| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 10/2006
המכשפה המשוגעת
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, זה היה אולי המעשה הראשון בחיים שלי שהיה נטול יומרה. לא באתי לשנות ולא באתי להוכיח ובטח שלא להצליח. באתי לפרוק רגע את הסנפ-שוט של המציאות שלי. ככל שצילום המסך המילולי הזה התרחב והתעמק גיליתי שלא רק אותי אני מדברת. שיש משהו יותר גדול וחשוב ממני שמציץ מתוך הטקסטים האלו. כמובן שמיד התאהבתי בזה. המשהו הזה, הוא בנזונה חמקמק. הוא יוצא אמת רק כשאני לא מתכוונת אליו. ואם אני מכוונת אליו יוצא שקר. מאוד קשה לי לכתוב בלעדיו. בקיצור - כמו שאני הכי אוהבת - סוג של לופ שמונע ממני להתקדם.
ואז נזכרתי. הדרך היחידה לצאת מלופים - היא לחשוף אותם.
זו הסיבה שנתקעתי ככה כבר די הרבה זמן. ועכשיו אני אניח את זה רגע בצד.
במשפחה ממנה אני באה אני האדם הכי פחות מאני דפרסיבי. לדעתי. יתכן וזה נראה לי ככה רק כי מדובר בי עצמי. יתכן שכל אחד חושב על עצמו שהוא הכי פחות מאני דפרסיבי. גם כשהייתי בניסיונות התאבדות היה בזה משהו ויטאלי, משהו משל החיים עצמם. וגם כשקשה ורע לי אני תמיד צוחקת. בגלל התכונה העולצת המטופשת הזו אני מתקשה להבחין מתי אני נמצאת בסבל. ואתמול פתאום הבנתי שאולי אני בדכאון. אני כמובן במצב רוח ממש בסדר. אבל כל מה שאני רוצה זה לישון. אתמול רק בסביבות חמש בצהריים הצלחתי להוציא את עצמי בדחיפה מהבוץ שהייתי שקועה בו כל היום.
וכל זה סביב אימהות.
אני לא באמת אוהבת ילדים. כפורמט. זה נשמע לא משהו, אני יודעת. כילדה העדפתי חברת מבוגרים. כשבגרתי העדפתי חברת עוד יותר מבוגרים. בואו לא נתבלבל. אני מאוד אוהבת את הילדים שלי. וגם את אח שלהם. למעשה אני מחלקת את כל הילדים בעולם לשני סוגים עיקריים: אלו שהם שלנו ואלו שלא. עד ממש לא מזמן הייתי די בטוחה שאני לעולם לא אכנס לסרט הזה של הורות. זה לא נראה לי בשבילי כל השטויות האלה.
הייתי מוכנה ללילות ללא שינה. זה החלק הכי קל.
בלתי נסבל מבחינתי ההכרח לדאוג כל הזמן לתזונה. אני מעדיפה להניק אותם עד גיל 18 ובלבד שלא אצטרך להסתובב כל היום במטבח. עד שהריתי הייתי יכולה להעביר יום שלם עם סנדביץ אחד שהייתי מכרסמת לאיטי על פני שעות ארוכות. לדאוג להם לתזונה כל יום כל היום- זה סיוט מספר אחת בשבילי.
אני אמא מאוד בינונית. קשה לי, אני עצבנית, אני צועקת ומתעצבנת, הרבה פעמים אין לי סבלנות ועוד ארוכה הרשימה. אממה? יש לי אידאלים איך אימהות צריכה להיות. אני לא אפקיד את הילד במסגרת של שבע בבוקר עד חמש בצהריים ואלך להשתכשך במשרד. אני אאמלל אותי ואותו, ואשאיר את הבוסים שלי עם חצי תאוותם בידם, כי אמא צריכה לגדל את הילד שלה. טוב זה לא מדוייק, גם לפני הילדים עבדתי במישרה חלקית, אני יכולה לספוג רק כמות מאוד מסוימת של שטיחים ופלורוסנטים.
הילד שלי מוציא אותי מדעתי. אישה משוגעת, מוטרפת על כל הראש, מתעוררת לה מתוכי. תמיד ידעתי שככה זה יהיה ולכן דחיתי את כל עניין הילודה. למשל, הוא אוהב להעיר את התינוק. קצרה היריעה לספר למה ועד כמה זה משגע אותי. אבל מצד שני - מה באמת הבעיה עם זה? אז הוא העיר אותו. אם התינוק עייף - הוא ירדם חזרה. ואם לא - אז לא. אבל אני מאבדת את עשתונותי. במיוחד כשזה קורה יום אחרי יום. וזו סתם דוגמה קטנה. ההתמודדות היומיומית עם מישהו שכל הזמן מנסה למשוך החוצה את המכשפה חסרת הרסן שיושבת בתוכי - בררררר. לא סביר. אכזרי. אני מסתכלת על תמונות שלו ושלי לפני שנה. אהבה וחיוכים. לא היה שום חיכוך.
