצה קמה ופועלת בסיוע מתנדבים ובשיתוף האגודה למלחמה בסרטן ועמותת "רוח טובה". "יוצאים לחיים" פועלת מתוך הבנה של החסך הגדול שנוצר אצל צעירים בתחילת דרכם, שמפסידים לסרטן את התקופה הכי סוערת של החיים שלהם. במקום לבלות, ללמוד, לעבוד, להתאהב, לחלום ולהגשים – הם עסוקים בטיפולים כימותרפיים. את הפער הזה בחיים, אי אפשר למלא, אבל אפשר לתת למי שהחלים כלים לחזור לחיים.

"בבית עוטפים אותנו בצמר גפן, אנחנו ילדים סוכר", אומרת קרין, 26, שהחלימה לפני שנתיים מסרטן לימפומה. "אנחנו הרגישים, העדינים, אלו שצריך לשמור עליהם ולעזור כל הזמן. כאן, בקבוצה, כולנו זהים – לכן יש פחות הנחות, וזה טוב. כי כשאתה מתמודד עם דברים קשים, גם נפשית וגם פיזית, אתה תמיד יוצא מחוזק. אחרי כל פעילות של הקבוצה, אתה אומר לעצמך 'בוא'נה, אני מסוגל לעשות את זה', ואתה חוזר משם באטרף על החיים".

להגיע לחוף מבטחים 

הפעילות הזו שקרין מדברת עליה, כוללת בעיקר טיולים ומסעות, כמו שיט בהולנד, רפסודיה על הכנרת ושאר טיולים בארץ, על ג'יפים, ברגל ובאופניים – לא דבר של מה בכך עבור מי שזה מכבר יצא ממחלה קשה. הגוף לא מתגבר כל-כך מהר על הטראומה והטיולים הללו מהווים – בכוונה כמובן – אתגר פיזי קשה עבור המשתתפים. לפעמים האתגר הוא גם הפקתי. רון למשל לקח על עצמו לארגן אירוע שמהווה "קבלת פנים" למצטרפים חדשים. מדובר בחציית הכנרת על גבי רפסודות שהחברים בונים בעצמם – התארגנות שדורשת תקציב (שאין). כדי לקיים את האירוע הצליח רון לגייס לאירוע חסות מסחרית, והשנה הוא יתקיים בפעם השלישית. "חציית הכינרת היא בעיני עוד מסע כנגד איתני הטבע בנסיון להגיע לחוף מבטחים", אומר רון, "רק שהפעם המסע הוא מתוך בחירה, הרוח נושבת לטובתנו ויש לנו אחד את השני. מסע כזה מדגיש את החיבור המיוחד בין חברי הקבוצה – חיבור שרק שותפות גורל יכולה ליצור. בשבילי הדבר הכי יפה הוא שגיליתי את הכוחות שלי לעזור לאחרים ולתרום לקבוצה. חשפתי כוחות פנימיים, שלא ידעתי על קיומם, וזה מבחינתי הערך המוסף הגדול ביותר".

"הטיול הוא רק תירוץ לשים יחד עשרים ומשהו אנשים עם בעיות דומות בלב הים הפתוח", אומר אוהד חיטמן, 31, שהחלים לפני 4 שנים מסרטן ב' שלו, כך הוא מכנה את ההוצ'קין שתקף אותו פעמיים. "אנשים שיכולים לצחוק על המחלה שלך ולפתח הומור שחור מטורף עליה, כי היא גם שלהם. היינו קוראים לחבורה שלנו 'הישרדות': 25 צעירים יצאו ללב ים, מי מהם ישרוד? מה שאני הכי אוהב בקבוצה הזאת, זה שאף אחד לא מרחם עליך. כולם באותה יאכטה, ומי ששם, מגיע כי הוא באמת רוצה להיות בחבורה הזאת, לא כי הוא מסכן".

החבורה שיוצאת לטיולים כוללת בדרך כלל את המחלימים בני אותו שנתון, הם הגרעין הקשה של הפעילות (10-20 חבר'ה). חוץ מהם מגיעים בוגרים של מחזורים קודמים, לפעמים יש ביניהם כאלה שהמחלה תפסה אותם שוב. יש גם מתנדבים שמצטרפים וכל אחד מכל אלה נשאר כל עוד הוא מעוניין בכך. "אני רואה את 'יוצאים לחיים' כמו מנהרה", מפרש אוהד, "שעוזרת לך לעבור מהחושך אל האור ובסופה - כמו שמשתמע מהשם - אתה יוצא אל החיים".

