חשבתי שאני יכולה.

יכולה להראות לך עולם אחר משלך, יכולה לעזור לך להתגבר על הפחדים, יכולה לגרום לך להעז ולעשות את השינוי. אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שהסיכוי קלוש, שהעולם בו בחרת לחיות הוא שלך והוא כל כך מושרש בך, כל כך חלק ממך שאין סיכוי שאני אצליח. אם אתה לא באמת מוכן לזה, יכול להיות שאתה לא באמת באמת רוצה. ברור לי גם למה, כי זה מה שאתה מכיר, זה נוח, זה בשליטה, מכיר את כל החוקים, יודע איך להתנהל, בעל השפעה ומעמד מכובד, מאוד קשה לוותר על כל זה. תמיד קשה לצאת ממעגל הנוחות, המקום המוכר, למשהו אחר. אבל אהובי, זה בדיוק המקום שמביא את השינוי.

אתה מדבר על רצון להיות אחר, לשנות, להחליף, אבל בינינו, אתה כנראה לא רוצה את זה מספיק, אתה חי באשליה שטוב לך במקום שאתה נמצא בו עכשיו, אבל שנינו יודעים שבכל פעם שאתה מרגיש את הטוב הזה, רגע אחרי, אתה גם חווה את הרע, את הריקנות, את החוסר. יכול להיות שזה לא בשליטה שלך ויכול להיות שכן, אבל אתה בוחר להתעלם. כי זה מפחיד. מאוד מפחיד. אני כל כך מבינה את הפחד הזה. אני מחבקת אותו ואותך.

חושבת הרבה על משמעות השליטה בחיים שלך והצורך הבלתי נדלה בשליטה הזו, אבל מנקודת המבט שלי כרגע, אתה האחרון ששולט בחיים שלך. תחשוב על זה, הפחדים שלך שולטים בך, האגו שלך שולט בך, האנשים שסביבך (שאתה חושב שאתה שולט בהם) שולטים בך בעצם ו... הכי עוצמתי זו השליטה שיש לי עליך. ככה בלי ששנינו נרגיש ונדע, זה קורה.

יפה שלי אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה יותר. קשה לי. קשה לראות אותך מתנהל, קשה להקשיב לסיפורים שלך על מה שקורה כשאני לא לידך, קשה להבין את ההשפעה הכל כך גדולה ועוצמתית שיש לי ולאהבה שלך אליי, על החיים שלך. פעם ידעתי שההשפעה שלי עושה לך טוב, מרסנת אותך, גורמת לך להתחבר לרגש, למקום שאתה לא מכיר, מרככת אותך, מוציאה ממך דברים אחרים. זה באמת עשה לך טוב, אבל אז.. נפרדנו. כשחזרתי לא ידעתי עד כמה ההתרחקות שלי ממך תביא אותך לקצה, בעצם רק עכשיו אני אולי מבינה כמה רחוק זה לקח אותך.

אהובי, קשה לי המחשבה שבגללי אתה הופך לחיה אמיתית ופראית. אני יודעת שזה שלך וזו לא באמת אני, אלא מה שאתה הופך מהחיבור שלנו. מהצד שלך. כמו שאמרת לי אתמול, 'אל תקחי על זה אחריות'. אני לא לוקחת אבל זה מתסכל אותי בכל זאת. ההבנה שאני לא יכולה לעזור לך, למשוך אותך מהקצה שאתה נמצא בו, לאזן אותך, לקרב אותך אליי ולדרך החיים שלי. אוף!

דיברת אתמול על האגו שלי, אמרת שעצם זה שאתה חושב עלי בלי הפסקה, עושה לי משהו לאגו: "אני רוצה להעצים לך את האגו, לחזק אותו. מפרגן לך, קחי מה שבא לך, מה שמגיע לך, זה מגיע לך!" אמרת באהבה גדולה ואני עניתי שהאגו שלי לא מנהל אותי כמו האגו שלך, התעקשתי שזה לא באמת עושה לי את זה, החיזוקים שלך. אמרת שזה בתת מודע ואולי אתה צודק, אולי זה מה שמשאיר אותי קרובה אליך, ואולי.. אולי זו בעצם האהבה הגדולה שלך אליי. כששאלתי מה לדעתך מחזיק אותנו ביחד כל כך חזק, ענית 'אהבה, זה ברור!'. כל כך בטוח, כל כך חד משמעי ואני חשבתי, הרי מה בסך הכל אנחנו מחפשים כל החיים? מישהו שיאהב אותנו, שיכיל אותנו ויקבל אותנו כמו שאנחנו. לפעמים אנחנו נאחזים באהבה הלא נכונה, גם אם במודע, רק כדי להרגיש את התחושה המופלאה הזו.

'את אהבת חיי' אמרת לי אתמול, ואני החסרתי פעימה. אמרת את זה כאילו זה הדבר הכי ברור ומובן מאליו ואני התרגשתי. ווידאתי שאתה באמת מתכוון לזה לפני שהחסרתי פעימה נוספת. זו הגדרה מאוד גדולה, גם אני אוהבת אותך. שנינו יודעים שגם האהבה הזו לא תצליח לגשר על הפערים העצומים בינינו, באורח החיים שלנו ובדרך בה בחרנו לממש את האהבה הזו. כואב לי לדעת שכשאני לא איתך אתה מגיע לקצה שהוא אכזרי, גם לך וגם לסובבים אותך, אבל אני לא יכולה להשאר ולהגן עליך, כי אחרי שחזרתי, גם הנוכחות שלי לא מצליחה להזיז אותך מהקצה ההוא, להיפך, אתה ממשיך לעשות עוד צעדים לכיוון ההפוך ממני, מהמקום בו אני נמצאת. יודעת שזה לא בשליטה, אבל שליטה היא מילת מפתח ואולי ברגע שתבין את זה, תוכל לקחת את המושכות לשלוט באמת בחיים שלך, ולא לתת לשליטה, לתארים ולפחדים לשלוט בך, בתחפושת של כח.

אהוב יקר, מכילה אותך באהבה, עם כל מה שאתה מביא איתך ועם כל מי שאתה. באהבה, בחמלה, ברכות ובחיבוק אינסופי, אבל יקירי, בזמן האחרון מרגישה שהמיכל שלי התמלא עד אפס מקום, הכל מתחיל לגלוש החוצה ולהשפיע עלי הרבה יותר ממה שאני יכולה להתמודד ולכן החלטתי להתרחק. אתמול אמרת שמגיע לי יותר ושעל מנת להגן עלי, אתה צריך לוותר. ידעתי שאתה צודק אבל לא רציתי לקבל את זה, נאחזתי בך חזק והיום אני משחררת.

תשמור על עצמך יפה שלי, אתה יודע, גם לך מגיע יותר. ואם פעם תבחר לעזוב את הקצוות להתקדם קצת לכיוון המרכז, אולי עוד אהיה שם עם זרועות פתוחות לקבל אותך באהבה גדולה ולהעניק לך את מה שבאמת מגיע לך ולי. אהבת חיים.

אני אוהבת אותך.

במפגש בינינו חיינו את הרגע, הזמן היה קצר ולא התעכבנו על תחקיר ההיסטוריה אחד של השניה. חיינו כאן ועכשיו, איפשרנו לרגשות שלנו להוביל אותנו צעד אחר צעד, אחד לקראת השניה, בקצב שכל אחד מאיתנו יכל להכיל. מה שהיה חשוב זה אנחנו, החיבור, הקשר, ההתמזגות שלנו, באותם רגעים כל דבר אחר היה חסר משמעות אמיתית, האהבה הזינה אותנו ומילאה אותנו בכל מה שהיינו צריכים. מדי פעם עלתה שאלה לאויר, כזאת שמנסה לברר על נקודה בעבר של אחד מאיתנו, לכל שאלה כזו היתה תשובה שלא הפריעה לנו להמשיך בדרך בה בחרנו, להפריד אותנו מהעולם ולחיות את הרגעים הקצרים בזמן השאול.

גם אחרי שנפרדנו פיזית, אנחנו מנסים להמשיך לחיות את הפנטזיה הזו ולא מאפשרים לדברים ארציים להפריע לנו לחלום, לחיות, לגעת בנקודות נסתרות ולהתמזג. בדרך עושים את הצעדים לקראת מפגש אמיתי, מה שגורם לשנינו להתמודד עם מכשולים אמיתיים. אולי זה המבחן שלנו ואולי זה תהליך התעוררות שיגרום לנו לצאת מהבועה הפרטית שבנינו לעצמנו.

***

אז הוא שלח לי העתק של הדרכון שלו, ואני במקביל אוספת ומכינה את כל המסמכים שצריך כדי להגיש את הבקשה לקבלת ויזה לישראל. את טפסי הבקשה החלטתי למלא ביחד איתו, התחלתי להקריא לו את הסעיפים והוא ענה ואיית לי בזמן שאני ממלאה את המשבצות, כל סעיף בשתי שפות, אנגלית ועברית. 

שם: יעקב מוחמד (התעלמתי באלנגנטיות מה"מוחמד" וכתבתי רק "יעקב" כי חשבתי ש"מוחמד" זה לא שם טוב לקבל איתו אישור כניסה לארץ)

שם האב: עבד אל ראחמן (מוזר, חשבתי לעצמי...)

שם האם: סארינה (טוב, זה נשמע הגיוני)

וכך המשכנו הלאה, מקום מגורים, מקום לידה, תאריך לידה, סטטוס, מקצוע וכו', אני שואלת והוא משיב על כל שאלה בחיוך, בין לבין משחיל מילות חיבה ומספר לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע בטירוף. אני ממשיכה למלא את הטופס... דת? אני שואלת והוא עונה בחיוך "מוסלמי", באותה השניה הפסקתי לנשום, הרגשתי איך הדם עוזב לי את הגוף "מיי לאב?" הוא קורא לי מהצד השני של הגלובוס "כן" אני משיבה בהיסוס "את בסדר?" "כן, כן, הכל בסדר" מנסה להבין מה קורה לי.

"את ידעת שאני מוסלמי, אהובתי"

"לא, לא ידעתי..."

"את יודעת, זה לא כמו המוסלמים באיראן.."

"כן, כן, אני יודעת, סתם הופתעתי, זה הכל. הכל בסדר יקירי"

"את בטוחה?"

"כן, כן. בטוחה"

המשכנו למלא את הטופס ואני ניסיתי לחזור לעצמי, אבל לא הצלחתי.."

סגרנו את השיחה עם הבטחה שנדבר בהקדם, והוא שוב סיפר לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע "גם אני אוהבת אותך" אמרתי ולא בטוחה שהאמנתי לעצמי באותו הרגע.

הנחתי את הטלפון, ישבתי מול הטופס והמבט היה תקוע על משבצת אחת "דת: מוסלמי". המשכתי לבהות בטופס דקות ארוכות, לא ידעתי איך לעכל את זה, לא הבנתי מה לעשות עם זה, המוח היה ריק. לא הצלחתי לחשוב, לא הצלחתי להרגיש, לא הצלחתי להתמודד.

וכל מה שעבר לי בראש הוא איך מכל הגברים בעולם התאהבתי בהודי? ואיך מכל ההודים בעולם דווקא מוסלמי?

"עובדה: בהודו חיים 81% הינדים ו- 13% מוסלמים והשאר דתות שונות", אז אומנם 13% מתוך יותר ממליארד הודים, זה לא מעט ובכל זאת, בכשרון רב החלטתי לבחור באחד מתוך ה- 13% - מישהו אמר סטיית תקן?

הזכרתי לעצמי שזה יעקב, אותו יעקב, האיש שהתאהבתי בו, האיש שאוהב אותי, האיש שרוצה לבוא לישראל ולחיות איתי, להביא איתי ילדים... "ילדים!" אמרתי לעצמי ואז נזכרתי שבאיסלאם, דת הילד נקבעת לפני האבא וביהדות הדת נקבעת לפי האמא, מה יקרה לילדים שלנו? עוד לפני שנביא אותם לעולם הם יהיו מתוסבכים? אני באמת רוצה לחיות עם מוסלמי? שהילדים שלי יגדלו כמוסלמים? או כיהודים מעורבבים עם מוסלמים? ועוד בישראל? מי היה מאמין שהסיפור המורכב שלנו יקבל טוויסט ויהפוך אותו מורכב הרבה יותר?!

שרון אומרת שהטוויסט הזה לא הופך את הסיפור שלנו למורכב יותר, הוא פשוט מפשט אותו "פרט המידע הזה יעזור לך יותר לקבל החלטה" היא אמרה ואני חשבתי שיש משהו במה שהיא אומרת, אולי זה הופיע פתאום כדי לעזור לי. ואז חשבתי, יכול להיות שאני כל כך תמימה? איך לא שאלתי אותו? איך לא דיברנו על זה? למרות שהיו סימנים, לא ייחסתי להם חשיבות, הייתי שקועה באהבה שלנו. גם כשהוא אמר לי בטלפון כמה פעמים "אינשאללה" על דברים ששאלתי, זה הצחיק אותי. וכששאלתי אותו למה הוא אומר את זה, הוא ענה "ככה אומרים אצלנו" ועדיין, האסימון לא נפל, אפילו לשבריר שניה לא חשבתי לכיוון. מי שאמר שהאהבה עיוורת, כנראה שהתכוון בדיוק לזה.

***

בימים האחרונים יש לי מחשבות על איך התרבות שלנו, המקום בו אנו חיים, המהות שלנו, משרישים בנו סטיגמות, מחלקים תוויות שאנחנו מדביקים לאנשים ולא בגלל מי שהם אלא בעיקר בגלל מה שהם מייצגים עבורנו, במה הם מאמינים, מה הדעות שלהם, המראה שלהם, כל כך הרבה תוויות בלי הבנה אמיתית שבסופו של דבר, בשורה הכי תחתונה, זה מפגש של שני אנשים, בסה"כ שני אנשים שאולי בזום אאוט הם יכולים לראות את כל התוויות שמודבקות על האדם שעומד מולם, אבל אם הם מתקרבים ומסתכלים לו בעיניים, הם יכולים למצוא דברים אחרים לחלוטין.

מה יקרה איתנו? זה עוד מוקדם לדעת, החלטתי לתת לחיים להוביל אותי ולהיות מספיק פתוחה כדי לקבל את מה יזדמן לחיי בתהליך הזה. לא לקבל החלטות גורליות כרגע, לראות מה יוליד יום. אומרים שהכל לטובה, האם זה אומר שיהיה טוב? אינשאללה.

דלתות מסתובבות (אם האהבה היתה בוחרת בי)

היא הרימה את הראש וראתה את השלט הגדול "בית של אהבה" היה כתוב שם באותיות גדולות באנגלית ומתחתיהן המשפט "כאן האהבה נמצאת גם בפרטים הקטנים", חייכה לעצמה והרגישה שכנראה מצאה את המקום הנכון ביותר עבורה, רגע לפני שהתייאשה לגמרי, אחרי בוקר ארוך של חיפושים, עם תיק על גבה שהפך כבד יותר ויותר בכל דקה שחלפה. היא נכנסה פנימה "Good morning, do you have rooms?" שאלה את האשה שהיתה שם, שנראתה עסוקה בעבודת ניירת. היא הרימה אליה את המבט וחייכה חיוך רחב, החיוך הכי קורן שראתה מאז שהגיעה להודו "בוודאי שיש לנו, ויש לי גם חדר בדיוק בשבילך" ענתה בעברית רהוטה "קודם כל תורידי את התיק הענק הזה מעלייך" חייכה וניגשה למקרר, שלפה משם בקבוק מים קרים והגישה לה. "תשתי, נראה שעברת דרך ארוכה, תחזירי לעצמך את הנשימה לאט, שבי, אין לאן למהר, החדר שלך מחכה לך".

היא ישר הרגישה בבית, קבלת הפנים לא השאירה בה ספק, זה המקום שחיפשה, האנרגיות בו התאימו לה בול והאשה המדהימה הזו נתנה לה להרגיש שייכת, מענין מה הסיפור שלה, חשבה לעצמה. "אני גרה פה כבר כמה שנים" ענתה, כאילו שמעה את המחשבות שלה "מנהלת את חיי בעיקר פה, אבל נמצאת על הקו הודו-ישראל. השנה לא אסע לישראל בגלל ההריון, אבל המשפחה שלי תגיע לקראת הלידה שזה גם סוג של להיות בישראל", אמרה וליטפה את הבטן. היא נראתה מאושרת, הלוק שלה היה מעורב, שילוב של הודית וישראלית, עיניים גדולות וביניהן טיקה צבעונית, חיוך רחב של שפתיים בשרניות, שיער ארוך מתולתל, מתהלכת בשמלה קייצית ארוכה שמחמיאה לבטן ההריונית שלה, יחפה, שלוש טבעות כסף מקשטות את בהונות רגליה וצמידים מרשרשים חרישית בשני הקרסולים שלה, ההליכה שלה נראתה יותר ריחוף מהליכה, היה בה משהו מלאכי.

"בואי אני אראה לך את החדר שלך" אמרה וקטעה לה את המחשבות. הן עלו במעלה המדרגות לקומה השניה, המסדרונות נראו נקיים "יש לנו מקרר בכל קומה, מלא כל טוב, אפשר בכל שעה ביממה לפתוח אותו ולקחת מה שבא לך, צריך רק לרשום במחברת מה לקחת ואת מספר החדר שלך, בסוף אנחנו עושים את החישוב, תרגישי חופשי". "איזה רעיון גאוני! ממש כמו בבית, זה יכול לפתור את בעיית המאנצ'יס שלי באמצע הלילה" חייכה. "זה אכן פותר את בעיית המאנצ'יס של כולם כאן" אמרה בחיוך. "תגידי, כמה חדרים יש לכם פה?" שאלה "12 חדרים, 6 בכל קומה והקומה השלישית זה גג, שם ממוקמת המסעדה שלנו". "יש כאן גם מסעדה?! זהו, מצאתי את גן עדן! את מנהלת גם את המסעדה?". שאלה בהערצה "לא לא, את המסעדה מנהל בעלי, אני מנהלת את הגסטהאוס, ככה כל אחד מאיתנו אחראי למה שקרוב לו ללב. זה חוסך הרבה מריבות". "טוב, נשמע הגיוני" חייכה ומרגע לרגע הבינה שזה המקום, בדיוק המקום.

החדר היה החדר הכי יפה שהיא ראתה מאז שהגיעה להודו. "אני מאוד מאמינה בצבעים" אמרה האישה, על הקיר הלבן היו עיטורים צבעוניים שצויירו בעדינות ובאהבה, היא הסתכלה על המיטה בפליאה, המצעים היו בגוונים של כתום וירוק, ואז כאילו שוב קראה האישה את מחשבותיה ואמרה: "איפה כתוב שמצעים צריכים להיות לבנים? לבן תמיד מזכיר לי בית חולים, אצלנו אין מצעים לבנים, גם המגבות לא לבנות, הכל כאן בשילוב של צבעים, שיהיה שמח!". החדר אכן היה שמח, נעים, רגוע, נקי, נתן תחושה שהאהבה כאן היא באמת בפרטים הקטנים. ביציאה למרפסת היה תלוי פעמון רוח שהשמיע ניגון עדין, הנוף מהמרפסת היה עוצר נשימה, משקיף לעמק ירוק וסביבו הרים שנגעו בעננים. היא כבר דמיינה איך היא מבלה את השעות במרפסת, מול הנוף האילם. כותבת, קוראת, מתחברת לעצמה ומצליחה להשאיר את הסיפור שלה מאחור. "טוב, אני לוקחת" אמרה בהחלטיות. "ברור שאת לוקחת, אמרתי לך שזה החדר שלך, הוא חיכה לך", "כן, גם אני מרגישה ככה. תודה".

"טוב, בואי נרד למטה, נסדיר את ענייני הניירת, נמצא מישהו שיעלה לך את התיק לחדר ואחר כך תוכלי לעלות לארוחת בוקר ועל הדרך לפגוש גם חברים חדשים, המשפחה החדשה שלך, כל מי שגר פה נכנס למשפחה. קשה להסביר את זה, אבל את תראי את זה קורה גם לך". זה בדיוק מה שהיא חיפשה, מקום שיכיל אותה וייתן לה תחושה של בית. הן ירדו למטה והיא הרגישה הקלה, אחרי בוקר קשה הגיעה למקום עליו חלמה כשיצאה מהארץ, למסע הפרטי שלה. 

הסיפור של האישה הזו סיקרן אותה, רצתה לדעת עליה הכל ובעודה חושבת איך תשב איתה ותשאל את כל השאלות, שמעה צחוק של ילדים. במדרגות ירד גבר מרשים, נראה גם הוא שילוב של הודי וישראלי, עם ילד אחד בזרועותיו וילדה קטנה שדילגה לצידו במדרגות מטה. "אמא, בוקר טוב!" צעקה הילדה לקראת האישה, בעברית "בוקר טוב אהובתי, מה שלומך הבוקר?" שאלה כשהיא מתקדמת לקראתה לחיבוק ארוך "בסדר גמור, אבא הכין לי ארוחת בוקר טעימה, אכלתי הכל. אמא אני אוהבת אותך" אמרה הילדה וחיבקה חזק את אמה בזרועות הקטנות שלה, היא נראתה בת שלוש בערך "גם אני אוהבת אותך גאיה שלי".

"Good morning my love" אמר הגבר בחיוך רחב והיא תהתה אם הימים פה יהפכו גם את החיוך שלה למשהו כל כך קורן "Good morning my lover" השיבה לו האישה בחיוך והפריחה לעברו נשיקה באויר "אני אוהב אותך" אמר לה בהודית והיא ענתה לו בעברית "גם אני אוהבת אותך".

"תכירי, אלו שני הזאטוטים הקטנים שלי, גאיה ואלון וזה בעלי, יעקב" הוא הושיט את ידו לעברה בלבביות "Nice to meet you, נעים מאוד" אמר בעברית עם מבטא מוזר, הוא כנראה לא ישראלי חשבה, חייכה ולחצה את ידו "נעים מאוד גם לי, אני לילך".

דלתות מסתובבות (איך אני בוחרת באהבה)

אוגוסט 2008: אהבה שהוצתה אי שם בהודו הרחוקה, מנסה לעשות את צעדיה לכיוון ישראל. האם האהבה הזו תוכל לחיות מעבר לגבולות הולדתה? האם היא אמיתית או שמא אשליה? מנסים בצעדים קטנים להחיות אותה, להנשים אותה, לגרום לה לחיות ולגדול. אני בוחרת באהבה, עכשיו נשאר רק לחכות ולראות אם האהבה הזו תבחר בי.

(ובעודי כותבת שורות אלו, הגיע אליי מייל ממנו, עם צילום של הדרכון שלו! מתרגשת ומתחילה בצעדים להביא אותו אליי)

דלתות מסתובבות זה פרויקט שחי פה בישראבלוג לפני שנתיים בערך, בו כל אחד סיפר סיפור, על איך החיים שלו היו נראים בעוד כמה שנים, אחרי שעשה בחירה אחרת ממה שעשה בפועל. מה היה קורה אם..? וזה הסיפור שלי, אולי כך החיים שלי ייראו אם אבחר באהבה והאהבה תבחר בי.

אהבה. מה הייתם מוכנים לעשות בשביל אהבה? בשביל למצוא אהבה, בשביל שאהבה תהיה חלק מהחיים שלכם? מה אתם מוכנים לעשות בשביל זה? ונאמר שעשיתם הכל ומצאתם אותה, את אותה האהבה הזו שמחייה אותנו מבפנים, שהופכת את החיים שלנו למשהו יותר שמח, אולי יותר קל, יותר מלא. אז מצאתם אותה, מה הייתם עושים כדי לשמר אותה? כדי להחזיק אותה בתוך החיים שלכם? כדי לגרום לה להמשיך ולמלא אתכם, להחיות אתכם.

ואם כולם סביב היו אומרים לכם שזה בלתי אפשרי? שזו סתם אשליה? שאין לאהבה הזו סיכוי לחיות. הייתם מוותרים? הייתם מקשיבים להם? הייתם עוזבים וממשיכים הלאה בחיפושים, אחר אהבה אחרת, חדשה?

ככה בלי לשים לב, אנחנו מעבירים את חיינו בחיפוש אחר האהבה, או בתיחזוק שוטף שלה בחיים שלנו. לפעמים אנחנו מוצאים אותה, לפעמים היא נגמרת, לפעמים זו היתה סתם אשליה ולפעמים היא נשארת לתמיד. כל החיים, כל הזמן, מחפשים אהבה. בכל מקום, בכל הזדמנות, אהבה.

אז מצאתי אותה, אחרי שנים של חיפושים מצאתי אותה, במקום הכי לא צפוי בעולם, את האהבה הזו שכולם מדברים עליה. כזאת שעושה אותי שמחה, שמתחברת למקומות הכי עמוקים בבפנים של הבטן, עמוק שמה, בחיבור אמיתי ונכון. מרחק של אלפי קילומטרים מפרידים בינינו, הבדלי תרבויות, הפרשים שונים ומשונים ועוד לא מעט מכשולים בדרך הזו ובכל זאת - אהבה.

יש מי שאומר שאהבה מנצחת הכל, את כל המכשולים, את כל הדיעות הקדומות, את כל מה שמפריע לה לחיות בשלום. האם אני מספיק חזקה כדי לגרום לאהבה הזו לנצח? לדלג מעל המכשולים הרבים? האם אני באמת רוצה? האם זה נכון עבורי? האם זו באמת האהבה לה חיכיתי כל חיי?

אין לי תשובות חד משמעיות, שום תשובה שעולה אינה ברורה לחלוטין, אין פה שחור ולבן (בעצם יש, זה מתורגם לצבע עור..). מה שאני יודעת הוא רק מה שאני מרגישה ועם זה אי אפשר להתווכח. אף אחד לא יכול להתווכח עם מה שאני מרגישה, עם מה שהוא מרגיש כלפיי. אף אחד.

אני אוהבת, אני נאהבת (כמו שלא הייתי כבר שנים), אני רוצה להיות איתו, אני מרגישה שאני חיה כשאני איתו, הוא מצית בי משהו שכבר מזמן שכחתי איך הוא מרגיש. הוא מרגש אותי. אני אוהבת אותו.

מה, לוותר על זה?

אז אומרים שזה חסר סיכוי, שזה לא אמיתי, שזה לא יעמוד במבחן הזמן והמרחק הגיאוגרפי, שזו אשליה, שזו סתם חוויה שחיה במקום מסוים בעולם, במצב מסוים, בתוך בועה, ואם היא תצא משם היא תמות. אז אומרים. להקשיב להם? משתדלת שלא, הולכת כרגיל עם האמת שלי, עם האינסטינקטים שלי, כמו תמיד לפי מה שהבטן שלי אומרת.

יכול להיות שמה שהם אומרים זה נכון, ויכול להיות שלא. אלו דברים שיצטרכו לעמוד במבחן הזמן והמציאות של שנינו, בינתיים שומדבר לא קל (למרות שאייל תמיד אומר שקושי זה ענין של תפיסה.. הרי שומדבר לא קשה באמת, אלא אם אנחנו תופסים אותו ככזה. אני צריכה לזכור את זה בדרך שאני מתכננת ללכת בתקופה הקרובה).

האם זה המבחן שלי? שלנו? האם זה מה שאנחנו צריכים לעבור כדי להיות ביחד? האם זה מה שיחזק את הקשר שלנו או יפורר אותו? והאם בסוף, כשנצליח לעבור ביחד את כל המשוכות, האהבה שלנו תפרח? יש הבטחה כזאת? מי יכול לענות על כל השאלות האלו באמת? מי יספר לי אם הדרך שלי היא הנכונה? אם בסוף אצליח ליהנות מהאהבה הזאת? האם היא אמיתית?

כנראה שרק אני.

יוצאת לדרך. בהצלחה!

להיות פתוחה, את זוכרת? פתוחה לקבל, פתוחה להכיר, לפגוש ולהתערבב. פתוחה. חזרה ושיננה לעצמה בראש כל הדרך לשם, היא חייבת את זה לעצמה, אחרי שעברה תהליך ארוך של התפתחות ובדרך דילגה מעל מכשולים גבוהים וקשים, רגע אחרי שהשתחררה מכבלים שהקשו עליה להתקדם, עכשיו היא חייבת להיות פתוחה. עם חיוך גדול נכנסה, לקחה נשימה עמוקה, עצמה עיניים ונזכרה שוב שהיא כאן כדי לקבל את מה שהרוח תביא, להשאר עם לב פתוח ולזרום, שלושה ימים של מבחן אמיתי.

היה משהו קל בהתנהלות שלה, ההליכה היתה קלילה, הראש היה נקי ממחשבות, הרוח ליטפה את פניה בזמן שהתהלכה לבדה על החוף, נושמת את הים, מקשיבה לרחש הגלים ומכניסה לתוכה אויר נקי, אויר של חופש. ואז היא פגשה אותו. בשעות הראשונות היא בכלל לא ידעה שזה הוא, היא חייכה, ניהלה איתו שיחה נעימה, התחברה עם החברים שלו, הוא התחבר עם החברים שלה, הכל נראה נעים. היא שמחה על האפשרות להכיר אנשים חדשים, להתחבר עם זרים, להיות חלק מחבורה, להשאר פתוחה ולהיות מי שהיא הכי אוהבת.

'קר לי, אני הולכת להחליף לבגדים יותר חמים'.

'באמת נהיה קר, אני בא איתך'

בדרך הם צחקו, ניהלו שיחה רגועה על דברים שבכלל לא זכרה אחר כך. בשום שלב בדרך לא עלה בדעתה שזה הוא, האיש לו חיכתה, זה אפילו לא עבר לה בראש, המחשבות לא נדדו לכיוון של חיבור אחר, קרוב יותר. היא פשוט היתה שם., אפשרה לעצמה להיות פתוחה לקבל את מה שיש, מה שיבוא, מה שיקיש על דלת ליבה.

כשהגיעו לאוהל הכל קרה כל כך מהר, חיבוק, נשיקה ארוכה, בלי מילים, נגיעות עדינות, ליטופים נעימים. בלי לשים לב עברו השעות. בהן הם התחברו הכי קרוב, ניהלו שיחות נעימות, עמוקות, מלאות. נגעו, נגיעות בגוף, נגיעות בנשמה, נגיעות בלב. הכל התחבר הכי נכון, הכי אמיתי, הכי פתוח. 'נעים מאוד' אמרה והסתכלה לו ישר לתוך העיניים. הוא חייך 'נעים גם לי. מאוד'. ואז הם הבחינו שהבוקר כבר הפציח.

את שאר השעות והימים הם בילו יחד ולחוד, גם כשלא היו פיזית אחד ליד השניה, הרגישו את ההוויה, את החיבור. נתנו מרחב גדול אחד לשניה והתחברו בנקודות שונות בזמן, ברגעים קטנים של מחוות קטנות, וברגעים גדולים של אינטימיות גדולה. היה משהו מאוד קרוב בקשר הזה ביניהם. לצופים מהצד נראה כאילו הם מכירים כבר שנים, היתה תחושה ששום דבר לא יכל לערער את החיבור הזה, הכל היה שם כל כך בטוח, כל כך נינוח, כל כך מקבל, מכיל, מפרגן.

'את יודעת שאת הרבה יותר יפה בלי בגדים? יש לך גוף מדהים, אני מת על הבטן שלך. את כל כך יפה'.

'תודה'

היא ענתה והתכוונה לזה בכל נשמתה, מנסה להזכר מתי בפעם האחרונה גבר אמר לה את הדברים האלו, מתי בפעם האחרונה הרגישה כל כך נחשקת, כל כך סקסית, כל כך יפה.

'רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך ושאת אחלה בן אדם' אמר לה בהזדמנות אחרת, בשלב השני של מדיטצית האום.

'גם אני אוהבת אותך' חייכה וחיבקה אותו חזק דקה ארוכה, שם בין מאות האנשים שנצמדו אליהם, כל אחד עם אהבתו הוא. היה משהו קסום ברגע הזה. אותו קסם לו חיכתה שנים.

גבר אחד, שלושה ימים וכל כך הרבה תחושות, כל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה דברים שהוא לימד אותה, בעיקר על עצמה, גם בלי שידע שהוא עושה את זה בכלל. היא למדה שיש גברים שבראש סדר העדיפויות שלהם בחיים יש ילדים ואחר כך זוגיות (וזה כל כך היה חשוב לה לשמוע את זה בתקופה בה היא נמצאת). היא למדה שהיא יודעת להיות בזוגיות, שהיא טובה בלחיות בתוך זוגיות, שהיא יודעת לנהל שיחות טובות גם עם גבר זר שהיא חושקת בו, שאין את המחסום שחשבה שיש לה עם הכרות ראשונה. היא נזכרה כמה היא יפה, כמה היא סקסית, כמה היא אוהבת את עצמה. כל כך הרבה דברים בשלושה ימים.

בסופו של היום השלישי התחילו להגיע מחשבות ככה בלי הזמנה, בגוף פתאום הרגישה תחושה קצת שונה. בסופו של היום השלישי היא הלכה לארוז את עצמה ופתאום הוא בא: 'אשתי פה, באה לקחת אותי, תביאי חיבוק אחרון'. הם התחבקו לשניה ואז הוא רץ חזרה והיא נשארה עם המציאות שהכתה לה בפרצוף. היא ידעה את זה מההתחלה, הוא לא הסתיר ממנה כלום, אבל זה לא שינה את הכאב, לא שינה את המציאות שהכתה בה בבת אחת. 

והיום, בהסתכלות לאחור, היא לא היתה משנה שום דבר. בהתנהלות שלה, בבחירות שלה, במה שהיא היתה ובמה שהיא קיבלה בשלושה ימים של אהבה.לא היתה משנה שום דבר.

אני רוצה להתחיל את החודש הזה באהבה. מוזר, כבר שנה שלא חילקתי את החיים לפי חודשים, קצת קשה לי להפרד מהחוויות של החודש הקודם, להשאיר אותן מאחור, בדף אחר ולפתוח דף חדש. יש משהו מרענן בלהתחיל כל חודש עם דף חדש, ועם זאת קשה להרפות מהאחיזה בעולם של החודש הקודם וכל מה שהוא הביא איתו אל תוך חיי. טוב, לא הייתי פה שנה שלמה, אני צריכה לחזור ולהתרגל לזה (זה פתאום נראה לי מטופש, למה אי אפשר פשוט לכתוב, בלי ההכרח לחלק את החיים לפי חודשים? הרי החיים מתחלקים איך שבא להם, אף פעם לא בצורה מסודרת כל כך. שיהיה).

אז אתחיל מההתחלה, אני רוצה להתחיל את החודש הזה באהבה. לכאורה זה כל כך קל לאהוב, מה הבעיה בלתת אהבה, או לקבל? אז זהו, שזה לא פשוט כמו שזה נראה. לי אישית לקח המון זמן ללמוד לקבל אהבה. לתת תמיד ידעתי אבל לקבל? למה זה מגיע לי? עברתי תקופה ארוכה של למידה, הבנה, קבלה. היום אני מקבלת בלי חשבון וזה מה שממלא אותי לתת עוד ועוד.

הסוד באהבה מתרכז בפתיחה של הלב, פתיחות, ככל שאנחנו יודעים או מצליחים לפתוח את הלב לאהבה, כך היא מגיעה, נכנסת פנימה מאפשרת לנו להשתמש בה לצרכים הכי בסיסיים שלנו וגם לפזר אותה לסביבה. היא אף פעם לא מתבזבזת ולא נגמרת, איזשהו מעין אינסופי שעובד בלופ (אלא אם כן, בוחרים לסגור את הלב). נכנסת אהבה יוצאת אהבה, יוצאת אהבה, נכנסת אהבה. בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתחברת למקום הזה ופורחת משם.

מיום ליום אני מבינה קצת יותר על אהבה, על המשמעויות שלה ועל ההשפעה שלה על מי שאנחנו. בינינו, אני יכולה עוד שעות להתפלסף על אהבה אבל אני לא אעשה את זה. לא עכשיו בכל אופן. רק רציתי לשתף אתכם שהיום התחלתי קורס חדש שנקרא "אמנות האהבה". אני מתרגשת מזה במיוחד, מכיוון שכבר המון זמן אני מנסה להביא את עצמי לאיזשהו קורס או סדנא או למידה של משהו שאוכל להמשיך ולהתפתח (אישית ורוחנית) ועד היום לא העזתי. מצאתי מליון סיבות שונות ומשונות, חלקן תירוצים עלובים, אבל זה לא ממש משנה כרגע, מה שחשוב הוא שאני כבר שם. בזכות המדריך המהמם שלי הצלחתי לעשות את הצעד הזה ואני כל כך מאושרת ומתרגשת בו זמנית. זה לא משנה כלל על מה הקורס, אני בטוחה שהוא יהיה מרתק ושאצליח לצמוח משם למקומות טובים וזה מה שחשוב.

קבוצה של אנשים שאת חלקם אני מכירה ואת חלקם האחר אשמח להכיר (והעובדה הזו גם מרגשת אותי בפני עצמה), ומדריך מדהים שאני בטוחה שיוביל את כולנו בדרך הנכונה לכל אחד.  בהמשך אני בטח עוד אחלוק אתכם את תובנותיי והדרך בה אעבור במהלך הקורס הזה.

ובינתיים, אל תגעו באהבה, אל תקלקלו אותה, אל תשנו אותה, קבלו אותה כמו שהיא וחלקו אותה עם הסביבה שלכם (כי מה זה שווה לשמור אותה רק לעצמנו?) והכי חשוב - תאהבו את עצמכם כי משם הכל מתחיל!

'אל תגעו באהבה' (עוזי חיטמן) שיר שמחזיר אותי למחוזות ילדותי, בביצוע מרגש במיוחד!

הכי מרגש ששמעתי לשיר הזה ולא, זה לא בגלל שאני משוחדת, הוא באמת מצליח להפוך משהו בבטן, ולגעת במקום מאוד עמוק (טוב, אולי אני בכל זאת משוחדת..). אתם יודעים מה? הנה תקשיבו טוב ותשפטו בעצמכם:

ותודה ליריב שבלעדיו לא הייתי מצליחה. בזכותך למדתי עוד משהו חדש היום. תודה!

שיהיה פברואר מעולה ומלא באהבה!

'טוב, אני מאוהבת'. זו היתה הכותרת של המייל ששלחתי לחברתי האהובה, רגע אחרי שמצאתי את העמוד שלו בפייסבוק. לא היה לי מושג שחודשיים אחר כך, הוא יצליח להכנס לי ככה לחיים ולנשמה ולכבוש אותי לחלוטין. כן, אני מאוהבת. לא ידעתי להגיד את זה עד היום, לא הייתי בטוחה מה אני מרגישה ובבת אחת זה היכה בי. אהבה.

האהבה היא רחבה ומגוונת, יש לה פנים רבות, משמעויות שונות ותחושות מבלבלות. אז איך זה יכול להיות שהתאהבתי ולא שמתי לב? זה לא באמת שלא שמתי לב, פשוט קראתי לזה בשמות שונים ומשונים, לא באמת שייכתי את התחושות שלי להגדרות, היה לי נוח לחיות עם הרגשות בלי להכניס אותן למשבצות המוכרות. 

אני משתדלת להמנע מהשאלה הבנאלית 'מה זאת אהבה?' ומנסה להתמקד בחיבור הנוכחי שלי אליה, דרכו.

אתם יודעים מה קורה לאנשים שהם ממש מאוהבים? בשלבי ההתחלה של הניצוץ? הכל נוצץ סביב, העולם נראה ורוד מתמיד, האנרגיות זורמות בהרמוניה עם הסביבה והריחוף, הו הריחוף. התאהבות, כשלב הראשוני של האהבה, הופכת אותנו לחסרי פרופורציות. כל שיחה שקשורה איכשהו למושא אהבתנו מלווה בניצוץ בעיניים, אור בפנים, התלהבות קצת קיצונית ורצון אינסופי לדבר על זה עם כל העולם. לשתף. כל הזמן.

מה הבעיה, אתם שואלים? אז ככה, לא כולם יכולים להסחף בהתלהבות שלנו, לא כל אחד מתחבר למקום הזה של ההתלהבות, או לאדם הספציפי הזה בו אנחנו מאוהבים (למרות שהוא באמת מ-א-מם!), לא כל אחד יכול ובעצם אף לא צריך להסחף בהתלהבות הילדותית הזו. כי זה הסרט שלנו, הסרט בו האנשים שחווים התאהבות כזו, חיים.

כן, התאהבתי עם כל המשתמע מכך. מתהלכת עם חיוך מטופש, לא נותנת לאף אחד ושומדבר לקלקל לי את התחושות הנעימות ו... מדברת עליו בכל הזדמנות (כן, כן, עם הניצוץ בעיניים וכל הדביקות שמסביב). מה שקורה בפועל, אני מקבלת תגובות קנטרניות, ביקורתיות, שופטות ו... אהממ... לא מפרגנות במיוחד (גם לפעמים כשזה לא נאמר במפורש), אז הפסקתי. הבנתי פתאום שזה הסרט שלי, רק אני חיה בסרט הזה ואין שום סיבה לסחוף לתוכו את כל הסביבה שלי, זה בסדר, אף אחד באמת לא יצליח להכנס להתלהבות המטופשת שלי (מטופשת, מטופשת, אבל אני מאוד מחבבת אותה). הרי זה לא עובד ככה, צריך לצפות מחברים לפרגן, להקשיב, לחייך איתנו, אבל אי אפשר לצפות מאף אחד להכנס לסרט הזה בהתלהבות שיא, כי הסרט הזה הוא שלי ורק שלי.

בגלל התגובות שקיבלתי מהסביבה, התחלתי לשפוט את עצמי, פחדתי לדבר עליו, היססתי בכל פעם שרציתי לשתף (גם את החברות הטובות ביותר), הבנתי שאף אחד לא באמת מבין את האהבה הזו. סוג אחר של אהבה. אז השתדלתי להשאיר את זה בינינו, ביני לבינו, לשתף רק אותו בתחושות ובמה שיש שם באמת, ובעיקר באהבה. אהבה למי שהוא כאדם, למי שהוא עבורי, לכוח שהוא נותן לי, לתובנות המדהימות וחוכמת החיים שלו, לדברים שמחברים אותי אליו, בדיוק בתקופה הזו בחיי. חיבור מכיוונים שונים, של רוח, אומנות, כשרון נדיר, אנושיות, תודעה גבוהה והמון אהבה. סוג קצת אחר של אהבה.

לא כל אהבה היא רומנטית, לא כל אהבה היא זוגיות. יש כל כך הרבה ורסיות לדבר הזה שנקרא אהבה ומוציא מאיתנו את הדברים הטובים ביותר. אז במקום להכניס את האהבה להגדרות מיותרות, אני אומרת שאני פשוט אוהבת.

(אפרופו אהבה, בשבוע הבא אני מתחילה קורס שנקרא 'אומנות האהבה' שידבר בין השאר על אהבת עצמי ועל ההשפעה שלה לאהבה שאנחנו מרגישים ונותנים לעצמנו ולאחרים, אבל על זה בפוסט אחר לגמרי).

אז היום אני שלמה עם זה, לא אכפת לי מה כולם חושבים, לא פוחדת להרגיש שוב בת 16, מטופשת וחסרת פרופורציות, לא אכפת לי מכלום שקשור לאהבה הזו. מבינה שכל זה הוא שלי, ולא תמיד צריך לחלוק את זה עם אחרים, לפעמים כדאי פשוט להיות, ולהפסיק להתחשב. לתת לעצמנו להרגיש, ככה מתוך הבטן, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, בלי מחשבה. רק להרגיש. 

היום יודעת שרק מהמקום הזה בתוכי אוכל להיות שלמה וליהנות מהחוויה שאולי תהיה קצרה, אבל מלאה במצב רוח טוב, אנרגיות מדהימות, תובנות ממלאות, חיוכים רחבים ו....אהבה. העיקר האהבה (עד העונג הבא..).