הדבר שאולי הכי קשה לי, זו ההכרה בבינוניות שלי כאם.
קשה להעסיק אותו שעות על גבי שעות. קשה לשמור על הסבלנות ועל רמת עניין גבוהה. קשה לוותר על הפנאי, על העצמאות. קשה מאוד מאוד להיות עיקבית ולחנך. זה שווה פוסט נפרד. קשה להיות אמיתית ולנסות לא לשקר. לא בהתנהגות, לא במילים, לא בהעוויות.
קשה עוד יותר לדעת שבכל יום אני מערימה עוד איזה מכשול קטן בדרכו.
(ג'וני קרא את מה שכתבתי עד עכשיו וממש התרעם. טוב. זה כמובן חד צדדי. יש לאמהות שלי פנים רבות. אבל עכשיו מדברים פה על המכשפה המרירה שמגיחה מתוכי ושלאחר הגיחות האלה שלה דיכאון שקוף עוטף אותי ונערם בתוך הראש, הריאות והרחם כמו הררית זבל בלתי ניתן למיחזור).
אני מבינה שקושי עם קירבה ואינטימיות תהיה מנת חלקי ואין דרך שזה לא ישתקף בילדיי. אני מבינה שכל גילוי העריות הזה לא מפשט את החיים שלי ובטח גם אמא שלי לא עוזרת. יש לי בור שחור תחת הכותרת "משפחה" ואני מלמדת את עצמי בעזרת ג'וני למלא את הבור הזה בתכנים יותר חינניים ממה שהגרלתי אני בילדותי. זו אני. בספציפיות. אחת הסיבות שהתאהבתי בו, בג'וני הזה שלי, זה כי ראיתי את האבהות שלו.
הבן של ג'וני, נקרא לו ג'ונסון, היה בן חמש וחצי כשהתחלנו לחיות יחד. למעשה הוא היה הילד הראשון שפגשתי בבגרותי. בהתאמה ג'וני היה ההורה המתפקד הראשון שהיתה לי ההזדמנות לבחון מקרוב. מעולם לא העזתי לשער שיש אנשים שיכולים לנהוג במידה כל כך גדולה של אצילות, סבלנות, כבוד ואהבה כלפי ילד. באינסטינקטים שלי הטרום חשיבתיים אני נוטה להדוף את החלשים ממני, להתעמר בהם ולזלזל בהם. ככה גידלו אותי בפועל למרות שמילולית דגלו ברעיונות אחרים לגמרי. אני נזקקת לערות של המח והלב בשביל להפוך את האינסטינקט המתנשא הזה להתנהגות אחרת שאני יכולה לעמוד מאחריה. הרבה פעמים ישבתי ליד ג'ונסון בן השש, המברבר שטויות מרגיזות ברצף, מהדהדת בתוך הראש שלי שאם הדבר הזה היה יוצא חלציי כבר מזמן היתה מתעופפת פה איזו כאפה, והמומה מהכבוד שג'וני רוכש לו, חובר אליו בבירבור השטויות המרגיזות שלו עד שההרגזה היתה מתפוררת ומתפזרת, מתייצב בגובה עיניו של ג'ונסון המבסוט והמחוייך.
אם הייתם יודעים איזה נער מדהים ג'ונסון היום. 1.80 של עיניים כחולות, הומור משובח, חכמה, כבוד, חיוביות ובטחון עצמי שקול ונעים. בזמני לא היו נוער כאלה. אבל גם לא היו אבות כאלה. לא הייתי נכנסת להרפתקת ההורות בלי הג'וני המסויים הזה.
מלאכת האימהות קשה לי. בחרתי ללכת בדרך הזו מכמה סיבות. אחת מהן היא החשש להחמיץ את המתקן הכי מסעיר בלונה פארק של החיים. סיבה נוספת היא שאני מאמינה שנתינה נותנת. כחלק מתהליך הריפוי העצמי והגדילה שלי נכנסתי לזה.
את רוב הפוסט הזה כתבתי אתמול. היום, כמו להכעיס, היה יום שכולו דבש קסום. לא הרמתי את הקול פעם אחת. רק חיבוקים ונישוקים ומשחקים ואמון. תמיד הוא חייב לעשות דווקא, הילד הזה :)
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: