דלתות מסתובבות (אם האהבה היתה בוחרת בי)

היא הרימה את הראש וראתה את השלט הגדול "בית של אהבה" היה כתוב שם באותיות גדולות באנגלית ומתחתיהן המשפט "כאן האהבה נמצאת גם בפרטים הקטנים", חייכה לעצמה והרגישה שכנראה מצאה את המקום הנכון ביותר עבורה, רגע לפני שהתייאשה לגמרי, אחרי בוקר ארוך של חיפושים, עם תיק על גבה שהפך כבד יותר ויותר בכל דקה שחלפה. היא נכנסה פנימה "Good morning, do you have rooms?" שאלה את האשה שהיתה שם, שנראתה עסוקה בעבודת ניירת. היא הרימה אליה את המבט וחייכה חיוך רחב, החיוך הכי קורן שראתה מאז שהגיעה להודו "בוודאי שיש לנו, ויש לי גם חדר בדיוק בשבילך" ענתה בעברית רהוטה "קודם כל תורידי את התיק הענק הזה מעלייך" חייכה וניגשה למקרר, שלפה משם בקבוק מים קרים והגישה לה. "תשתי, נראה שעברת דרך ארוכה, תחזירי לעצמך את הנשימה לאט, שבי, אין לאן למהר, החדר שלך מחכה לך".

היא ישר הרגישה בבית, קבלת הפנים לא השאירה בה ספק, זה המקום שחיפשה, האנרגיות בו התאימו לה בול והאשה המדהימה הזו נתנה לה להרגיש שייכת, מענין מה הסיפור שלה, חשבה לעצמה. "אני גרה פה כבר כמה שנים" ענתה, כאילו שמעה את המחשבות שלה "מנהלת את חיי בעיקר פה, אבל נמצאת על הקו הודו-ישראל. השנה לא אסע לישראל בגלל ההריון, אבל המשפחה שלי תגיע לקראת הלידה שזה גם סוג של להיות בישראל", אמרה וליטפה את הבטן. היא נראתה מאושרת, הלוק שלה היה מעורב, שילוב של הודית וישראלית, עיניים גדולות וביניהן טיקה צבעונית, חיוך רחב של שפתיים בשרניות, שיער ארוך מתולתל, מתהלכת בשמלה קייצית ארוכה שמחמיאה לבטן ההריונית שלה, יחפה, שלוש טבעות כסף מקשטות את בהונות רגליה וצמידים מרשרשים חרישית בשני הקרסולים שלה, ההליכה שלה נראתה יותר ריחוף מהליכה, היה בה משהו מלאכי.

"בואי אני אראה לך את החדר שלך" אמרה וקטעה לה את המחשבות. הן עלו במעלה המדרגות לקומה השניה, המסדרונות נראו נקיים "יש לנו מקרר בכל קומה, מלא כל טוב, אפשר בכל שעה ביממה לפתוח אותו ולקחת מה שבא לך, צריך רק לרשום במחברת מה לקחת ואת מספר החדר שלך, בסוף אנחנו עושים את החישוב, תרגישי חופשי". "איזה רעיון גאוני! ממש כמו בבית, זה יכול לפתור את בעיית המאנצ'יס שלי באמצע הלילה" חייכה. "זה אכן פותר את בעיית המאנצ'יס של כולם כאן" אמרה בחיוך. "תגידי, כמה חדרים יש לכם פה?" שאלה "12 חדרים, 6 בכל קומה והקומה השלישית זה גג, שם ממוקמת המסעדה שלנו". "יש כאן גם מסעדה?! זהו, מצאתי את גן עדן! את מנהלת גם את המסעדה?". שאלה בהערצה "לא לא, את המסעדה מנהל בעלי, אני מנהלת את הגסטהאוס, ככה כל אחד מאיתנו אחראי למה שקרוב לו ללב. זה חוסך הרבה מריבות". "טוב, נשמע הגיוני" חייכה ומרגע לרגע הבינה שזה המקום, בדיוק המקום.

החדר היה החדר הכי יפה שהיא ראתה מאז שהגיעה להודו. "אני מאוד מאמינה בצבעים" אמרה האישה, על הקיר הלבן היו עיטורים צבעוניים שצויירו בעדינות ובאהבה, היא הסתכלה על המיטה בפליאה, המצעים היו בגוונים של כתום וירוק, ואז כאילו שוב קראה האישה את מחשבותיה ואמרה: "איפה כתוב שמצעים צריכים להיות לבנים? לבן תמיד מזכיר לי בית חולים, אצלנו אין מצעים לבנים, גם המגבות לא לבנות, הכל כאן בשילוב של צבעים, שיהיה שמח!". החדר אכן היה שמח, נעים, רגוע, נקי, נתן תחושה שהאהבה כאן היא באמת בפרטים הקטנים. ביציאה למרפסת היה תלוי פעמון רוח שהשמיע ניגון עדין, הנוף מהמרפסת היה עוצר נשימה, משקיף לעמק ירוק וסביבו הרים שנגעו בעננים. היא כבר דמיינה איך היא מבלה את השעות במרפסת, מול הנוף האילם. כותבת, קוראת, מתחברת לעצמה ומצליחה להשאיר את הסיפור שלה מאחור. "טוב, אני לוקחת" אמרה בהחלטיות. "ברור שאת לוקחת, אמרתי לך שזה החדר שלך, הוא חיכה לך", "כן, גם אני מרגישה ככה. תודה".

"טוב, בואי נרד למטה, נסדיר את ענייני הניירת, נמצא מישהו שיעלה לך את התיק לחדר ואחר כך תוכלי לעלות לארוחת בוקר ועל הדרך לפגוש גם חברים חדשים, המשפחה החדשה שלך, כל מי שגר פה נכנס למשפחה. קשה להסביר את זה, אבל את תראי את זה קורה גם לך". זה בדיוק מה שהיא חיפשה, מקום שיכיל אותה וייתן לה תחושה של בית. הן ירדו למטה והיא הרגישה הקלה, אחרי בוקר קשה הגיעה למקום עליו חלמה כשיצאה מהארץ, למסע הפרטי שלה. 

הסיפור של האישה הזו סיקרן אותה, רצתה לדעת עליה הכל ובעודה חושבת איך תשב איתה ותשאל את כל השאלות, שמעה צחוק של ילדים. במדרגות ירד גבר מרשים, נראה גם הוא שילוב של הודי וישראלי, עם ילד אחד בזרועותיו וילדה קטנה שדילגה לצידו במדרגות מטה. "אמא, בוקר טוב!" צעקה הילדה לקראת האישה, בעברית "בוקר טוב אהובתי, מה שלומך הבוקר?" שאלה כשהיא מתקדמת לקראתה לחיבוק ארוך "בסדר גמור, אבא הכין לי ארוחת בוקר טעימה, אכלתי הכל. אמא אני אוהבת אותך" אמרה הילדה וחיבקה חזק את אמה בזרועות הקטנות שלה, היא נראתה בת שלוש בערך "גם אני אוהבת אותך גאיה שלי".

"Good morning my love" אמר הגבר בחיוך רחב והיא תהתה אם הימים פה יהפכו גם את החיוך שלה למשהו כל כך קורן "Good morning my lover" השיבה לו האישה בחיוך והפריחה לעברו נשיקה באויר "אני אוהב אותך" אמר לה בהודית והיא ענתה לו בעברית "גם אני אוהבת אותך".

"תכירי, אלו שני הזאטוטים הקטנים שלי, גאיה ואלון וזה בעלי, יעקב" הוא הושיט את ידו לעברה בלבביות "Nice to meet you, נעים מאוד" אמר בעברית עם מבטא מוזר, הוא כנראה לא ישראלי חשבה, חייכה ולחצה את ידו "נעים מאוד גם לי, אני לילך".

דלתות מסתובבות (איך אני בוחרת באהבה)

אוגוסט 2008: אהבה שהוצתה אי שם בהודו הרחוקה, מנסה לעשות את צעדיה לכיוון ישראל. האם האהבה הזו תוכל לחיות מעבר לגבולות הולדתה? האם היא אמיתית או שמא אשליה? מנסים בצעדים קטנים להחיות אותה, להנשים אותה, לגרום לה לחיות ולגדול. אני בוחרת באהבה, עכשיו נשאר רק לחכות ולראות אם האהבה הזו תבחר בי.

(ובעודי כותבת שורות אלו, הגיע אליי מייל ממנו, עם צילום של הדרכון שלו! מתרגשת ומתחילה בצעדים להביא אותו אליי)

דלתות מסתובבות זה פרויקט שחי פה בישראבלוג לפני שנתיים בערך, בו כל אחד סיפר סיפור, על איך החיים שלו היו נראים בעוד כמה שנים, אחרי שעשה בחירה אחרת ממה שעשה בפועל. מה היה קורה אם..? וזה הסיפור שלי, אולי כך החיים שלי ייראו אם אבחר באהבה והאהבה תבחר בי.

אל תהיה עצוב

אני משתדל

מה אוכל לעשות כדי לגרום לך לחייך?

ספרי לי סיפור

סיפור? עכשיו? ככה?

כן, סיפור אופטימי

אוקיי, תן לי רגע לחשוב על זה

חילזון, כדור פורח וחורף

מה?

זה מה שאני רוצה שיהיה בסיפור שלך, חלזון, כדור פורח וחורף, לא אכפת לי מה יקרה בסיפור, את זה אני שומר לך. רק שיהיו שם חלזון, כדור פורח וחורף

אהממ.. אוקיי, אבל אולי נחליף את החורף בקיץ, זה הרבה יותר אופטימי..

לא ! אני יודע מה את חושבת על החורף, אבל אני אוהב אותו והוא יכנס לסיפור, ברור?

