מליוני בועיות אוויר זורמות

בדמי

הופכות את אבריי

לאווריירים

וכאילו מרחפים

בתוכי.

כמו אותם אלפי רגעים

שבהם התפרקתי

שוב ושוב

לפיסות זעירות,

וחוברתי,

יחד,

מחדש...

נדמה לי שבמהות, הכי טוב לי לחיות לבד.

במקום משלי.

מוקפת בדברים ובאנשים שאני אוהבת, באה והולכת כרצוני, אבל חוזרת לפינה שלי ושם, אני לבדי.

ויש כאן פראדוקס במובן שלעיתים, אני הרי  לא מסוגלת להיות לבד עם עצמי ובורחת למקומות וכיוונים שונים רק כדי לא להסתכל במראה ולראות את פני נשקפים ממנה...

אין כאן הגיון שעליו בנויה התחושה הזאת.

כי החופש שלי, החיצוני, לבוא וללכת לאן ומתי שאני רוצה, הוא כל כך גדול שיש כאלה שאינם מבינים איך הוא יכול להיות כזה יחד ובתוך מערכת זוגית ארוכה בשנים.

ואולי זה החופש הפנימי, שמתעתע בי?

שנותן לי את התחושה שגם בתוכי אני מרגישה חופשיה, אבל בעצם מספיק לו דבר קטן כדי שיזכיר לי את התחושה של כבלים האוסרים את גופי ונשמתי כדי שאחזור , ולו לרגעים ספורים, לפנטזייה ההיא, שבה אני באמת נהנית מכל העולמות.

הוא שאמרתי.

פנטזיה.

ולעיתים, טוב שתשאר כזאת...

(פוסט קצת הזוי מדברים שלא ברורים לי...)

אמר לי ע. בפגישה אתמול , כשסיפרתי לו איזו טלטלה עברה עלי מהשיחה האחרונה שלנו.

והוא התכוון לנסיונות להוריד אותי לקרקע המציאות ובמיוחד לדברים שאמרה לי תלמה לפני שבוע.

לא התכוונתי לספר לה על המסע הזה שיצאתי אליו , למצוא את הדבר שמעניין אותי, מרתק, מהנה וללמוד אותו מתוך כוונה לעסוק בו באופן מקצועי לגמרי.

לא התכוונתי לספר לה, למרות שהיא החברה הוותיקה ביותר שלי, שמכירה אותי עוד מלפני תקופת הצבא, ואנחנו, יחד איתם, כרביעיה  נמצאים בקשר הדוק כמעט כמו משפחה.

ולמרות זאת, ידעתי שלא אשתף אותה בתהליך ובדרך עצמה כי בתוכי תארתי לעצמי את התגובה שלה.

והיא היתה בדיוק , אבל בדיוק כפי שצפיתי.

"היום הפתוח" של סמינר הקיבוצים בשבוע שעבר נפל בדיוק ביום שקבענו להפגש ובמקום לדחות את הפגישה איתה, הצעתי לה לבוא איתי לשם (רציתי לבחון שם את לימודי הרפואה המשלימה והנחיית הקבוצות אצלם).

היא הסכימה בשמחה ולאחר דקות מספר שאלה מה בדיוק אני מחפשת שם.

לא היתה לי ברירה , סיפרתי לה.

והיא,  עברה את כל רעיונות הלימודים שהעלאתי בפניה , פרסה אותם בפני וחתכה בהם, אחד לאחד,  באיבחה חדה ומדוייקת :

"למה לך ללמוד משהו בשוק שהוא כבר עכשיו רווי עד לאפס מקום? " (על לימודי משפטים).

"כנ"ל"  (על גישור).

"כנ"ל" (על רפואה משלימה).

"את צריכה להביא בחשבון את הגיל שלך" (על הלימודים באופן כללי).

