 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2005
יש לו את זה
טליק, היום אתה חוגג שנתיים.
אני אהיה בבית חולים ואקח איתי את אהבתך,
ואהבת נוספים כאן בישרא.
אני בטוח שיקל לי איתכם.
תודה לכם.
לפני שנה כך כתבתי ליומולדת שנה שלך.
ומה אתה כתבת לי אתמול?
תשמע
כשאני חושב על מה שאתה עברת
בסוג הבדיקות שאתה עברת "ונשארת בחיים"
אני מרגיש ש"הסבל" לכאורה שאני עברתי ועובר עם הבעיות באצבעות הוא שום דבר לעומת מה שאתה עובר
אני מודע ויודע שאין מה להשוות "כוחות סבל וכאבים" ועוד כהנה וכהנה
אבל בכל זאת
אני חושב שאתה גיבור
וזה לא אימרה מהפה לחוץ ווזו אולי לא מילה שמתאימה לומר בגילנו
אבל סורי
אין לי מילה אחרת
אז בשעה שאחגוג שנתיים
תיהיה לי פינה מאוד גדולה לך לכאבים שלך ולאיחולי בריאות שלמה
שתדע
נשימה ארוכה ועמוקה...
להסדיר את ההפרעה הנשימתית שכרוכה בהתרגשות שלי מדבריך.
דבריך כלכך אופייניים למה שאתה.
למי שאתה.
אני מאחל לעצמי שתמיד תמיד תהיה בחיי.
ובזאת אני מנסה לומר כמה נפלא אתה בעיניי.
בפשטות.
אני אוהב אותך איש.
מזל טוב טליק 
ואני אהיה כאן לברכך, גם בשנה הבאה.
אה, ועוד עניין.
אתמול בבלוג שלך נערך פיוס בינך ובין נוי.
לא כולם יודעים את ההסטוריה שהביאה לפירוד ביניכם.
אני הייתי שם.
לכן אני גם יודע להעריך את הפיוס הנפלא הזה.
תודה לך גמאמא.
תודה לכם נוי וטליק.
תשמרו לי ריקוד אחד.
אולי אספיק להגיע...
יש בכם המון אהבה ו- care.
להתראות
| |
שובו של הפחד
שוב הגיע מועד הבדיקה.
והוא שב גם.
מהדלת הצדדית הוא נכנס כמשרת דחוי.
כובש את החלקות הטובות שבי כבעל הבית.
הוא מצפה שאקצה לו מקום של כבוד.
ואני הופך לחמאה בנוכחותו.
פחד מכאב.
פחד הכאב.
פחד.
זה מה שאני חש היום.
תהליך הקבלה של הפחד אינו פשוט.
הוא כרוך בהתקררות ושקט.
אני יודע.
מחר בשעה הזו יחלוף הפחד.
רק הקור יישאר.
לבית החולים אני אגיע ביום שלישי קר ושקול.
מודע ומצפה.
רך ונכון.
שקט.
אבל קר.
אפילו קור חדר הניתוח לא יוכל לקור שבי.
| |
חופן פירורי שבת
אפיתי היום לחם.
לפעמים, יש בי תאווה לאפיית לחם.
הריח.
הפריכות של הלחם.
החמאה.
הכל נעטף בי אז נכון.
גם היום הטעם התגלגל נכון על לשוני.
נזהרתי מהפירורים.
אומנם את לא היית לצידי.
אך את לימדת אותי כמה כוח יש בפירורי לחם.
בידה של אישה.
כל חיי אספתי פירורים.
מהיכן שנשאה אותי הרוח.
פירור אחר פירור.
לכן לא הייתי מוכן לפירורים שטמנת מתחת לעורי.
בתנועות מכשפות.
עתה אני יודע.
לא ידעתי שזה אפשרי כלל.
אך הם נובטים פנימה אל תוכי.
מזינים את ריקמותיי במזון שאיני רגיל לו.
בזהירות אספתי את הפירורים.
פיזרתי אותם בפטיו.
מחר יבואו ציפורים של יום ראשון.
יחמדו את פירורי השבת שלי.
פירוריך שלך הם רק שלי.
| |
רוֹעֵשׁ
קָבַרְתִּי בָּעֲבֻתּוֹת
בְּעֹמֶק נִדְּחֵי מֹחִי.
הַכֹּל שָׁם חַי -
אַף הוֹרַי
אֲשֶׁר נִרְדְּמוּ אֵי שָׁם.