סרטן זה חרא

המעבר הזה, מחושך לאור, הוא תהליך הדרגתי. "אנשים חושבים שברגע שהמחלה עוברת, אתה מחלים", אומרת קרין. "מגיע צילום ראשון שהוא נקי וחושבים שזהו, הכל מאחוריך. אבל בעצם, מבחינת החולה, רק עכשיו מתחילה ההתמודדות. עד עכשיו הוא היה שקוע כל כולו במחלה וספון בעולם של בתי החולים, ורק עכשיו הוא מתפנה להתעסק בעתיד שלו. וכאן בדיוק נכנסת 'יוצאים לחיים', מבחינתי התזמון הזה היה מושלם. הגעתי לאגודה (למלחמה בסרטן – י.ש.) לקבוצת תמיכה, ומי שסיים את המפגשים הללו – התחבר לקבוצה. היום לא חייבים להשתתף במפגשים כדי להגיע ל'יוצאים לחיים', אנחנו מנסים ליצור דרך עוקפת בשביל מי שהמפגשים באגודה לא מדברים אליו".

גם רון מעיד על עצמו שמפגשי התמיכה הרתיעו אותו: "אני בעקרון אדם שלא מתחבר לקונספט של כל מיני קבוצות תמיכה, והאמת שגם לא הרגשתי שהייתי צריך את זה. אבל לקראת סיום הטיפולים, העובדת הסוציאלית באיכילוב סיפרה לי על הקבוצה וממש הכריחה אותי ללכת למפגש. לגמרי נגד הנטייה הטבעית שלי הלכתי למפגש כדי לראות על מה מדובר ונשביתי – אנשים מקסימים, פתוחים ותומכים, ומפגשים שמרגישים כמו מסיבות ולא כמו קבוצת תמיכה".

"לא כולם מתחברים לקונספט של קבוצות תמיכה", מסכים חיטמן. "לבוא ולדבר על הבעיות שלך עם זרים או להגיד שהסרטן העיר אותך והראה לך את האור – זה לא מתאים לכל אחד. אני אגב חושב שסרטן זה חרא, ממש לא כיף, אבל בסוף זה עובר. ואחרי שהגוף מתאושש, החיים ממשיכים, ואתה כן לוקח משהו מהסרטן הזה. אני למשל, לא אגיד שהבאתי על עצמי את הסרטן, אבל בהחלט עזרתי לו. שקרים, לחץ, תחרות, סטרס, אגו מנופח, תזונה ועוד הרגלים שהיו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי – די עזרו לסרטן לגדול בתוכי, ברגע שאתה מבין את זה, אתה במצב יותר בריא. 'יוצאים לחיים' היא כמו תוסף מזון שעושה לך להרגיש טוב".

מופע התרמה

בימים אלה מארגן חיטמן, "מהמקום הכי נטול אגו והכי טהור שיש", כפי שהוא מעיד, מופע ענק בשיתוף "יוצאים לחיים" ומועצת התלמידים של תיכון קריית שרת בחולון. הכנסות המופע יוקדשו לפעילות של "יוצאים לחיים" – הצפי הוא לאסוף כ-40,000 שקלים, שמהווים כשליש מתקציב הארגון. חיטמן הצליח לרתום לפרוייקט רשימה ארוכה ומרשימה של אמנים, כמו גם את תלמידי בית הספר בהנהגתה של יו"ר מועצת התלמידים, לי קופרמן, שעומלים על המכירה ועל שאר ההכנות ומוכיחים לחיטמן, "שמי שטוען שהולך ופוחת הדור, שילך לחפש את עצמו". עיקר התקציב ילך לארגון המסע הבא להולנד וכל שנותר הוא לקוות שהאנשים חדורי השליחות הללו ימשיכו לשוט על הגלים.

כשאיש אחד יחיד ומיוחד, מעז ופוסע צעד לעבר זה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – האנושות כולה יוצאת דרכו למסע

המסע שלי עם אוהדי חיטמן התחיל לפני כמעט שלוש שנים, כאשר ראיתי אותו לראשונה בהופעת רחוב בפסטיבל הפסנתר 2005 בסוזן דלל, עם דני רובס. עד היום אני זוכרת את האנרגיות המדהימות שהיו שם. הוקסמתי. הפעם השניה היתה שנתיים אחרי, בדיוק באותו הפסטיבל, בהופעה מהפנטת שלו עם עידו תדמור. נכבשתי. מהרגע ההוא ידעתי שזה לא סטוץ ללילה אחד, ידעתי שאני רוצה להתחבר אליו. האישיות שלו כבשה אותי, הרגישות, סיפור החיים שלו, המוסיקה שלו, השירים, המילים, כל כך הרבה רגש, כל כך נוגע ומתחבר ישירות לנקודות הכי עמוקות אצלי, שם בבפנים של הבטן הרכה.