וה highlight ,ללא ספק, היה :

"איזה ערך מוסף את מביאה איתך , כי הרי שם את לומדת את הטכניקה בלבד" (על לימודי הנחיית קבוצות).

ואני , יושבת מולה, מקשיבה בשקט מוחלט, עונה עיניינית פה ושם , ורק מרגישה איך לאט לאט, באופן מוחשי ממש, אוזלים מתוכי, כל הכוחות והאנרגיות שפיעמו בי מאז הועלה בפני  מחדש רעיון הלימודים שלי.

שבוע עבר מאז.

האנרגיות חזרו כולן, החיפוש ממשיך במלוא המרץ.

סיפרתי את זה לכמה אנשים ורק אתמול , כשסיפרתי בפגישה עם ע. פתאום עלו בי הדמעות.

אני יודעת שהיא אמרה את החששות שלה.

אני יודעת שהיא נגעה בפחדים שלי.

אני רוצה להאמין שאמרה את הדברים מתוך רצון כן ואמיתי להעמיד אותי בפני עובדות החיים והמציאות כפי שמשתקפת בעיניה.

ויחד עם זאת, בדרך שהיא עשתה זאת היה משהו קשה. נוקשה.

כואב.

בעבר זה היה מוציא ממני את כל הרוח מהמפרשים.

היום, זה רק מחזק אותי.

"תהיי חזקה" אמר ע. "עוד יהיו מקרים כאלה.

זה הזמן שלך לעשות את התהליך שלא עשית לפני שנים רבות. זה הזמן שלך לבדוק , להתהות, להתלבט, לנסות. להחליט".

וכך יהיה.

אפילו לא קצה קציה של כזאת.

(ואין כוונתי לקשרים שנוצרים בין האסירות, כי זה לא העניין כאן, ובכלל).

אין רומנטיקה בתיאור החיים בתוך החומות.

אין רומנטיקה בנסיון להבין על מה ולמה יושבת שם כל אחת ואחת מהן.

את הנרקומניות שנשפטו למאסר לאחר אין ספור נסיונות להביא לשיקומן ולהוצאתן ממעגל הסמים , עוד לפני שהוכנסו לכלא.

את אלו שביצעו פשעים חמורים, רצח, הריגה, פשעי צווארון לבן וכו'.

אין נסיון להבין כי זה לא העניין.

הגישה הבסיסית  של השב"ס (שרות בתי הסוהר),ללא אבחנה בין אסירים לאסירות,  ומכאן גם של קצינת החינוך שליוותה אותנו בביקור, וגם שלי כצופה במקום, היא חברתית/שיקומית.

הענישה היא חלק מהעניין, בעצם הכנסתן לתוך החומות ואי היכולת שלהן להסתובב אפילו שם באופן חופשי.

החופש הפרטי שלהם נשלל מהן באופן מוחלט ואין למעשה כמעט זמן שאין עין כזאת או אחרת צופיה בהן ומפקחת על מעשיהן והתנהלותן.

אבל.

וכאן בא ה"אבל" הגדול.

המטרה היא לתת להן את הכלים שבעזרתם יוכלו לחיות חיים נורמטיביים/מלאים ומספקים, כשאשר ימלאו את חובתן לחברה ויצאו החוצה לאחר ריצוי תקופת עונשן, ולא יחזרו שוב ושוב לכלא , כמו שקורה לעיתים לא מעטות.

ומכאן, שבעצם מהרגע שהן שם, לא שופטים אותן שוב על המעשה שבגינן הן נכנסו.

אם זה גניבה פשוטה.

שוד.

הונאה גדולה או קטנה.

הריגה.

רצח.

מקבלים אותן כמו שהן וההתייחסות היא שיקומית/טיפולית גרידא.

כשהקשבתי לס. לא עניין אותי מדוע היא שם.

מישהו שאל והיא ענתה בלי כחל ושרק.

ובגלל שמבחינתי זה לא היה העניין המרכזי לא הוספתי את העובדה שהמעשה שהיא עשתה היה לאחר 17 שנים של התעללות פיסית וריגשית בלתי פוסקת, לאחר שברחה וחזרה אליו שוב ושוב (כי התגעגעה אליו כך אמרה, כי כך הן מרגישות אפילו כשמפליאים בהן את המכות), ולקחה את חייו בידיה לאחר שהרגישה שחייה וחיי ילדיה בסכנה וסיבות נוספות, שעם כל ההבנה אליהן, לא מנעו את החלטת בית המשפט כפי שהיתה.

אין שם רומנטיקה ואין נסיון לרחמים או לסלחנות בגלל היותן נשים.

ישנה ההבנה, הידיעה שמאחורי כל אחת ואחת מהנשים ששם ישנו סיפור חיים שהביא אותה למקום בו היא יושבת היום, משלמת את המחיר ואולי תשלם אותו לאורך כל ימי חייה.

והתהייה הפנימית, האם זה יכול לקרות לכל אחד ואחד מאתנו...

*פוסט שנכתב כמענה לתגובות של שדות, קאשיו , טליק ואולי תחושות של קוראים נוספים, לפוסט של הבוקר.

לפעמים, כדי לשרוד , כדי להצליח לעבור את היוםיום היא מנסה להסתכל אחרת על החיים.

על החיים המאורגנים בקפידה במקום (שלוש ארוחות מוקפדות ביום, ביקור וטיפול רפואי יומיומי, עבודה מסודרת, לימודים, חוגים, טיפול אישי, נפשי), על הספירה היומית ("באיזה מקום היו בודקים שלוש פעמים ביום מה שלומי ואם אני בכלל חיה").

מודעת לגמרי לעובדה שזה סוג של אשליה שהיא מכניסה את עצמה בכוונה, כי לפעמים זה הדבר היחיד שנותן לה את הכוח להמשיך הלאה.

יש בה חוכמה שבאה מהתנסות החיים שעברו עליה ורצון עז והחלטה להפיק את המיטב מהשהייה שנכפתה עליה במקום הזה לשנים רבות כל כך.

ס. שפוטה למאסר עולם על רצח אבי ילדיה.

"מתי התרגלת לחומות סביבך" שאלתי אותה , מהמקום בו אני מרגישה לעיתים שקירות הבית שלי סוגרים עלי .

רק שלי יש את הפריבילגיה לקום לצאת משם לכמה שעות, להיות ולהתחזק בחברת אנשים שטוב לי איתם.

והיא לא יכולה.

"רק בתקופה האחרונה ממש", ענתה.

שמונה שנים לא יצאה מעבר לחומות ולגדרות שבמקום.

שמונה שנים, ולפניה לפחות עוד 10 (ועדיין לא קצבו את עונשה).

בגלל התנסחותה הכל כך קלה ובהירה משתתפת בעיתון המקומי ומשמשת כמעין נציגה של יושבות המקום מול המבקרים מבחוץ.

והיא דיברה איתנו בבהירות.

באריכות.

בגילוי לב.

בפשטות.

לא הססה לענות על שום שאלה שנשאלה.

לא ניסתה ליפות את הקושי. את הכאב.

 ורק כשעמדה ליד הגדר וחיכתה לקצינת החינוך שתפתח לה את השער ותחזור לעבודה,

פרצו פתאום הדמעות.

אלו הילדים, אמרה.

זה עולה בכל פעם מחדש כשאני מספרת את הסיפור שלי.

כלא נווה תרצה.

כלא הנשים היחיד בישראל.

אגפים של משתמשות בסמים. אגף טיפולי (בתהליך גמילה) , אגף "נקיות".

מגוון רחב של עברות: עברות להשגת סמים (גניבה, פריצה, שוד), הונאות, הריגה, רצח.

טווח גילאים גדול החל מקטינות ועד למבוגרות מאוד.

כלא.

חומות בטון.

גדרות ברזל ותלתליות תיל למעלה.

פיסות קטנות של דשא ופרחים בנסיון לשוות נורמליות מסויימת לחיים במקום בו לעולם שתי דלתות אינן נפתחות בעת ובעונה אחת...

171 כלואות.

171 עולמות.

ורק שעות אחר כך, כשאחזתי בידי עציץ azalea בפריחה לבנה, הבנתי שהצורך העז שלי לקנות אותו היום, היה קשור קשר הדוק לביקור שהיה מוקדם יותר.

(ולא, את אתי אלון לא פגשנו ).

יכולתי רק להגשים את החלום של ילדה/נערה עם שמלה ארוכה עתירת בדים ותחרות.

אבל בחרתי ללכת לכיוון אחר,

גם חלומי ורומנטי

וגם לתת לו את אותה הנגיעה שהופכת אותו מסתם חלום רומנטי מימים עברו

לתחפושת ממש.

את הפן המגחך על הלובש.

את הצד ההפוך שבו.

וכך חוללתי בחצאית שחורה עם נקודות לבנות עתירת תחתוניות טאפטה נוקשות

חולצונת לורקס לבנה/כסופה  מנצנצת בחוטי כסף

חגורה רחבה בצבע כתום זוהר

סטייל שנות ה 40 של המאה העשרים.

וכל זה תקופתי/רומנטי ועכשיווי לעילא.

ועל ראשי שמתי מסיכת שיער מגומי (שנראתה כמו כובע רחצה) בעיצוב כמו שיער בובה מתולתל חיצונית.

וצריך היה לראות את השילוב המדהים של בגד תקופתי עם מסיכת גומי מוקצנת להפליא

כדי לפרוץ בצחוק פראי

ופורימי לגמרי...

שנים רבות לאחר שסרבתי  להתחפש בפורים, מסיבות שלא ברורות לי היום, אבל אז המרכזיות של התחפושת הפחידה אותי עד מוות, חזרתי להשתחל לתוך חלום עשוי מבד.

וכמו שאמרה המוכרת במחסן התלבושות כשהודעתי לפוסיקאט שעכשיו צריכים להיות במסיבה גם שירי שנות ה 40: את תוכלי לרקוד לצלילי כל מוסיקה שתהייה...

וצדקה.

וכדי להאמין שכך היה, יש לי גם עדים שבאו כל אחד בתחפושת שכנראה יש בה משהו מתוכם:

החתולה המארחת החביאה ,לערב אחד, את ציפורניה המחודדות והיתה לסקרלט או'הרה השברירית (yeah, right...)  אחוזה בזרועותיו החסונות של שמאלנצ'יק /רט בטלר, שסירב משום מה ללכת כל הערב בחליפת הפראק המפוספסת וכובע הצילינדר הגבוה (מעניין באמת למה...), דארלינג היתה מכשפה עטופה כולה בשחור (כולל שן רקובה, שחורה כדבעי ) רכובה כיאות על מטאטא זרדים, אביה ואהוביק היו אפרוחים צהובי פלומה ונוצות צבעוניות, המוס היה סוג של היפי מעורב של שנות ה 60 מעורב עם אלמנטים מקרנבל בריו ושוט שחור בידיו , כנראה להדגשת הרצון לשלום כלל עולמי,  ZU (יחד עם גבר המחופש כווקינגי) חוללה כשמסיכה סטייל רומנטי/ענתיק מעטרת   את פניה ו morena 

 ( AKA  donaלשעבר ) התהדרה בלבוש אוטנטי של בת שבט אפריקאי ופאת אפרו שחורה סטייל של "הפנתרים השחורים" בשנות ה 60  (אין ספק, הרטרו שולט בתחפושות השנה...).