גַּם הֵם חַיִּים פֹּה
תַּחַת עִיֵּי הַמַּפֹּלֶת
אֲשֶׁר הֵקַמְתִּי.
זוֹ תְּחִלָּה אֲשֶׁר
אֵינָהּ מַמְשִׁיכָה לְהִתְקַיֵּם -
כְּרֵאשִׁית צְמִיחָה.
הַיַּבְשִׁיל הפְּרִי?
אֵינִי יוֹדֵעַ,
אֲפִילוּ אִם אֲנִי עוֹצֵם עֵינַי
בְּרַעַשׁ.
מרץ 1971
כתבתי, ואני איש צעיר בן 23.
משהו הביא אותי הערב לפשפש בשירים ישנים.
יצאתי נישכר.
הבנתי עוד מעט את שורשי חוסר הידיעה שבי.
| |
בת שש עשרה
בת שש עשרה ושכחתי.
היא דבוקה לראשי שש עשרה שנים.
מאחור, אני לא רואה אותה, רק מרגיש.
זיכרון מהלך לאיש שהלך מחיי לפני אחת עשרה שנים.
אבא.
לטוב ולרע עיצבת את נפשי.
הבאת אותי לנטוש חלקים מעצמי בדרך.
יצרת חוט עבה של קשר בינינו.
ואני לא רציתי.
קרעתי וחיברנו שוב.
במאמצים.
כי לא הייתה חלופה לאהבה הזו
שביני לבינך.
הבאנו את בני, את נכדך הבכור למצוות.
יחד העלינו אותו במדרגות האלה של
נערוּת ומצוות.
יחדיו חתכנו בסכין את הצמה שלי.
כדי שאב ובנו יתאימו למופע של סבא בבית התפילה.
ואני התפללתי למקום אחר.
לזמן שונה.
ומשהו בי פקע.
מאז גידלתי צמה חדשה.
חמש שנים חיבקת אותי בעצב.
למזלי הגדול, חיבקתי אותך בחודשים האחרונים.
גם בני הסכים לבוא אל תוך החיבוק שלך.
וברור היה לי שהצמה הזו תלווני הלאה.
לזכור ולא לשכוח אותך.
היום אני מזכיר את הליכתך אבא.
בגעגועים רבים.
ד.א. ראית את המבט של בנבני?
אתה חי במבטו של בנבנבנך.
זיכרך חי ומבורך
| |
להגיב או לא
אני לא מתעלם מאף תגובה.
זה אופייני לי.
תגובה חמה, פושרת או שורפת.
כל אחת זוכה למענה ממני.
לעיתים זה מעייף, בעיקר כשצריך לענות למניין או יותר של תגובות לאותו עניין ובאותו הזמן.
יש וזה מעייף מאוד, כמו אתמול.
כשאני נותן מקום רחב ומואר לתגובה שניסתה לפגוע.
אז למה איני מתעלם?
כי רוב חיי התעלמתי מרוב האנשים סביבי.
הייתי עסוק בעצמי ובקרובים לי, כאשר לא הייתי עסוק בבריחה.
לא תמיד הייתי ער למילים ולשינויי מזג הרוח סביבי.
בסופו של דבר כמעט ושילמתי את המחיר הכבד ביותר.
וזה השיעור שלקחתי איתי.
להיות צייד רגעים ואספן של מילים.
כדי לא לפספס שוב.
כן, אני יודע שאין ביטחון שלא אחמיץ שוב את ההתרעה של הסלע המתקרב.
שכל המילים והרגעים בעולם לא יבטיחו לי את הפוליסה הזו.
אז אפשר לשבת בשקט ולהתעלם, כי הרי סופי מובטח.
ואפשר בבין לבין לאסוף את רגעי הזמן הקטנים.
גם את האבנים שמישהו משליך עלי.
הכל הוא שיעור ראוי.
חיבוק ונשיקה.
זריחה ופריחה.
אבן מושלכת
וכאב
ותדהמה.
כך אני משתדל.
ולשמחתי אני משתפר...
מעניין אם מצב בריאותי המשתפר,
גם הוא קשור לשיפור יכולת התגובה שלי.
להגיב.
יש בזה משהו אנושי כלכך.
יש בזה המון אהבה ו- care
| |
פה גדול, זין קטן
בזמן שניסיתי ללבוש את החיבוק.
בזמן העדין הזה, שבו כל תפר בחיבוק נוגע בעצבי
מבפנים.
מחפש את התפר הפנימי שבי.
באותו הזמן תיבלתי את עצמי במנוחה.
בהיסח הדעת פתחתי את תיבת הדואר שלי וקראתי את המילים
שלעלעו בגרוני.
אני , 00:43 25/5/2005:
אתה חנפן חבל על זמן.
יודע לדבר יפה אפילו בניקוד.
כמה נשות ישרא מעל 35 כבר זיינתי?
שמעתי דרך אגב שבזה אתה על הפנים.....
טוב, ברור....
"פה גדול, זין קטן"
ושאני אתווכח ואמחה?
הרי האבן כבר הושלכה.
כך יש מי שרואה אותי.
עצוב.
לא את המסע שאני מנסה ללכת בו כאן באופן עילג ומגוחך.
רק את הזיונים שלי.
ואת גודל הזין שלי.
ברור שיש עוד שכך חושבות/ים.
הרי יכולתי למחוק את התגובה.
הרי יכולתי להתעלם מהתגובה.
אך רציתי שתדעו מה ואיך חושבים עלי כמה אנשים כאן.
גם אני חייב להכיר עם מי יש לי עסק.
ובכלל,
זו נקודת ציון מעניינת ומעוררת מחשבה, של דרכי כאן בישרא.
ובכל זאת, אל תשכחו,
אהבה ו- care, זה הכל.
הכל!
הבהרה.
איני מחפש זיונים בישרא.
אני עסוק כאן עם עצמי בעיקר.
אני מחפש דרך שלא ליפול שוב אל תוך עצמי.
בעזרתכם חבריי המופלאים.
ומי שלא מבין את זה.
מוזמן לבטל את המינוי.
להפסיק ולקרוא אותי.
אם בכל זאת, הוא קורא אותי ויש לו מה להעיר לי על חיי
באופן בוטה וגס,
תיבת המייל שלי תמיד פתוחה.
| |
תקשורת הזויה
כמה שעות לאחר התאונה המחרידה לפני שבוע, הפסיקו מחוגי שעוני לעבוד.
בשום אופן לא הצלחתי להניע אותם שוב.
היום, לאחר מיסת האזכרה לאדוארדו, התכוונתי לרכוש שעון חדש.
במהלך המיסה חשתי דגדוג מטריד בירכי השמאלית, באיזור כיס מכנסיי.
שלפתי את השעון מהכיס, ולהפתעתי ראיתי שהמחוגים החלו לעבוד שוב.
מקווה שהוא מצא את דרכו למעלה.
| |
אַחֲרֵי לִפְנֵי הַחִבּוּק
חַמְצִיצִים יוֹדְעִים לְהָגֵן,
גַּם לִטּוּף כֶּלֶב חוֹלֵף.
אַךְ אֶת אֵלֶּה לָמַדְתִּי
לְאַחַר שֶׁחָצִיתִי אֶת הַמִּטְבָּח.
אַתְּ יָדַעְתְּ שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ,
שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לְלַמֵּד אוֹתִי.
וְכָךְ,
מַבָּטַיִךְ רָשְׁפוּ בְּקַלּוּת,
שֶׁהִסְפִּיקָה לְהַפְשִׁיטֵנִי
מִבִּגְדֵי הַדֶּרֶךְ.
וּכְדֵי שֶׁלֹּא אֶרְעַד מִקֹּר,
הִלְבַּשְׁתְּ אוֹתִי
מַחְלָצוֹת חִבּוּקֵךְ.
בַּחֲלִילֵי שְׂפָתַיִךְ
אָרַגְתְּ אֶת שְׁמִי
אֶל תּוֹךְ נְשִׁימוֹתַי.
יָדַי מִתְרוֹמְמוֹת
לְאִטָּן - -
| |
לִפְנֵי הַחִבּוּק
לִפְנֵי הַחִבּוּק
עֵינֶיהָ מְסַנְוְרוֹת, כְּמוֹ
יָפְיָהּ אֶת לִבִּי.
וְעוֹד לִפְנֵי,
שָׁעוֹת שֶׁיָּדֶיהָ עֲסוּקוֹת
בְּצַוָּארָהּ.
נִלְחַצְתִּי לְפִנָּתִי,
בִּצְבָעַי נְמוּגוֹתִי.
יָדַי עֲסוּקוֹת גַּם
בְּלֹא לְהוֹשִׁיט.
נִשְׁמָטוֹת
וְהַמַּחֲנָק מִסְתַּנֵּן
מִצְּבָעִים רַכִּים.
מֵהֲבָנוֹת שֶׁאֵינָן
מִתְחַבְּרוֹת
בְּקַלּוּת
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
