| 7/2007
 our house, is a very very very fine house
אני קצת שמחה. אז תסלחו לי על פוסט קצת אופטימי מדי, בלי תובנות מרחיקות לכת על פגמים באופיי כהרגלי בקודש.
היום אני רוצה להזמין אתכם לבית שלנו. אבל ככה, בשקט, החתולות ישנות והשלווה שוררת, ואני לא צינית. בחיי. אתם באים?
אנחנו לא נכנסים דרך הדלת, יש כמה זקנות ממוצאים שונים שאורבות בחוץ, לפעמים הן משועממות כל כך שהן צועקות "טומי", כדי שאצא אל החלון. מעולם לא הייתי כה פופולרית. ולפני כמה ימים אחת מהן אמרה: "או! עכשיו את נראית בסדר!"
נו. גרוזינים. מי כמוני יודעת. כשאני יוצאת להליכות (וזה קורה די הרבה בזמן האחרון, גיליתי שזה עושה לי שקט בראש לפלס את דרכי בין פחי הזבל הלא מרוקנים של השכונה) הן תמיד שם, תמיד יש מה לשאול. אבל מהיום הראשון זכרו ששמי הוא טומי.
אז ניכנס דרך החלון של המטבח, ישר ללב המאפליה (איזה מין מילה מוזרה זאת בכלל?), נדלג בקלילות מעל חול החתולים, שבטח כבר זקוק להחלפה, אבל אף פעם לא דחוף וניכנס למטבח. הוא קטן, הקודם היה גדול גדול ממש. גרנו שם. ולאימא שלי תמיד הייתה ספה במטבח, משהו רוסי כזה. אם כי את ההשראה בלהיזכר בזה קיבלתי בגלל ביקור אצל חברים, אתמול. ולא, אין ג'וקים. ו ששש... גם אין פשפשים (טפו טפו חמסה חמסה מוק מוק ושינוי חלומות).
בטח יש איזה פסטה מתבשלת על התנור. בטח יש כלים, ועוד קצת ג'יפה מתחתיהם. אל תשפטו אותנו, אנחנו קצת ג'יפונים, אבל בקטע טוב.
מהמבטח יוצאים להיילייט של הבית - חתיכת מסדרון שהפכה לה לפינת קריאה, יש שם ספּוֹנֵת ומנורת לילה וארון ספרים. לפני שאתם יושבים שימו לב שאין איזה יצור שחור שרוע לו על הספה, נראית כל כך ארוכה, אבל כולה אפרוח שחור, גוש פרווה. תמיד חושבים שהיא השמנה, אבל לא, השנייה.
גם בהיילייט השני - הסלון יש מצב לשריעה.
זו השמנה כמובן. (מה חשבתם? התביישו לכם!!! .מאז ירדתי כבר 14!)
מול הספה (ונתעלם מאכסון הטלוויזיה המרושעת ליד כי לא מצאנו מקום טוב יותר עדיין) יש מזרון. ככה סתם, מזרון. אבל הוא ידע טובים וטובות המזרון הזה. פרלין (בברלין) משתרעת עליו כמו חתולה מלכת מצרים כל פעם שהיא מגיעה לפה, וסיסטר היקרה (שזה יהיה השם שלה עד שתפתח בלוג, תנו לה זמן) ישנה שם פעמיים בשבוע לפחות, בין לבין היא מגלגלת לנו דברים טובים. אנחנו גם מנסות ללמוד. אבל לא הולך.
אל תציצו מהחלון, יש שם זקנות אורבות. אבל אספר שלמרות הסלאמס שבחרנו לנו כבית (וגאים בזה!!) יש מרווח בדיוק בין שני בנייני הרכבת שמולינו. והוא מוביל ככה סתם לתוך הרי ירושלים, עם כמה הפרעות פה ושם כמובן. אבל בימים כתיקונם, לא כמו היום, יש בריזה נעימה, ויש הצדקה מלאה לכל הפרליניות והסיסטריות לרבוץ על המזרון. ניקול דווקא תמיד תופסת את הפינה שליד החלון על הספה. (לא מלנקקת אלייך עד שיהיה עוד פוסט!).
