בימים בהם אני מתגעגעת למישהו מוכר, לגבר שיבוא ויהיה איתי, ייתן לי, יקרא אותי כמו מישהו שמכיר אותי באמת, יכיל אותי, חשבתי רק עליו. ואז.. ככה בלי הכנה מוקדמת, בלי שבכלל תעבור אצלי במחשבה. אתה הופעת. כאילו זימנתי אותך אליי בלי שאדע. לא זוכרת מתי נגענו בפעם האחרונה, לפני שנה או שנתיים, אולי אפילו יותר ומה שמדהים שזה בכלל לא משנה "אני מרגיש כאילו בכלל לא עזבתי" אמרת אל תוך החיבוק הראשון שלנו.

 בכלל לא משנה מה עבר על שנינו במהלך הזמן הזה שלא היינו בקשר, זו הבועה הפרטית שלנו "אתה זוכר את הפגישה הראשונה שלנו?" שאלתי בזמן שאני מנסה להיזכר בה בעצמי "המממ... לא.." ענית אחרי רגע של מחשבה. ידעתי שלא תזכור, בדיוק כמוני. זה קרה לפני 4 או 5 שנים, בשניה הזו של החיבור שלנו, הרגשנו שאנחנו מכירים, חיבור כל כך חזק שזה בכלל לא משנה מה היה בפגישה הראשונה שלנו, כי אנחנו בעצם מכירים מאז ומתמיד, עד היום זה מרגיש ככה, גם אם לא נהיה בקשר שנים.

לילה ארוך של אהבה נטו. אהבה. נגענו, טעמנו, הרגשנו, נזכרנו, אהבנו, טיפסנו לשיאים הישנים, לשיאים החדשים, התרגשנו, ישנו, קמנו, דיברנו, צחקנו."את כל כך מכירה אותי" אמרת "אתה מכיר אותי!" עניתי והרגשתי איך הופעת בדיוק בזמן ואתה אפילו לא ידעת את זה, אמרתי 'תודה' בלב והדבקתי לך נשיקה.

עבר שבוע מאז, לא דיברנו ואני גם לא מתגעגעת. לא אליך ולא אליו. משהו התמלא אצלי ויודעת שבטח עוד נפגש, בנקודות שונות בזמן. אולי בדיוק כשאזדקק לקירבה שלך, אולי בדיוק כשאתה תזדקק לחום שלי. זה בכלל לא משנה וגם לא מטריד, אני יודעת שנפגש שוב, כמו תמיד, בדיוק ברגע הנכון.

אני אוהבת אותך בייבי.

לרגע אחד הייתי מרוגשת כמו שלא הייתי מזמן, אבל ממש מזמן. לרגע אחד הרגשתי שוב את הדם זורם במהירות הנכונה, את החיוך מרוח טוב טוב על הפרצוף, את ההתרגשות הנעימה הזו. לרגע אחד נזכרתי למה אני מתגעגעת באמת.

למה את עצובה?

סתם כי לא הצלחתי לדבר איתך כל השבוע

התגעגעתי אלייך

גם אני אליך. כל כך הרבה זמן עבר, איזה כייף לשמוע אותך, מה שלומך?

מעולה. עדיין זוכר את הרגעים שלנו ביחד

באמת? למרות כל הזמן שעבר?

כן, את נמצאת אצלי בראש תמיד. אני אוהב אותך

גם אני אוהבת אותך

זוכרת את הטירוף?

ברור שאני זוכרת, גם לא זכור לי שחוויתי משהו בעוצמות כאלו מאז שהיינו יחד. זה היה מטורף!

כן ללא ספק, החיבור הכי מטורף שהיה לי. אבל עכשיו הבנתי שיש לידך איזה מומחה שעושה את העבודה (מחייך)

היי לא ידעתי שאתה קורא אותי... (מחייכת) כן, מומחה אמיתי, אבל אתה יודע מה? זה לא אותו הדבר. אמנם אני גומרת איתו כמו שלא גמרתי בחיים שלי, אבל איתך זה היה משהו אחר, איתך היתה משיכה שלא נתפסת, היה חיבור מדהים, היה הרבה מעבר לסקס וגמירות

בייב, את יודעת שאת הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים?

(מחייכת) גם אחרי כל הזמן הזה שעבר?? תודה. היה לנו כייף ביחד!

מאוד. למרות שלא הספקתי לעשות לך את כל הדברים שפינטזתי עליהם

כמו מה?

מה היית רוצה שאני אעשה לך?

אה, זה פשוט (מחייכת) תעשה לי ילד

(צוחק) הלוואי שזה היה כל כך פשוט בייב, תדעי לך שאני לא מפסיק לחשוב על זה מאז השיחה האחרונה שלנו. אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לעשות לך ילד. אבל ככל שאני חושב על זה אני מבין שזה כמעט בלתי אפשרי במצב הזה שלנו

כן, אני יודעת. גם אני חשבתי על זה הרבה מאז השיחה שלנו. המורכבות של זה היא באמת לא הוגנת כלפי אף אחד. חבל.

אני מסכים, בהחלט חבל. אבל את זוכרת...?

זוכרת מה?

שבגלגול הבא אנחנו נהיה ביחד!

נכון!! אני זוכרת שמהרגע הראשון שנפגשנו ידעתי את זה, אז לפני שנים, פשוט ידעתי

כן גם אני, זה ברור

לגמרי ברור!

ואז נוכל לעשות כמה ילדים שאנחנו רוצים (מחייך)

בדיוק!

אני כל כך רוצה לראות אותך, תגידי אם אני אבוא אלייך מחר לעבודה, תהיי שעה שלמה רק שלי?

אם תקבע איתי אז כן, אני אפנה שעה מהלו"ז הפסיכי שלי בימים האחרונים

אז אני אבוא, תסגרי באחת בצהרים, נלך לאכול משהו יחד

סוגרת. קבענו.

קבענו. דברי איתי בבוקר כדי שנסגור את זה סופית

אני אוהבת אותך

ואני אוהב אותך בייב

כל הלילה התרגשתי. כמו ילדה קטנה. התעוררתי ונרדמתי וחלמתי עליך והתעוררתי שוב ונרדמתי ועוד חלום. התהפכה לי הבטן, התרגשות טובה כזאת, נעימה. קמתי עם אנרגיות חדשות, זורמות ומלוות בחיוך רגוע. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה התרגשתי ככה, וזו מין התרגשות כזו של להתחבר שוב, לרגע אחד, עם מישהו שאתה מאוד אוהב, כזה שלא ראיתי הרבה זמן. התרגשות של געגוע לאיש יקר.

ואז כשאמרת שאתה לא מגיע, נזכרתי פתאום גם בדברים הפחות כייפים שהיו לנו ביחד. נזכרתי שאני לא רוצה לחזור לשם שוב, גם לא לרגע אחד.

וכמו שנאמר בסרט השווה - ונילה סקיי:

I'll see you again in another life... when we are both cats

לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה בה קיבלתי מכתב אישי כזה ולא וירטואלי במייל, אלא בתיבה אמיתית, עם מעטפה לבנה (אמיתית גם היא) עם השם שלי בכתב יד (למרות שזה השם הקודם שלי), בלי בול. התרגשתי, קרעתי את המעטפה בשניה ושלפתי דף שורות מתוך בלוק צהוב, מקופל יפה.

מ'

אחרי שנתיים של העדרות הנה אני משמיע בת קול כתובה.

מקוה שאצלך הכל בסדר.

אני נמצא בתקופה הזו של חיי בעיר הגדולה לאחר שחזרתי לאחרונה מתהומות השפלות והתופת.

אשמח אם תרימי לי טלפון וניפגש.

ג.א. (וכאן שמו ומספר הטלפון)

ברגע הראשון זה הצחיק אותי נורא, לא האמנתי. קראתי את המכתב הזה שוב, מופתעת. ג.א. היה מטופל שלי לפני קצת יותר משנתיים. גבר בסוף שנות הארבעים לחייו, עו"ד גרוש שחיפש את עצמו. המפגש הראשון שלנו היה למטרות רומנטיות, כבר בהתחלה הבנתי שזה לא זה ואיכשהו, לא ברור איך, הוא הצליח לשכנע אותי לטפל בו.

הוא היה המטופל הקבוע הראשון שלי, הגיע כל שבוע כמו שעון, שיתף אותי בכל הדברים החשובים וקיבל טיפול שעזר לו להתקדם ולהמשיך ועזר לי לתרגל וגם להתפרנס בכבוד (בעיקר בתקופה שהייתי מובטלת). היה בו משהו שמצד אחד סיקרן אותי, התהליך שהצלחתי להעביר אותו היה מדהים, במשך חצי שנה בערך ומצד שני, משהו בו עדיין שידר לי שהוא מרגיש אלי דברים שמעבר ליחסי מטפל-מטופל. זה הטריד אותי בזמנו אבל הייתי זקוקה לכסף והצלחתי להתעלות מעל זה. היום, כבר לא מטפלת ונמצאת במקום אחר לגמרי, לא יודעת אם אוכל או אם אני בכלל רוצה לפגוש אותו, לטפל בו שוב, להתעלות מעל הדברים שהפריעו לי בזמנו.

מצחיק איך זה שתוך שבוע חזרו אלי שני אנשים, שהיו חלק מהעבר הרחוק שלי (בדרכים שונות). מה אני אעשה עם זה? עוד לא החלטתי, יודעת שאני לא באמת רוצה לחזור להיות איתו בקשר, אבל אולי הוא בא לסגור מעגל, בדיוק כמו נועם. כנראה שאלו המעגלים שלהם, כי מרגישה שאני את המעגלים שלי איתם כבר סגרתי מזמן.

מענין מי יהיה השלישי...   Next

היה משהו עצוב באופן בו נועם הלך ממני. שוב. הפעם כנראה לתמיד.

נועם ואני בילינו תקופה ארוכה יחד, תקופה בה היו עליות ומורדות, שיחות ארוכות, אהבה והרבה סקס, זו היתה תקופה בה הצלחנו להתחבר בנקודות הכי מפתיעות, פיזיות ונפשיות. אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לה תקופה פרועה, אבל בהחלט עשינו שם לא מעט דברים פרועים וגם ידענו להכיל אחד את השניה (בעיקר הוא אותי) ולמדנו הרבה (בעיקר על עצמנו).

לא זוכרת כמה שנים עברו מאז שהחלטנו שנינו, באופן סופי ומוחלט, לנעול את התקופה הזו ולהתקדם כל אחד לדרכו. ניסינו להפרד המון פעמים לפני כן, אבל תמיד אחרי זמן מה, אחד מאיתנו נכנע וחזרנו. זה מצחיק אותי להזכר בזה עכשיו, עבר כל כך הרבה זמן מאז, קרו כל כך הרבה דברים, הכל השתנה ובעצם כלום לא.

בשבוע שעבר הוא התקשר, אחרי שלא שמעתי את קולו משהו כמו שנתיים-שלוש. הפתעה. היה מוזר לפגוש אותו שוב, להזכר בתקופה ההיא שהיתה רק שלנו, בדברים שכבר מזמן שכחתי והוא תמיד זכר. קצת נגענו, הרבה דיברנו, קצת התגפפנו, קצת ניסינו להזכר בטעם, במגע, בחיבור ההוא. זה לא קרה.

עברו כמה ימים מהפגישה ההיא ואז הוא בא שוב, נכנס למיטה שלי בשעת בוקר מוקדמת, נצמדנו גוף לגוף, נגענו, דיברנו, התחבקנו, ניסינו לשחזר ומהר מאוד הבנו שזה לא יקרה ואולי עדיף כך. ויתרנו. חיבוק אחרון, נשיקה והוא יצא מהמיטה, התלבש והלך. "ביי מותק" הוא אמר רגע לפני שסגר אחריו את הדלת ואני נשארתי אילמת במיטה, תחת השמיכה, מבינה שלא אראה אותו שוב לעולם.

היה משהו עצוב באופן בו נועם הלך ממני. שוב. הפעם כנראה לתמיד.