החוגגים היו מחופשים ועליזים, השמפניה זרמה כמים (טוב נו, הגזמתי קצת, אבל קוקטייל הבית של שמאלנצי'ק דפק את הראש תוך שניות למי שטעם ממנו), החטיפים היו מעולים (באמת, שרק זכרונות 23 הק"ג העודפים מהעבר ושרידי החינוך הרומני הטוב שלי, מנעו ממני להמשיך ולזלול את הנקניקיות העטופות בבצק טמפורה ואת כדורוני הבשר הקטנטנים כאילו אין מחר) המוסיקה , אומרים היתה יכולה להיות טובה יותר, אבל לי היא לא הפריעה לרקוד כמעט כל הערב (למעט הפסקות נדרשות לבליסת הנקנקיות והקציצות שלעיל) וכל הזמן הציץ בי  ירח מלא וכסוף שמישהו תלה בשמיים במיוחד בשבילי...

ולמי שעדיין לא מאמין אז הנה , באדיבותו הרבה של המוס, פמה (בחשיפה מלאה, כפי שהבטחתי )  בהומז' (נניח) לשנות ה 40 של המאה שהיתה:

להתקשר ולהתנצל על הדרך בה הוא התבטא ופגע, הרגשתי מועקה מסויימת.

ככל שעברו הימים ראיתי אותו מתכנס לתוך עצמו.

נהייה שקט, מעט עצבני ואפילו מעט עצוב.

ומאוד הבנתי אותו.

כי זה גם התהליך שעובר , שהיה עובר עלי, במעבר ממקום אחד למשנהו, במעבר מצורת חיים אחת לשניה.

ג. הבכור סיים היום את הרגילה שלו ומתחיל (תוך שהוא הולך "לסגור 28", דהיינו, 28 יום ללא יציאות)  למעשה את השלב המכין של קורס קצינים, שהוא סוג של מבחן שבסיומו יוחלט סופית, מי ממשיך הלאה ומי חוזר ליחידת האם.

והוא שותק.

והוא מתכנס לתוך עצמו.

והוא זעוף פנים.

ואפילו כשהתקשרתי אליו היום בבוקר לאחל לו, שוב , בהצלחה, הוא בקושי דיבר איתי.

ובערב, הוא התקשר לאבא שלו, נשמע  הרבה יותר טוב , התנצל על הבוקר  ואמר שהוא בסדר ושהכל יהיה בסדר.

ודווקא בגלל שזה כל כך לא רגיל אצלו, הרגשתי סוג של מועקה צומחת לי בחזה...כי משהו צלצל לי שם...

וכשניסיתי להתקשר אליו, הגעתי כבר ישר לתא הקולי...

ואולי, אולי אני סתם עייפה לאחר לילה של שינה טרופה...

והסיפור של הבוקר (שקשור לעזרה שאני נותנת למקום מסויים) טופל ובעבודת צוות של פחות משעה, הודפסו וצולמו המכתבים החדשים עם כל הפרטים הנדרשים , הוכנסו למעטפות ונשלחו באיחור של שעות ספורות בלבד.

ובא לציון גואל.

והן, הן  בכלל לא כעסו עלי.

קורה, הן אמרו לי, כולנו רק בני אדם...

צודקות...

הבוס הראשון שלי, בעבודתי החדשה כמזכירה, אמר לי לאחר טעות גדולה שעשיתי (שגרמה לדחיית  מבצע כלשהוא לכל הרשת) שהחשוב הוא ללמוד מתוך הטעות ולא לחזור עליה.

ולמדתי. ועוד איך למדתי.

וכך היה במשך כמעט 10 שנים.

עד להיום בבוקר, בו גיליתי שעשיתי טעות מביכה, לא נעימה ומאוד לא מקצועית, דווקא במקום שבו מאמינים בי ומוכנים לקבל אותי בדיוק כפי שאני.

אבל, שומר פתאים ה', וגיליתי את הטעות ברגע האחרון ממש לפני שהמזכירה של המקום שלחה את 80 המעטפות ליעדן, וכך, במקום לבלות בוקר של מרץ ועיצוב הגוף במכון הכושר, אלך לתקן את המכתב, לצלם  ולכתוב את 80 הכתובות מחדש כדי שהמכתבים יצאו ליעדם באיחור של מספר שעות בלבד.

אין ספק.

לאחר חודש וחצי של בטלה מקצועית, קיבלתי את התזכורת המתאימה ואת הניעור שאולי הייתי זקוקה לו.

כן.

אני יודעת שלטעות זה אנושי אבל זה לא מונע ממני לכעוס ולהלקות את עצמי.

לפחות לשעות הקרובות.

שבוע טוב חברים יקרים, עם טעויות שהן הפיכות וברות למידה.

(והפוסט על המסיבה, יגיע גם יגיע. וגם חשיפה תהייה שם...)

השעה המוקדמת של יום שישי בבוקר.

במיוחד בימי חופש, כמו היום.

הבית דומם.

השכונה שקטה.

כאילו עוד עוצרת את נשימתה לפני קדחת יום שישי בשעות הבוקר המוקדמות והצהריים.

ודווקא מתוך הסערה וההמולה שיש בתוכי בשאר ימי השבוע, אני זקוקה לשקט הזה , ללבד של יום שישי בבוקר.

יש לי תחושה שההנאה שלי מהלבד הזה הוא מתוך הידיעה שהם ישנים שם למעלה, ובכל זמן נתון, אני יכולה להפסיק אותו ולהיות שוב מוקפת אנשים.

וכך הבוקר התחיל עם כוס קפה (בכוס נוטפת "דם" מטירתו של דראקולה - כה מתאים לפורים ), כתם ואני מול המחשב.

ואחר כך ירדתי לכיוון חדר הכושר, לפגישה השבועית שלי עם בריידי , מחמל נפשי (אני עוד אכתוב עליו, אין ספק...), כשברקע מלווים אותי ריחות הבורקס והקרואסונים מהקונדיטוריה של אבי שמול ביתי , עד למפגש עם ריחות הבורקסים והקרואסונים מהקונדיטוריה של פיני מתחת לחדר הכושר (מקום משונה, יש לציין, למיקומו של חדר הכושר, כשלעיתים חודרים אליו ריחות המאפה מלמטה ועושים שמות במתאמנים...).

כשחזרתי לאחר שעתיים, הבית כבר היה אפוף הקולות הרגילים של אנשים בתחילת יומם , עם הגילוי המעניין (?!!)  שע. חברתו של א. הצעיר נשארה לישון אצלנו ("אנחנו רק ישנים אחד ליד השני, שום דבר יותר מזה. בנתיים...") בפעם הראשונה ...(בנתיים"? מה זאת אומרת "בינתיים"? אני צריכה לדאוג בעניין ה"בנתיים" הזה...? ) ומהר מאוד מצאנו , ג. ואני ואת עצמנו בבית הקפה/מסעדה האהובה עלינו לארוחת בוקר, תוך כדי שאנחנו מגלים, שהוא הפך למקום המפגש הפופולרי של מיטב יוצאות פולניה בעירנו המעטירה...

ומצד שני, פורים.

ולמרות שאין עדלאידע בעירנו (תודה לאל על חסדים קטנים) ילדים מחופשים מסתובבים ברחובות, בתי קפה וחנויות מקושטים באווירה בשלל צבעים ודוגמאות, אנשים מרשים לעצמם להסתובב צבועים ועם אביזרי חג וגם אני היום בערב מתחפשת , בפעם הראשונה לאחר הרבה מאוד שנים, והולכת לרקוד כל הלילה במסיבה...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של צחוק והנאה, בלי שום קשר לפורים או סיבה חיצונית אחרת...

שורה קטנה של עצי ברוש תמימים.

גבוהים ומרובי ענפים, ותיקים בשנים. כאלה שכנראה נטעו על ידי מקימי הקיבוץ המיתולוגי (AKA "השמורה").

עומדים שם , כמו עמדו מאז ומתמיד.

ושלט שאומר:

חניון כלבים.

כן.

מול חדר האוכל הגדול, במקום שעדיין שומר על עקרונות הקיבוץ עד לפרטים הקטנים ביותר ואף אחד לא חושב אפילו על קצה קציה של הפרטה בגודל זה או אחר, ישנו חניון כלבים לרווחת חברי הקיבוץ שחייבים ללכת עם כלבם האהוב לחדר האוכל.

ויש להם שם שרשרת ארוכה ונוחה, וגם כלי מלא מים, צל ורוח קרירה נושבת על פניהם, וגם נוף לא רע בכלל של עמק יזרעאל נשקף לעיניהם אם רק יואילו לסובב את ישבנם לכיוון ההוא.

חניון כלבים...

זה היה השלב בו פרצתי בצחוק מתגלגל בלי יכולת לעצור בעדי.

מצד שני, על מה בדיוק אני מתפלאת אם אחד הכלבים  (דווקא חמוד, אין להכחיש) שחיכה בשלווה ובנחת  לבעליו המשביע את רעבונו בחדר האוכל (הגדול , המטופח, אוכל טעים מאוד, סלט עגבניות, בצל ופטרוזיליה סוף הדרך ממש, וקפה אספרסו/קפוצי'נו כמו במקומות הכי הכי בתל אביב, מצד שני, הקינוח היה קומפוט שנשאר מיום שישי !!! ) , קיבל אישור מהוועדה המתאימה (איך קוראים בדיוק לוועדה , מקוקו יקירתי ? ) שהוא בעצם

ח ת ו ל ... (וככזה הוא יכול להסתובב חופשי בניגוד לכלבים האחרים בשמורה)

וחוץ מזה קיבלתי גם סיור ממונע עם המיניבוס המקומי  שנוסע בשבילי השמורה, שהיא גדולה וחלקים ממנה בנויים על גבי גבעות תלולות במקצת (במסלול שנקבע כמובן ע"י הוועדה המתאימה ) ומביא את החברים אל בתיהם המרוחקים ממרכז המשק, וכן הליכה בתוך היער שסובב את השמורה, שהוא בוהק בצבעי הירוק של סוף החורף הגשום ומלא עדיין בפריחת כלניות, רקפות, פעמוניות ועוד פרחים מסוגים שונים שאין לי מושג כיצד הם נקראים, ונותן תחושה עמוקה מאוד של מקום שהוא רחוק מאוד מכאן.

אמנם היו לה אלי (מקוקו, למי שעדיין לא הבין ) טענות רבות כרימון, שהעדפתי לשבת ולשתות קפה במקום לקפל את הכביסה שחיכתה לי, לסדר ולשטוף את הבית ועוד כהנה וכהנה, אבל מצד שני, היא הודתה בפני  (למרות שאמרה שתכחיש בכל תוקף כל ציטוט של דבריה) ש"כתם" הוא מהחתולים היפים ביותר שראתה אי פעם (טוב, נו, הגזמתי קצת. אבל רק קצת...)...

וזה עוד לאחר שחטפה ממנו שריטה ליד העין.

אז שאני לא אסלח לה?

ביקור אנתרופולוגי "בשמורה" .

מקום שמשלב עקרונות מוצקים מהעבר הסוציאליסטי (שהיום, לעיתים, מתייחסים אליהם בזלזול מה), יחד עם ראייה מפוכחת של ההווה ובניית עתיד חזק ומשרה בטחון לשוכניה.

לי זה נותן תחושה טובה.

(הביקור היה ביום שני, אבל הייתי צריכה לתת לסערות שבי לשקוט ולחלוף לפני שיכולתי לכתוב עליו)