בטח ברור

מה את מחייכת?

אני אוהבת כשאתה משחק אותה קשוח ומאתגר אותי, אבל קצת קשה לי לשלוף סיפור כזה מהשרוול ממש עכשיו. אני יכולה לחשוב על זה ולחזור אליך?

בטח !

העיקר ש.. נו, את יודעת

כן כן, חלזון, כדור פורח וחורף

נכון

לקחתי. אחזור אליך בהמשך

ככה אני אוהב אותך

אני כבר שומעת את החיוך עד לכאן, כבר עשיתי משהו

את עושה הרבה ואת יודעת את זה

נכון, רק אוהבת לשמוע את זה שוב

חלזון?

כדור פורח. זוכרת. כבר חוזרת.

תמיד הוא חלם לעוף, מאז שהוא זוכר את עצמו זה קסם לו. הוא אף פעם לא הבין איך זה שכל המבוגרים החכמים בכל העולם עדיין לא הצליחו לפענח את המשימה הזו? למה בני אדם לא מצליחים לעוף? הוא כל כך רצה.

היה זה אחר הצהריים חורפי רגיל למדי, הרוח שרקה בחוץ, הגשם דפק בחוזקה על החלונות והבית היה חמים ונעים. הוא התיישב על הרצפה מול הטלוויזיה וזיפזפ בין הערוצים, לפתע נעצר, התיישר והופנט למסך. כדור פורח. איך הוא לא חשב על זה קודם? התכנית היתה בשפה שלא הכיר אבל הרעיון הקסים אותו. הכדור שפרח בצבעים ססגוניים עם אנשים מחוייכים. אחד ועוד אחד. כדור פורח - רעיון גאוני.

"אמא, אני רוצה לעוף בכדור פורח !" הודיע חגיגית סביב שולחן ארוחת הערב. אמא חייכה באהבה וליכסנה מבט לאבא "עוד אחד מהשגעונות שלך?" אמר אבא חסר סבלנות. "זה לא שגעון, אני רוצה לעוף, ראיתי בטלוויזיה, אני רוצה.." "צריך להגביל לו את שעות הטלוויזיה" פנה אבא לאמא בטון רציני "ומה עם העפיפון שקנינו לך? גם אותו ראית בטלוויזיה ורצית ועכשיו הוא זרוק איפשהו בחדר שלך וכבר מזמן הפסיק לעניין אותך" "אבל אבא זה לא אותו הדבר, זה משהו שאני הכי רוצה, כל החיים" אבא מחייך "כל החיים? כמה זמן זה כל החיים שלך" אמר תוך כדי ליטוף אוהב על ראשו. "אני אקח את חזי איתי ונעוף יחד" "חזי? יש לך חבר חדש?" "לא אבא, החלזון שלי. שכחת?" "אהה, חשבתי ששחררת אותו בשדה".

"מה פתאום? הוא איתי כל הזמן. אז אני יכול לעוף בכדור פורח?"

"כדור פורח? הממ.. למה לא בעצם?" ענתה אמא וחייכה לעבר אבא "כן, למה לא?" השיב אבא בחיוך חזרה

"באמת????"

"כן. באמת"

"ישששש ! יששש! איזה כייף ! כדור פורח !" קיפץ בהתרגשות ורץ צוהל לחדרו "כדור פורח.. כדור פורח.. כדור פורח.."

"ואל תשכח לקחת איתך את חזי, שלא תשאר לבד שם למעלה...." קרא אחריו אבא מחוייך.

אז למה לטוס בכדור פורח?  הנה 3 סיבות מפי אחד שעשה את זה באמת:

(עמי בן בסט עיתונאי, מטייל וחוקר עולמות)

א. בכדור פורח אתה לא טס, אתה מפליג. נכון שהשקט מופרע מידי פעם על ידי רעש המבערים, אבל התחושה היא של הפלגה איטית ונעימה בגובה של 200-300 מטרים כשכל העולם מתחתך.

ב. להבדיל ממטוס, בכדור פורח אינך מנותק מהסביבה. במהלך הרחיפה האסתטית, אתה הופך להיות חלק מהכדור, מודע למתרחש מסביב ו"מרגיש" את המרחבים בהם אתה נע.  

ג. רחיפה בכדור פורח היא הרפתקה. כאשר אתה מתרומם עם הכדור, ריחן של עלילות דמיון וגבורה עולה באפך. לרגע, אתה הופך לאחד מגיבוריו של ז'ול וורן שחוצה את היבשת האפריקנית במסע הרפתקאות נועז.

ואחרי כל הסיפורים האלו, מה שהכי בא לי לעשות עכשיו הוא פשוט להתרומם אל על עם כדור פורח צבעוני, לשוט ולהביט על העולם מלמעלה. מממ.. מה, לא?

מוקדש בהמון אהבה ליואב. שתמיד מצליח להצחיק אותי - מקוה שעמדתי במשימה.