מההופעה ההיא ועד היום, הקשר שלי איתו, התפתח בהדרגתיות, נפגשנו בנקודות שונות בזמן, התחברנו במקומות שונים, התקרבנו לאט ובטוח, ברוגע, דרך המוסיקה, דרך המילים, דרך הלב.

לפני מספר שבועות הוא פנה אליי בבקשה לעזור לו לקדם את אירוע ההתרמה של "יוצאים לחיים", פתחתי את הלב וחיבקתי אותו חזק, ידעתי שזו ההזדמנות שלי לעשות משהו אמיתי. בדיעבד זה הפרויקט הזה שהגיח בתקופה הכי עמוסה שלי בעבודה, שעזר לי לעבור את הקושי, שהחייה אותי, שנתן לי כח להמשיך גם כשעבדתי 14 שעות ביום. פתאום גיליתי בעצמי כוחות חדשים שלא ידעתי על קיומם, עשיתי דברים מתוך המקום הכי נכון, הכי נקי, מתוך נתינה מוחלטת, והתוצאות לא אחרו לבוא.

היה ערב מ-ד-הים. מרגש בטירוף, ממלא, נוגע, הופך, מכאיב, משמח, כל התחושות התערבבו יחד למשהו עצום. ימים של עבודה אינטנסיבית פתאום קרמו עוד וגידים, הפכו למשהו מוחשי. 600 כרטיסים נמכרו, כמעט 20 אמנים התנדבו להופיע, שלוש שעות של הופעה שבאה מהלב. היה עוצמתי.

להיות שם, להרגיש את האנרגיות ולדעת שהייתי חלק מזה, זו תחושה שאני לא מכירה. ביום ההופעה הייתי שם משעות הצהרים, הרגישו את ההתרגשות באויר, ההתארגנות, כמות האנשים שעזרו לגרום לכל זה לקרות היתה מדהימה. ואוהדי כמובן שהתרגש עד שלא יכל לנשום, השיחות מאחורי הקלעים, הדופק שהתגבר ככל שעבר הזמן, התקשורת שסיקרה, האמנים הרבים, תלמידי בית הספר והכל הכל למטרה אחת קדושה. לעזור לצעירים להחלים מהסרטן ולצאת לחיים.

עכשיו אני מבינה למה התחברתי לאוהדי כל כך חזק, עכשיו אני יודעת שהחיבור הזה לא היה סתם גחמה אלא למען מטרה אמיתית. אז נכון, היום אנחנו מחוברים יותר מתמיד, אבל מה שחשוב באמת שהיום אני מחוברת אל "יוצאים לחיים" ומתחילה את המסע הפרטי שלי איתם, בהבנה שזה המקום שלי, ששם אני רוצה להיות. כי:

כשאיש אחד יחיד ומיוחד, מעז ופוסע צעד לעבר זה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – האנושות כולה יוצאת דרכו למסע

זיהיתי אותו פתאום ואז ניסיתי להלחם בו, ניסיתי לסלק אותו, להזיז אותו מהדרך בה בחרתי, שלא יפריע, אבל לא הצלחתי. ככל שהתייחסתי אליו יותר, הוא הלך והתעצם, ככל שנלחמתי בו יותר הוא הוא הביס אותי שוב ושוב, ככל שהייתי מתוסכלת ממנו הוא שמח לאיד ואז החלטתי לשנות את הפוקוס. זה תרגיל שלמדתי פעם, שגורם להזיז את הפוקוס למקום שבאמת רוצים. במקום להתרכז באגו (לחשוב עליו, להלחם בו, לנסות להזיז אותו), פשוט להתרכז במה שחשוב באמת, במטרה שלי.