נחזור. יש פה עוד שני חדרים. אבל אני אספר רק על אחד, בו אני פותחת את העיניים בבוקר, ולפני שמצליחה להחזיר את חוליות הגב למקומן כבר יושבת מול הלפ טופ, ההוא עם הקו הירוק באמצע. הוא קצת כמו קו מתיחה, עכשיו הוא לבנבן כזה. מאחוריו בדרך כלל מציץ פרצוף שחור מנומנם על הבוקר. האפרוחית אוהבת לישון מאחוריו. לפעמים אני שוכחת שהיא שם והיא פתאום מציצה באמצע קשקוש במסנג'ר (פיג'! אני תכף איתך! מוק מוק בקרוב) או עבודה או מה שלא יהיה ומפחידה אותי עד מוות. כל פעם מפתיעה אותי מחדש.
מצחיק, שאלתי עכשיו את מקס באיזה שיר הוא חושב שאני הולבת להשתמש בפוסט הבא. הוא אמר, ציניקן שכמותו - we got to get out of this place.
ואני רק רוצה לומר - now everything is easy cause of you
| |
יותר לא אומר...
יותר אף פעם לא אומרמי זה דן תורן?.
אתמול הייתי בערב מקסים. הוא היה מקסים מכמה בחינות, למשל - הוא התקיים בבית שלי, לגמרי, יותר נכון בפאב הבית שלי. ובאותו בית באותו ערב פגשתי את יונת והדרקון, את מקס הזועם ועוד חברה (על זה עוד קצת בהמשך). כולנו הלכנו לשמוע את דני אמיר (שגם מבלגג פה), דן תורן, מיקי שביב, קצת שולי רנד, וסליחה אם אני שוכחת מישהו. חברה טובים. ממש טובים.
בזמן שהופיעו התגלגלו לי מלא שורות לפוסט בראש, כמובן ששכחתי את כולן, אבל לא שכחתי שבדרך ראיתי את שירהרחוב האהוב עליי. וברביעי, ראיתי את הים.
שמחתי. שמחתי לראות שיש מוסיקה ממש ממש ממש טובה בארץ, שהיא באה עד אליי לירושלים, לפאב הבית שלי ומנגנת לי כל כך יפה. וכל כך הרבה מילים. אני, במצבי השביר או אולי רק סתם פיאמאס התחברתי לכל מילה ומילה. אפילו אלה שלא הבנתי. והתרגשתי נורא וזכרתי הכול והיום שכחתי הכול.
ושמחתי כי בדרך כלל בפאב הבית הזה אני מכירה את הנגנים, אבל הפעם הם היו באמת באמת ממש ממש גדולים אחד אחד, ואני הכרתי אחד טוב במיוחד, וחבל שניגן רק ארבעה שירים. הקהל הירושלמי הגיב באהבה רבה, אולי חוץ מדיבור קונקרטי ומדויק על הכיבוש, שהקהל הירושלמי אוהב אותו מרומז. (טלי, פרחים לה?) וגם - הכרתי את השירים. מיותר לציין שדווקא את השירים הידועים שכל הקהל שר אחר כך, לא ממש הכרתי...
כזו היא טומסה.
והחברה: מאיפה את מכירה את כל האנשים האלה?
טומי: עזבי, זה ייראה לך קצת הזוי וזה גם יגרור בקשות משונות.
החברה: מה?!?! עשיתם סוואט??
טומי: מה? סקווש? לא, אנחנו משחקים ברידג' בשישי בבוקר.
החברה: מפגרת. חילופי זוגות.
טומי: ואילו בקשות זה אמור לגרור? יש לי בלוג. (מה? חילופי זוגות? על מה היא חושבת?)
החברה: מה, זה כמו צ'ט כזה?
טומי: לא. את כותבת טקסט, למשל זו כותבת ככה וההוא כותב ככה ואני כותבת על דא ועל הא. ואז מגיבים לך. אז הכרנו דרך תגובות אחד לשני וכו'...
החברה: שלחי לי!
טומי: אמרתי לך שזה יגרור בקשות.
החברה: מה! הם באו עד לפה כדי לשמוע איתך את דן תורן (פוזלת לכיוון דני)?
טומי: לא! הוא מנגן פה.
החברה: איזה קטע. דווקא פה?
טומי: ראית. הכול מתחבר. הכול.
החברה: ואת פוגשת הרבה בלוגרים.
מצחיק, כי בשלב הזה יונת הזכירה לי כמה
הייתי מפוחדת לפגוש בלוגרים ועכשיו אני רק פוגשת ופוגשת.
ועוד חשבתי שהפוך מדחף זה פחד. וכשדן תורן שר: הדחף הוא לנוע, אני בלבי שרתי הפחד הוא לנוע. אולי?
המתופפת הקטנה הייתה מהממת, היא עבדה עם כל הגוף, לא ראיתי כזה דבר. מיקי שביב היה לא מהעולם הזה, חששתי שהוא הולך להיבלע בין כולם כי ישב, כי היה עם כובע, אבל אין ספק שמבחינת כמה אנשים הוא גנב את ההופעה כששר לבד. וגם שולי רנד היה משהו משהו. וזה היה כל כך ירושלמי כשהפגנתיות שם את הכובע לפני שעלה לבמה, ואז שר שיר, שפתאום חשבתי שהמסר שלו הוא - אין לי חזקה על אלוהים.
המוזיקאים היו מקסימים אחד אחד, מטורפים, כל אחד בדרכו הוא. ובדרך החוצה עצרתי ב"דוכן של דן" לרכוש את הדיסק (כדי לגלות שהוא שר את השירים הרבה יותר בכסאח בהופעה, מעניין),
לקראת הסוף סיסמתי לדני: יותר אף פעם לא אומר מי זה דן תורן כפול שלוש.
וברביעי, ראיתי את הים.
נ.ב - מפני שמחקתי והחזרתי, התגובה של פיג' נמחקה. אבל - היא שולתת. (!!1)
| |
 תובנה
אני מהירה מאוד, במחשבה, בהרגשה, בהקלדה.
ואני מצפה מאנשים שיחשבו, ירגישו, יקלידו מהר כמוני (פרלין בדיוק התלוננה על עניין ההקלדה אז הכנסתי גם אותו, הוא אכן סממן). כשהם לא מגיבים באותה מהירות כמוני, אני נהיית מתוסכלת. אני חושבת שאיך יכול להיות שאין להם מה להגיד על כל מה שאמרתי. אני כבר טסה קדימה. ואז אני מתחילה ללחוץ, עוד ועוד. עד שאם יש משהו להגיד גם הוא נעלם, מהלחץ, מהעצבים.
עכשיו לומדת לתת מרחב.
איך אדע אם לא יגידו? אולי ברירת המחדל היא להבין שאם אלחץ גם לא יגידו. אם כי גם זה לצערי לא תמיד הוכיח את עצמו כנכון. חייבת להפסיק לשאול מה את/ה חושב/ת על מה שאמרתי. מה, אין לך מה להגיד? מה, אני לבד בזה? נו... נו! אוף!
פשוט לתת מקום. איך לעזאזל נותנים מקום?! והכי גרוע, אני אומרת - חשבתי שתגיד/י ש... די.
חייבת ללמוד לקלוט רמזים, ניואנסים, כדי שאפסיק להיות כזו רומיניטטיבית. ולסמוך על חוש הקליטה שלי לכל אלה.
שבת טובה.
בעצם, לא חייבת. בוחרת.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa