צרוב ברגש

אז האמת היא שאני חולה, מין שפעת דלוחה כזו, עם כאבי ראש ממש מסמאים, אבל היא

הציעה את הפרויקט הזה ואני בדיוק בחצי השעה הטובה שהכדורים מתחילים להשפיע עלי אז

אני מעדיפה להיות בריאה

אני מעדיפה לא לראות את יקירי ואהובי סובלים מכאב פיזי או אחר

אני מעדיפה לא לראות בני אדם סובלים או מתענים

אני מעדיפה לכתוב

אני מעדיפה לכתוב דרמה

(אבל זה מאוד קשה לי)

אני מעדיפה מספר מועט של חברים, אבל כאלה שהם ממש, ממש טובים

אני מעדיפה אנשים עם חוש הומור. מאוד מסוים.

אני מעדיפה חתולים על פני כלבים. אני מעדיפה חתולים על פני כל חיה אחרת.

אני מעדיפה לשמוע מוזיקה תוך כדי נהיגה

אני מעדיפה סרטים על פני הצגות

אני מעדיפה הצגות על פני הופעות מחול

אני מעדיפה פרוזה

אני מעדיפה פרוזה ריאליסטית על פני פנטזיה או מד"ב

אני מעדיפה את תל אביב

אני מעדיפה לחיות בישראל, רק עם כמה שיפורים קטנים (שלום כלל אזורי, שמירה על איכות הסביבה, שקט ושלווה).

אני מעדיפה את העכשיו, אבל מרבה לחשוב על העבר

אני מעדיפה שהעתיד יהיה כמו ההווה, לא יותר גרוע ממנו

אני מעדיפה לראות את הילדים שלי גדלים בריאים שלמים ומאושרים

אני מעדיפה שהם לא ילכו לצבא

אני מעדיפה להזדקן לצד בעלי, ושש עשרה השנים שעברו עלינו יהיו רק ההתחלה של המשך החיים הטובים שלנו יחד (טפוחמסה).

אני מעדיפה את מי שהכרתי פה, אותה, אותה, אותה, אותו, וגם אותך, ואת, וברור שגם אותך, אותך,

אותה, ואותך, שבלעדיך לא היה הפוסט הזה.

אני מעדיפה ש-2007 שמתחילה בדיוק עוד עשרים ושבע שעות תהיה שנה נפלאה, נהדרת ומיוחדת לכולנו.

תודה יונת.

חורף 1986. פברואר. 14 לפברואר, ולנטיינס דיי. חיפה. הכרמל.

קר נורא, יורד גשם בכמויות, רוח חזקה מסחררת עלים, מפילה ענפים ומטיסה מטריות אל על.

נ. מלווה אותי ואת חברה שלי הביתה מבית ספר. אנחנו בי"א.

כבר כמה שבועות שמשהו קורה ביננו. בין נ. וביני. בהתחלה טעיתי בו, וחשבתי שהוא מאוד קר, מחושב כזה, אבל המצב התהפך ועכשיו היו ביננו ממש גיצים של חשמל ומשיכה.

זה יום שישי, ובבית מחכים לי עם מרק חם. החברה הולכת הביתה ואנחנו נשארים למטה, לדבר.

אני מזמינה אותו אלי בערב, והוא מסכים. מאותו רגע אני עם פרפרים מטורפים בבטן. אני הולכת לישון בצהריים (עם הפוך ועם תנור סלילים בחדר - ביום שישי אחר גם שרפתי ככה שמיכה), וקמה לתוך סופה. גשם, ברקים, רעמים, הפסקות חשמל מידי פעם. אני משתפת את אחותי הקטנה בהתרגשות שלי, ושתינו מעבירות את השעות הבאות ב"יבוא, לא יבוא". בסביבות שמונה, מתוך הברקים והרעמים הוא מגיע. יש לו מעיל עור (הראשון בשכבה שהיה לו אופנוע), והריח מטריף אותי.

אנחנו יושבים בחדר שלי עד הלילה. כשהוא יוצא חזרה לגשם אני מבינה שהחיים שלי לעולם לא יהיו אותו הדבר.

חורף 1989. אני חיילת בצבא השם (והשם הוא צה"ל - צבא ההגנה לאומללים).

אני ונ. ההוא מהקטע הקודם, ביחד. אחרי שהועף מקורס טייס, הגיע לאיזו יחידה קטנטונת ומובחרת בחיל האוויר, והוא מוצב באזור הר דוב, על אחת הפסגות שצופות לשכנים שלנו. הבסיס סגור לחלוטין, לבנות בכלל אסור להיות שם, ובכל זאת, בגלל שאנחנו בני תשע-עשרה, מאוהבים ומלאי הורמונים, אני נוסעת אליו לשישי שבת, יחד עם החברה של המפקד שלו, בחורה יפיפיה אבל סתומה בצורה שלא תתואר. אנחנו מגיעות לשם בנפרד, ואני מגיעה לתחתית ההר, ומשם יש רק אפשרות אחת להגיע למעלה, בטרמפים. סימני החיים היחידים באזור הם בסיס או"ם ואיזשהו ישוב דרוזי שכוח אל.

הקור כל כך חזק שהעינים שלי דומעות והדמעות שלי קופאות על הלחיים. הנוף יפיפה, אבל הקור ממש פוצע. אחרי זמן די ארוך שאני עומדת בודדה על אם הדרך, איזה חייל או"ם שעובר שם עם הג'יפ שלו מסכים לקחת אותי במעלה ההר (הערת בינים מהיום - איך, למען השם לא פחדתי מאונס, רצח או כל סוג אחר של התעללות? איך בגיל 19 כשהזין עומד הראש בתחת? לאן הלכו ההורמונים המטורפים האלה?). אני מגיעה לבסיס, ובפנים חם מאוד. כולנו שם ביחד, שזה אומר נ. ואני, עוד כמה חבר'ה וגם ג. המפקד (כולה ילד בן 19 גם כן, שהגיע חצי שנה לפניו לחיל. שנה אחר כך יהיה לי סיפור גם איתו). וגם ט. היפיפיה, החברה של המפקד. אנחנו מבלים את הזמן בצפיה בטלויזיה, משחק קלפים, ומיזמוזים. בחוץ משתוללת סערה והטמפרטורות צונחות.

בלילה אנחנו ישנים בשקי שינה על הרצפה, יש לנו חדר לעצמנו, עם קמין דולק בפינה, והחדר רותח. כשאנחנו שוכבים אני מרגישה כמו אישתו של ננוק, האסקימוסי מהצפון, מדמיינת את עצמי גרה באיגלו, מתעטפת בפרוות דובים, מגדלת עשרות אסקימוסים קטנים ועגולים, ומבשלת בשומן לוויתנים.

בדרך חזרה אני שוב עומדת בצומת, לרגלי ההר, והדמעות קופאות לי על הלחיים.

חורף 1975. אני בכיתה א'. יש לי צמות. אני חוזרת לבד הביתה מבית הספר. אמא שלי עובדת באותה תקופה, ולי יש מפתח סביב הצוואר, על חוט עבה מצמר. אני כמעט מגיעה הביתה, כשממולי עוברת ילדה יותר גדולה. אני לא מכירה אותה, אבל היא נראית לי ענקית (הערת בינים מהיום - בטח הייתה רק שנה, אולי שנתיים מעלי. ילדה בכיתה ב', או ג'. אבל אז היא הייתה נפילה בעיני). אנחנו הולכות זו לקראת זו, וכשאנחנו ממש אחת מול השניה היא מדברת איתי. הזכרון שלי מעורפל, אבל נדמה לי שהיא אמרה לי משהו כמו "רוצה שאני אגיד לך סוד?" (השאלה האולטימטיבית בגילאים האלה). אני מתקרבת אליה, עד שהפרצופים שלנו כמעט נוגעים זה בזה. ואז, בהבזק אחד, מהיר, היד שלה נשלחת אל אחת הצמות שלי, והיא מושכת בה. חזק. אולי היא חייכה אחר כך, או צחקה. אולי לא. היא עוברת אותי והולכת. אני ממשיכה הביתה. יש לי דמעות בעינים. לא מהכאב, אלא מההשפלה. מחוסר ההבנה. למה? אני נכנסת הביתה עם המפתח שלי, הבית קר, וחשוך. אני יושבת ליד החלון ומחכה שאמא שלי תגיע הביתה. בחוץ אני רואה עץ שמתכופך בגשם וברוח.

כשהיא מצאה את עצמה חונה ברכב שלה, מתחת לבית שלו, מנסה להגניב מבט לכניסה לראות אם הוא יוצא משם, או אישתו, או אפילו אחד השכנים, סתם, כי אלה היו השכנים שלו, ולא סתם שכנים משעממים שגרים בבניין שלוש קומות בעיר, היא הבינה שזו אובססיה.

מילה יפה אובססיה. במיוחד אהבה את שני הסמכים שעוקבים אחד אחרי השני. כמו נחשים. סססססס.

אובססיה שרחשה סביבה, שלא נתנה לה מנוחה, שהדירה שינה מלילותיה, שעקבה אחריה כל הזמן, כמו שהיא עקבה אחריו.

זה הרגע שהיא צריכה לעזוב את זה ופשוט לנסוע. הביתה. אבל בעצם היו רגעים כאלה כבר לפני. כמו למשל כשהיא חיכתה לדבר איתו אחרי הרצאה שלו באוניברסיטה, וקלטה שאישתו שם, מחכה לו, ועדיין עמדה בצד, עם איזו תקווה טיפשית בלב שההיא רק באה לרגע וכבר הולכת. אולי להביא לו את הסנדוויץ' ששכח בבית. אולי רק רוצה להטריד אותו באיזשהו עניין דומסטי מטופש שמייד ישכח ממנו, ברגע שיראה אותה. היא לבשה בגדים שקנתה במיוחד. במיוחד בשבילו. בשביל העין הבוחנת שלו. מה שהיה בעצם בדיחה, כי בכמה ראיונות שהתפרסמו עליו בעיתונים אמר שמאז הילדות יש לו בעיות ראיה רציניות, והוא בעצם כמעט עיוור. ובכל זאת לא הרכיב משקפיים. כנראה בגלל הגאווה, גאווה ילדותית שצבטה לה את הלב. כמו בכל פעם שראתה אותו. בעיתון, בטלויזיה, על הבמה מקבל פרס, בהרצאות, ברחוב, סתם, אם התמזל מזלה (והוא התמזל פעמים בדיוק למרות שגרו באותה העיר, וכמעט בשכנות, במרחק כמה רחובות אחד מהשניה, אבל בשכונות נפרדות).

הלב נצבט לא היה בדיוק תיאור נכון. זה היה תיאור עדין ללב שלה שהיה נדקר כל פעם שחזתה בו, או אולי נסחט, כמו הבד של הסמרטוט אחרי שהייתה טובלת אותו בדלי לשטיפת רצפות.

ומה שהכי הרגיז אותה, או ערער את תמונת עולמה השלם היה שהיא לא התאימה לפאזל הזה. היא לא הייתה רווקה. היא לא הייתה אומללה לפי הגדרה. היא הייתה אפילו די מאושרת. עם בעלה, עם הילדים, עם הכלב. עם העבודה החדשה שלה, עם הדירה שרכשו לא מזמן ועיצבו במו ידיהם, עם החברות הטובות איתן נפגשה לפחות פעם בשבוע, עם אחותה שבדיוק ילדה תינוקת חדשה ומושלמת.

ובכל זאת, האובססיה הזאת, כמו דבשת של גמל, בלתי נראית, אבל קיימת לחלוטין, משתלטת לה על החיים, כמו בסרט מתח סוג ז' בכבלים, והיא מוצאת את עצמה עוצרת את נשימתה לפעמים, מנסה להבין מה יקרה בסוף של הסרט, האם מישהו ירצח? האם החוקר הפרטי החתיך יגלה מה מסתתר בשורש של האובססיה של הגיבורה הנאה? אולי הכל נובע בעצם  מטראומת ילדות מודחקת, רגש נטישה שהוסת הצידה, אהבה לא ממומשת בגיל העשרה, שריטה רגשית עלומה.

אבל לא. בלב ליבה, באותו הלב המעוך, הסחוט, הרגיש עד כאב היא ידעה שבאיזושהי דרך לא נודעת, לא ברורה, הם נועדו להיות ביחד. למרות שהוא נשוי באושר. למרות שהיא נשואה בשלווה. למרות הילדים. למרות הפער בגילאים, למרות שלא היה לו מושג קלוש שהיא קיימת, חיה, נושמת, מאוהבת בו עד כלות הנשמה, כמו תיכוניסטית תמימה, כמו שרק אפשר להתאהב בגיל שבע עשרה, עם חלומות, ופנטזיות לפרטי פרטים.

בלילות ששכבה ערה והוזה, המוח הרציונלי והאנליטי שלה התחשבן עם הנפש השסועה ואמר לה שבעצם זה משבר גיל הארבעים. אז הוא הגיע אליה בגיל שלושים ושלוש. אז מה? הוא הקדים קצת. לא היה לו מושג מה הגיל הנכון להגיע בו, הוא פשוט בא, והתיישב, ועכשיו הוא מחכה לפתרון.  פתרון מעשי לחלוטין. כמו להירשם לסדנת בישול יפאנית, משהו שהיא חושבת עליו כבר המון זמן, ויש לה תחושה שזו תהיה המתנה שבעלה יעניק לה בהפתעה ליומהולדת שלושים וארבע. או כמו להשקיע יותר בעבודות יצירה עם הילדים. או כמו לתכנן את הטיול המשפחתי הבא לאירופה. החברים הכי טובים שלהם חיים שם כבר יותר משלוש שנים ונורא רוצים שהם יבואו לבקר. והם באמת יבואו. בקרוב. מן סוג כזה של פתרון. ישים. שמיש, פשוט. פתרון שלא יפגע באף אחד. לא יביך אף אחד. לא יפרק משפחות, או נשמות. לא יציק, ולא יטריד.

ולכן, כשהפתרון באמת הגיע, פתאום, הוא נראה לה פשוט עד גיחוך. איך לא חשבה על זה קודם? כל כך פה, קרוב אליה, ממש מתחת לאף. פתרון שלא מצריך ממנה שום קומבינות מיוחדות, אפילו לא שקרים מסובכים, או שינויים בסדרי עולם. פתרון מקובל, קביל, ראציונלי.

כשאמרה לבעלה שהחליטה להירשם ללימודי התואר השני בשנה הבאה, היא ראתה הפתעה בעיניים שלו, אבל התעלמה. הילדים כבר די גדולים, הבוסית שלי תפרגן לי ואני בסך הכל לא ממש אפסיד שעות, אימא שלך תשמח קצת לעזור לנו, היא כבר מזמן אמרה על זה משהו, וזה בסך הכל בשבילי, כדי שאני לא אתאבן לי פה, בין הילדים לעבודה. אתה יודע, משהו בשביל הנשמה שלי.

וכן. דווקא לימודי היסטוריה מעניינים אותה. משהו שמנותק לגמרי מחיי היום יום, משהו שלא קשור לעבודה שלה, תמיד היא אהבה היסטוריה, במיוחד היסטוריה קלאסית, רומא, יוון, מיתולוגיה.

ולכל מי ששאל הייתה אומרת שכן, היא חשבה על זה כבר שנים, ללמוד. ולא, היא לא מפחדת מהעומס, ומהעבודות והמבחנים, כי היא חייבת קצת את הידע החדש הזה, במשהו שהוא דווקא רחוק ממנה, וכל התירוצים שבעולם היו כשירים לה, ונדמה היה שמישהי אחרת מתיישבת בתוכה, מישהי בטוחה בעצמה, שיודעת בדיוק מה היא רוצה, ומוכנה לעשות הכל בשביל להשיג אותו, וזה קצת הפחיד אותה וקצת נעם לה.

וביום הראשון ללימודים, כשהיא נכנסה לאולם הגדול שבו עמדה להיערך ההרצאה שלו, הרגישה כאילו שהגיעה בדיוק למקום הנכון. וכשראתה אותו עולה לפודיום, לבוש במכנסיים שחורים, וסוודר כחול, רזה, הרבה יותר רזה ממה שזכרה אותו מהפעם הקודמת שראתה אותו לפני כמה חודשים, מרכיב משקפים חדשים שגרמו לו להראות יותר זקן, ידעה שהגיעה הביתה. היא הזדקפה במקומה, וחיכתה שהשיעור יתחיל.