על "יוצאים לחיים" שמעתי לראשונה מאוהדי, שסיפר כמה הם עזרו לו בזמן שהיה חולה בסרטן, ואחרי שהוא הבריא מהמחלה הנוראית בפעם השניה. בשלב הזה עוד לא הבנתי באמת את הגדולה של הקבוצה הזו והעוצמה שהם נותנים בדברים שהם עושים. לפני שבוע הוא פנה אליי וביקש עזרה לקדם את אירוע ההתרמה, נעניתי מיד בלי לחשוב, ידעתי שיש לי את היכולות והקשרים שיעזרו לקדם את האירוע הזה. גילגלתי בראש מליון רעיונות, דיברתי עם אנשים, הפעלתי קשרים, עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לגרום לזה לקרות. היה ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות. זה אכן היה הדבר הכי נכון לעשות ובימים אלו דברים מתגבשים ולובשים צורה מוחשית יותר, אבל ברגע אחד הבנתי שאני מונעת בכל הכח מתוך אגו ופחות מתוך חיבור אמיתי למטרה. אז נכון, כנראה שהתוצאה תהיה זהה ולא משנה מאיזה מקום אני מופעלת, אבל הרגשתי שזה לא נכון עבורי לעשות את הדברים במטרה להוכיח לאדם אחד, שאני יכולה. המטרה היא נעלה יותר. הרבה יותר.

הייתי מבולבלת ואז שפכתי בלי לחשוב, את כל מה שעלה לי, לכאן. זרקתי הכל כי ידעתי שאני זקוקה למראה, שאני חייבת להסתכל על עצמי ולהבין איך אפשר לנטרל את האגו שלי. למחרת, אחרי שהוצאתי הכל ואמרתי את הדברים בקול רם ובלי לסנן, קיבלתי טלפון מ"יוצאים לחיים", שהזמינו אותי למפגש שלהם, בבית קפה בתל אביב ואז ידעתי שזו ההזדמנות שלי לנטרל את האגו לחלוטין. ידעתי שזה מה שקורה כאשר מזמנים לחיים כלים להתמודדות אמיתית, זה קרה כל כך מהר וממקור לא צפוי שזה הפתיע אותי ושימח, על ההזדמנות לעשות את השינוי.

פגשתי אותם. אנשים יקרים. מאוד יקרים! נגעתי בהם, הסתכלתי להם בעיניים, הקשבתי, שאלתי, הזדהתי ובעיקר הבנתי שזה המקום שלי. הם נגעו בי כמו שמזמן לא נגעו בי, הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל בשבילם (כן, בשבילם ולא בשבילו). אני יודעת שמהמפגש הזה יצמח משהו חדש, אחר, שזה לא נגמר שם, שזה רק התחיל. מתחילה את המסע הפרטי שלי ביחד איתם וזה ממלא אותי, מרגש אותי, מוציא ממני את הדברים הכי טובים, אני לא מצליחה אפילו לתאר את זה במילים.

כשסיפרתי לאוהדי הוא אמר: "עכשיו את מבינה למה אני 'מתאבד' בשבילם?" בטח שהבנתי, ובאותה השניה קלטתי שגם אני מוכנה 'להתאבד' בשבילם ללא היסוס, ושמחה על ההזדמנות שיש לי, לעשות את זה.

היום, כשאני יוצאת לרגע מתוך הסיפור הזה ומסתכלת על הכל מלמעלה, במבט רחב, אני מבינה שעברתי שיעור חשוב שהוא לא ללמוד לשלוט באגו שלי, אלא שהשלבים שעברתי בדרך היו הנכונים ביותר. כי אם האגו לא היה שם, לא היה בי את הדחף לעשות את מה שעשיתי, ואם אוהדי לא היה שם, לא הייתי מגיעה אליהם בכלל, והתהליך שעברתי בשבוע האחרון היה מדהים ונכון ואמיתי ואני שמחה שהגעתי עד הלום.

ביום ראשון 20/7 מתקיים מופע התרמה מיוחד למען "יוצאים לחיים", אני גאה להיות חלק פעיל מקידום ההפקה הזו ומתרגשת בטירוף לקראת האירוע ובכלל לקראת יציאה הפרטית שלי לחיים ביחד איתם.

(במהלך השבוע הקרוב אני בטח עוד אזכיר אותם פה שוב. למי שמעוניין להגיע, לתרום, להתנדב, לדעת יותר על הקבוצה המדהימה הזו ובכלל. אני כאן ואשמח).

שבוע משובח!

הנה יש לי הזדמנות מופלאה לעזור לקהילה ואני תקועה באגו של עצמי. בשנים האחרונות למדתי לשים את האגו בצד ולא לאפשר לו להשתלט לי על המחשבות ועל התנהלות החיים, בתקופה האחרונה אני מתנהלת כמעט בלעדיו וכשהוא מופיע אני יודעת לזהות אותו, יודעת למה הוא בא. לפעמים אני מצליחה לנטרל אותו ולפעמים לא. הרי לא אוכל להיפטר ממנו לחלוטין, לעולם. החוכמה היא לדעת לנטרל אותו במקומות בהם הוא מנסה להשתלט ולשלוט ולא לאפשר לו להניע אותי.

מדי פעם אני עושה דברים כאלו, למען הקהילה, זה עושה לי טוב בנפש ובנשמה, לצערי לא יוצא לי מספיק והנה עכשיו, יש לי הזדמנות מופלאה לעשות משהו ממש גדול ומועיל. היום בבוקר קלטתי אותו לראשונה, ראיתי אותו ככה בזוית העין, מביט בי בזדוניות ומחייך. שמעתי אותו לוחש לי: "הממ.. את עושה את זה למען הקהילה או למענו? את רוצה שהוא יאהב אותך, נכון? בגלל זה את עושה את זה ולא למענם האנשים המסכנים שזקוקים לעזרתך. את עושה את זה בשבילו, נכון?" זה כאב! ההבנה שאני מונעת מתוך אגו, הכתה בי בבת אחת.

ההבנה הזו פתאום הסבירה לי כמה דברים, בעיקר העובדה שאני מגיעה לעזור שלא מתוך המקום הנכון בתוכי, אלא מתוך רצון להוכיח, רצון להראות, רצון להגיע לתודעה, רצון להתקרב. זה לא המקום הנכון לעשות דברים למען אנשים שזקוקים, זה לא המקום הנכון לבוא ממנו! מהבוקר אני מנסה להשתחרר, להסביר לעצמי שבשביל שמשהו שאני עושה, יצליח, הוא צריך להגיע מהמקום הנכון, מתוך הרצון האמיתי לעזור, להיות שם מתוך לב פתוח ולא מתוך אגו נפוח.

אני יודעת למה זה קורה ודווקא במקרה הזה ובכל זאת, לא מצליחה להשתחרר!

הרי מה יותר חשוב מלפתוח את הלב לאחר? להושיט יד לעזרה מתוך אהבה וחמלה ורצון אמיתי לעזור? מה יותר חשוב? זה המקום שלי בדרך כלל, משם אני עושה את הדברים הכי טובים ועכשיו, כאן, אני מושיטה יד לעזור אבל רוצה שכל העולם יראה, אני עושה את כל מה שצריך ונכון לעשות אבל מתוך מחשבה ולא מתוך תחושה, הלב שלי פתוח אבל לא לאנשים הנכונים. איך זה יכול להיות? אני הרי לא כזאת, אני בדרך כלל עושה דברים כאלו מתוך כוונה טהורה, אז למה האגו החליט להשתלט עלי? למה דווקא עכשיו?

כן, אני יודעת מאיפה זה בא ומה אני רוצה להוכיח. אני יודעת מה האינטרס שלי בכל הסיפור הזה, אני יודעת למה האגו מצליח לתעתע בי דווקא בסיפור הזה. אני יודעת. אבל איך אני מצליחה לעשות את הסוויטש? איך אני מצליחה לנטרל את האגו ולבוא נקייה? למה דווקא הפעם זה כל כך קשה? לא מצליחה.

אני אוהבת אותו. אוהבת כל כך שכל דבר שיכול לחבר אותי אליו, אני אעשה ולו בשביל לזכות בהוקרה שלו, בתשומת ליבו, וזה לא המקום הנכון לבוא למבצע כזה, אני צריכה לחשוב על האנשים שאני עוזרת להם, על האנשים שעברו ועוברים כל כך הרבה דברים נוראיים בחיים, על האור שאני עוזרת להדליק להם. אז למה אני לא מצליחה לעשות את זה? למה אני נותנת לאגו להשתלט? למה אני זקוקה כל כך להוקרה שלו? אני לא אוהבת את עצמי כזאת, אני רוצה לעשות דברים כמו שאני יודעת הכי טוב - מתוך הנשמה, מתוך הלב, באהבה.והנה הוא בא ולוקח את כל הפוקוס. זהו, זה מה שאני צריכה לעשות, לשנות את הפוקוס ממנו לאנשים שאני רוצה לעזור להם. לשנות את הפוקוס. בדיוק. רק ככה דברים יצליחו באמת ומתוך המקום הנכון. לשנות את הפוקוס ולהבין שגם בלי לזכות בהוקרה שלו, זה הדבר הכי נכון ואמיתי לעשות.

גם בעילום שם, גם בלי לקחת קרדיט, גם בלי לרוץ ולספר לו, פשוט לעשות ולדעת שזה יגיע למקומות הכי נכונים, לאנשים שזה באמת יעזור להם. זהו, אני צריכה לשנות את הפוקוס ממנו אליהם, כל כך פשוט, אין סיבה שזה לא יצליח לי, נכון? אין סיבה.